טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בקליפורניה, כמו בישראל, החיים עצובים

ארעיים וקבועים: הקהילה הישראלית באזור מפרץ סן פרנסיסקו

תגובות

רוני פלומן. הוצאת כרמל, 240 עמ', 84 שקלים

נעים מאוד לקרוא על עצמך; לכתוב על עצמך נעים פחות, ובכל אופן קל פחות. במידת מה הספר הזה הוא עלי: זהו ספר, ראשון אולי, על אותם ישראלים החיים ב"עמק", הוא עמק הסיליקון של צפון קליפורניה, בין סן פרנסיסקו לסן חוזה. העמק אינו גדול והקהילה הישראלית בו צפופה והדוקה, וכך יצא שהצטלבו דרכי עם המחברת, שחזרה מאז ארצה. היה לי כמובן מעניין לקרוא את הספר הזה ביושבי כאן, בסטנפורד, ונדמה לי שיהיה מעניין מאוד, ואף מאלף, לקרוא אותו גם בישראל.

לשם כך, בכל אופן, הספר נכתב. המחברת מעידה שהוא נועד "להשמיע בישראל את קולם של המהגרים", אותו קול שלא נשמע כמעט בישראל שלא דרך הפריזמה הישראלית, הרואה במהגר "יורד" ומקטלגת אותו לפי טיפוסים ותבניות - בנוסח "המצליחן", "נהג המונית" וכו'. הספר משרטט 20 דיוקנאות של ישראלים החיים בעמק הסיליקון, ומאפשר להם לספר את סיפורם במלותיהם שלהם. הדיוקנאות הללו הם לבו של הספר. ניתוח "תיאורטי" יותר של הקהילה, של הגירה בכלל ושל הגירה מישראל בפרט, מובאים בהקדמה ובנספחים.

המשימה שלקחה על עצמה פלומן היא כפולה - תיעודית וספרותית. זה אמנם ספר עיון המבוסס על ראיונות עם ישראלים בקליפורניה, אבל מאלה היה על פלומן לחבר "סיפורים" והיא עומדת במשימה זו בהצלחה. האתגר הסגנוני בכתיבת "סיפורי חיים" מובן: עד כמה להישאר קרוב לשפתם המקורית של הדוברים (והרי אנשים השחים את אשר על לבם מדברים על פי רוב בצורה מקוטעת ומגומגמת)? עד כמה לשלב בין סיפורי הדוברים עצמם את עמדותיה ומחשבותיה של המחברת? בכל אלה ניכרת אצל פלומן יד בוטחת של מספר: קולם של הדוברים השונים נשמר גם ב"תמלול" המתווך בעליל, והמחברת, המרבה להתערב, עושה זאת בחן ובכבוד לדוברים השונים.

פלומן משתמשת ככל האפשר בציטוטים ישירים מפי המרואיינים, ושוזרת אותם לפי הצורך בשאלות שלה ובקטעי הסבר ומעבר. בין לבין, כשהיא מספרת איך הכירה את המרואיינים או על המקום שבו הם חיים, היא מוסיפה כמה משפטים המביאים תמונה בהירה של חיי הישראלים בעמק (מפגשי "קפה ועברית", קונצרטים בפרק הציבורי, "נשות הסטארבקס" שאינן עובדות ומבלות את ימיהן בבית הקפה השכונתי). החן שבאופני הדיבור השונים ובתיאור הצומח והולך מאליו של הווי חיים שלם, הוא שיעשה את הספר הזה מעניין לכל קורא.

מעניין אם עשתה המחברת מאמץ מפורש לייצג גוני-גוונים מרובים; בספר נמצאים דתיים, מזרחיים, עוזבי קיבוץ, אקדמאים וקבלני עבודות מתכת, רווקים והורים, וכולם כמו קרובים לפלומן בה במידה. הוא מעלה בעיקר את שאלת ה"זהות", מטעים את ריבוי הזהויות שאנשים חיים בתוכן.

דוגמה אופיינית היא החוויה המשונה, המוכרת לכל מהגר ישראלי באמריקה: החיפוש המפתיע של הישראלי החילוני, משעה שהיגר, אחר "זהות יהודית" (לבקר בבית כנסת? לברך על נרות שבת?). הדוברים מתארגנים על פי אמת מידה מובהקת של "זהות", והיא יחסם להגירה: הספר מחולק לשלושה חלקים, "ארעיים", "מהגרים" ו"שבים". הארעי יכול להיות בקליפורניה שנים ארוכות, ה"מהגר" יכול להיות זה שמקרוב בא וה"שב", כמובן, עדיין נמצא "שם" (כל הראיונות נערכו בעמק הסיליקון עצמו). ההבדל הוא הבדל שבהתכוונות הנפשית ונדמה שעניינה העיקרי של פלומן הוא באופן שבו ההתכוונות הנפשית משפיעה על החיים עצמם: שאלה שגם היא כשלעצמה אינה זרה לתרבות של צפון קליפורניה.

מספר המרואיינים כמספר הסיפורים. השהות מחוץ לישראל, כך נראה, ממלאת צרכים שונים ש"הגשמה" (תהא אשר תהא) וקריירה הם רק חלק מהם. יש מי שנסע כדי להתרחק ממשפחה מורחבת לוחצת, מי שהמרחק איפשר לו להפסיק להרגיש כישלון, ומי שסתם ביקש לברוח מסיר הלחץ הישראלי. הסיפורים ברובם הגדול מעניינים, ולפעמים אפילו מאוד נוגעים ללב (בייחוד סיפורה של שרינה, שהתגברה על התמכרות לאכילה, ושל רחל, המכה על חטא התנכרותה לאמו של בעלה ואחיו הצעיר).

נאמנה להצהרתה מתחילת הספר, פלומן נמנעת משיפוט (וגם זה כל כך צפון קליפורני!). הספר מסתיים אמנם בסיפור שהותה בארה"ב ושובה לישראל, אבל אין בשיבה זו "סוף טוב" או איזה מוסר השכל ציוני. גם הסיפורים בספר על פי רוב אינם מאושרים, כל אחד בדרכו. החיים עצובים כאן או שם, במעבר "ארעי" או "קבוע". קשה לחשוב על מקומות המבטיחים אושר יותר מאשר קליפורניה, והדוברים בספר הזה מנהלים ברובם חיים נוחים מאוד, במובן החומרי. במובן הזה מוסר ההשכל הרגיל, על החיים שהם עצובים בכל מקום, נהיה מדאיג ממש: הווה אומר, גם בארקדיה, כלומר בקליפורניה, לא קל!

כשקראתי את ספרה של פלומן נזכרתי בספרו של אבנר עופר, "אתגר השפע" (The Challenge of Affluence). עופר טוען כך בקירוב: אנו מדמים בנפשנו שאנו שואפים לשפר את מצבנו החומרי אבסולוטית ("לקנות מסך טלוויזיה גדול"), אך למעשה אנו שואפים לא פחות ואף יותר מכך לשפר את עמדתנו החומרית ביחס לעמדתם של שכנינו ("לקנות מסך טלוויזיה גדול יותר מזה של השכן"). וכך נקלענו כולנו, בחברת השפע, לקרוסלה של שיפור חומרי שאין לו קץ ואין ממנו נחת: מה מועיל לנו שלכולנו מסכי טלוויזיה גדולים?

הקרוסלה הזאת אולי מסובכת עוד יותר אצל מהגרי השפע של עמק הסיליקון. ברוב המקרים מהגרים אלה שיפרו את תנאיהם החומריים ביחס לתנאיהם לפני ההגירה. אלא שהמעמד החומרי היחסי, ברוב המקרים, דוקא הורע: מי שהיה עשיר יחסית בבומביי, סנט-פטרבורג או תל אביב, מוצא עצמו כעת מוקף בשכנים אמריקאים מבוססים ועשירים ממנו. אז מה לעשות? לנסות עוד ועוד "לעשות את זה בגדול", להתעשר עוד יותר? או לחזור למקום שבו האדם יכול להרגיש בראש הפירמידה, "מלח הארץ"?

נדמה לי שהמבוכה המתוארת בספרה של פלומן נובעת בחלקה הגדול מהקושי להתיר את המתח בין עושר מוחלט ויחסי, ואולי אינה קשורה רק לשאלת הזהות.

ואם יש משהו מגוחך בפרדוקס הזה שבחיפוש הסיזיפי אחר עושר, הרי לא רק מהגרי עמק הסיליקון מגוחכים: תרבות השפע שלנו היא המגוחכת, ובסופו של דבר עצובה.

אבל למען האמת, ניתוחים כלכליים או סוציולוגיים כאלה עושים עוול למציאות החיים, שהיא תמיד מורכבת יותר. הם עושים עוול גם לספרה של פלומן, שעניינו אינו תיאוריות כאלה או אחרות, אלא חייהם של בני אדם על המורכבות שבהם. במקום כבספר כלכלה או סוציולוגיה מוטב לקרוא בו כבאוסף של סיפורים, שונים ומרתקים, על החיים ב"עמק".

ספרה של מאיה ערד, "שבע מידות רעות", ראה אור בהוצאת חרגול, עם עובד



איור: לירון בר עקיבא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות