תינוק וספר בראשית בידו

בתחילת השבוע הבא יתחילו הילדים ללמוד מבראשית את ספר הספרים. אבל לא כך נהגו בשכבר הימים, וילדי ישראל היו פותחים דווקא בספר ויקרא. האב הזקן בסיפור העברי הקדום מורד במסורת המסתגרת הזאת, ובמקום להכין את בנו להיות עם לבדד ישכון - מייעדו להיות אור לגויים

עלי יסיף
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלי יסיף

כבכל שנה ייכנסו ילדינו אף השנה לשערי בית הספר בתחילת השבוע הבא. התחלות חשובות ומשמעותיות מחכות להם בכיתות א' וב': בראשונה הם לומדים קרוא וכתוב, ובשנייה נפתח לפניהם לראשונה ספר הספרים והם מתחילים את הקריאה בספר בראשית. לכל הדעות, זו ראשיתה של דרך חשובה ומשמעותית בחייהם הצעירים. אך לא תמיד היה כך. סיפור עברי קדום, מראשית ימי הביניים, מעלה תמונה מפתיעה של החינוך היהודי הקדום:

מעשה בחסיד אחד זקן בן שבעים שנה שלא היה לו בן. והיה לו ממון הרבה, ובכל יום ויום היה הולך לבית הכנסת. וכשהיו הנערים יוצאים מבית רבן, היה מחבקן ומנשקן והיה אומר להם: אמרו לי פסוקיכם. וכל אחד ואחד אמר לו פסוק אחד שלו, והיה בוכה ואומר: אשריכם שזכיתם לבנים שעוסקים בתורה. והיה אומר: אוי לי שכל נכסי ינחול אחר. מה עשה אותו חסיד? עמד ופיזר נכסיו לתלמידי חכמים. אמר: שמא יש לי חלק לעולם הבא עמכם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתן לו בן לשבעים שנה. כיון שהיה בן חמש היה מרכיבו על כתפו ומוליכו לבית המדרש. אמר לו (החסיד) לרבו: איזה ספר יתחיל בני ללמוד? אמר לו: בספר ויקרא. אמר לו: לא יתחיל אלא בספר בראשית, שהוא שבח להקב"ה. מיד פתח (המלמד) ספר בראשית.

יום אחד אמר הבן לאביו: עד מתי אתה מרכיב אותי על כתפך? הניחני לילך, אני יודע הדרך ואלך בעצמי. אמר לו: לך. כיוון שהלך, פגע בו שליח של מלך. כיוון שראה אותו שהוא יפה הרבה, לקחו והוליכו לביתו. וכשבא אביו לעת ערב לביתו ראה שלא שב בנו. הלך אצל רבו, אמר לו: בני ששלחתי אצלך היכן הוא? אמר לו: איני יודע, שלא בא היום ללמוד. כששמע אביו כך צעק ובכה והלך בפרשת דרכים ושאל: ראיתם בני? כך וכך היה לו סימן. אמרו לו: לא ראינו אותו. והיו אביו ואמו צועקים ובוכים ומתפלשין בעפר עד שעלתה בכייתם למרום. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה והביא חולי על המלך, ואמר לעבדיו: הביאו לי ספר רפואות! וכן עשו. והקב"ה הפכו לספר בראשית. פתחו אותו עבדיו ולא היו יכולין לקרות בו. אמרו לו עבדיו: כמדומין אנו ספר יהודים הוא זה. ביקשו יהודים ולא מצאו. אמר השליח למלך: כשהלכתי בכפר של יהודים גנבתי משם תינוק, אולי הוא יודע לקרות בו. אמר המלך: לך והביאו לי. הלך והביאו לפניו. אמר המלך לתינוק: בני אם

כיוון שראה התינוק הספר צעק ובכה ונפל מלוא קומתו ארצה. אמר המלך: כמדומה לי שאתה ירא ממני. אמר לו: איני ירא ממך, אלא שאני יחיד לאמי ונתנני הקב"ה לאבי לשבעים שנה ולמדני ספר זה. אני יודע בטוב לקרות. פתח לו מן בראשית וקרא עד "ויכולו". אמר לו: אתה יודע לפרשו? אמר לו: הן. מיד נתן הקב"ה בו דעה חוכמה ותבונה ופירש לו הכל. כששמע המלך גבורתו של הקב"ה, מיד עמד ממיטתו וישב במקומו עד שפירש לו הכל. אמר לו המלך: רפואה באה לי על ידך, שאל ממני מה שתחפוץ ואתן לך. אמר לו התינוק: איני מבקש ממך מאומה אלא תחזירני לאבי ולאמי. מיד ציווה המלך להוליכו לבית גנזיו, ונתן לו כסף וזהב ומרגליות והשיבו לאביו ולאמו. כשראוהו אביו ואמו, נתנו שבח והודיה להקב"ה, ובאותה שעה שמחו שמחה רבה. מכאן אמרו חכמים: ומה זה שלא למד אלא ספר בראשית היה לו שכר כל כך, המלמד לבנו תורה או משנה על אחת כמה וכמה, ומה זה שלא כיבד אביו אלא שעה אחת נתן לו הקב"ה כבוד זה, המכבד אביו ואמו יום ולילה, על אחת כמה וכמה שישלם לו הקב"ה שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא.

נוסח הסיפור כאן הוא אחד מעשרות נוסחים רבים ושונים שבהם הוא מסופר במקורות היהודיים, החל במאות השמינית-התשיעית לספירה - ראיה לכך שהסיפור נקלט בתודעה ובתרבות העממית היהודית לדורותיה ונהפך לאגדת עם מובהקת. חשיבותו של הסיפור מוכחת גם מכך שח"נ ביאליק התעקש לכלול אותו, בנוסח מורחב ומעובד, בקובץ האגדות שלו "ויהי היום", אף שאינו שייך לאגדות דוד ושלמה שאוסף האגדות הנפלא מוקדש להן. מקורם של רוב הנוסחים בחיבור קדום ונפוץ, בן אותה תקופה מאזור עיראק, היא בבל היהודית, בשם "מדרש עשרת הדיברות". הסיפור שייך לדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך", גם באמצעות נושאו - יחסי אבות ובנים.

במבט ראשון, סוד כוחו ותפוצתו של הסיפור טמון בפשטותו: האב ובנו מקיימים את מצוות הדת (תפילה ותחינה, לימוד תורה לקטינים, כיבוד אב ואם) ומקבלים על כך שכר בעולם הזה ובעולם הבא. כך, באמצעות המנגנון הפסיכולוגי המוכר של שכר ועונש, של הטלת אימה על החוטאים או הבטחת שכר גדול למקיימי מצוות, מצליח הסיפור להעביר את מסריו לא באמצעות הטפת מוסר, אלא באמצעי שכנוע חזק הרבה יותר, "מעשה שהיה". זה המנגנון הפסיכולוגי שעליו הושתת סיפור הדוגמה הימי הביניימי - האקסמפלום - שהיה נפוץ עד מאוד בשתי הדתות הגדולות של התקופה, הנצרות והאיסלאם, ואף בדת המיעוט היהודית.

אך במבט שני אין התמונה פשוטה כל כך, כי הסיפור הוא אחד הגילויים המוקדמים של התבנית הסיפורית הידועה בשם "התינוק שנשבה". מקורה של תבנית זו הוא כמובן בסיפור יוסף המקראי, אך בימי הביניים היהודיים סיבותיה ומטרתה היו אחרות לגמרי. הסיפורים הרבים על חטיפת ילדים יהודים וגידולם כנוצרים הידהדו מקרים כאלה שאירעו במציאות, אך הם מבטאים בעיקר חרדה עמוקה מפני חטיפה - לאו דווקא פיסית, אלא מנטלית: בני הדור הצעיר שייחשפו לתרבות הגויים יושפעו ממנה ויעזבו את מורשת אבותיהם. חרדה זו ליוותה את הקהילה היהודית במהלך כל ימי הביניים, ולא בכדי. התופעה הנרחבת של מעבר צעירים יהודים אל העולם הנוצרי מתועדת היטב הן במקורות יהודיים והן במקורות נוצריים. התופעה, שלא פסקה מאז, עשויה להסביר היטב את סירובן של הקהילות החרדיות כיום לחשוף את ילדיהן לכל צורה של חינוך חילוני. סיומו של הסיפור - הכרת הילד בערכי אביו וחזרתו לחיק משפחתו, עם הספר בידו - מבטא את אחת המשאלות הכמוסות הטעונות ביותר של החברה היהודית בת ימי הביניים, שההתבוללות העמוקה היכתה בה בכל פה. התקווה שספר התורה שנתנו אבות ביד ילדיהם הוא שיחזירם בסופו של דבר הביתה, אל חיק המשפחה והקהילה, היא התשתית הפסיכולוגית של הסיפור והיא שעשתה אותו נפוץ כל כך בתפוצות ישראל.

אבל בעוד שאת הטענות הללו על משמעותו של הסיפור ותפקידו בחברה היהודית אפשר להחיל גם על עשרות סיפורים אחרים בני התקופה, ייחודו של סיפור "התינוק וספר בראשית" הוא באפיזודה האמצעית, בנקודת התפנית של הסיפור, שלאחריה הילד נחטף וגדל בקרב הגויים. באפיזודה זו פונה האב אל מלמד התינוקות ושואלו באיזה ספר יתחיל ללמד את בנו. אצטט את נוסחו של ביאליק, בלשונו המיוחדת: "ויען הרב: בספר ויקרא, כמשפט כל הילדים. ויאמר האב: לא אדוני הרב, כי בספר בראשית יחל, כי ראשית דברי הספר הזה הם שבח ותהילה לאלוהי עולם, בורא שמים וארץ וכל צבאם. יקרא נא הילד בספר הזה וידע מה גדלו מעשי אלהים ומה רבה תפארת עולמו". משאלת האב מחוור שהכיר מראש את מערכת הלימודים בבתי החינוך לקטנים, אך התנגד לה ודרש מערכת חינוכית אחרת לבנו. אפשרות כזאת להתערבות הורים במערכת החינוך המסורתי היא תופעה הקיימת, אם כן, בחינוך היהודי למעלה מאלף שנים.

מדוע דילג החינוך היהודי המסורתי על נפלאות הבריאה, על קורותיה של המשפחה המייסדת של הלאום שבספר בראשית, ועל סיפור יציאת מצרים שבספר שמות אל ספר ויקרא, ודווקא בו החל את ראשית לימודו של הילד היהודי? התשובה לכך מנוסחת במפורש באחד המדרשים הארץ-ישראליים הקדומים, מדרש ויקרא רבה: "מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית? אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין. יבואו טהורין ויעסקו בטהורין". כלומר, פגישתו הראשונה של הילד עם בוראו, זו שתישאר טבועה בו כל חייו, צריכה להיות דרך המעשה, הצו, המסגרת הממסדית, ורק לאחריה תבוא ההכרה הנפשית והחווייתית, בבחינת "נעשה ונשמע".

עדות יפה לתפישה זו שרדה בזיכרונותיו של אחד מחכמי ההלכה החשובים של המאה ה-11, רבי נסים בן יעקב מקיירואן, היא טוניס של היום. בין עבודותיו ההלכתיות החשובות ליקט רבי נסים קובץ סיפורים, שהעלה על הכתב בערבית, באותיות עבריות, כנהוג באותה תקופה, ושמו "חיבור יפה מן הישועה".

אחד מסיפורי הקובץ הוא סיפור "התינוק וספר בראשית", שבסופו מוסיף רבי נסים: "בהיותי עדיין צעיר שאלתי את הזקן הראש, אבי הרב הראשון נוחו עדן, בשעה שקראתי לפניו פרשת ויקרא: אדוני, למה נוהגים אנו להתחיל לימוד התינוקות בתורה מויקרא ואנו מניחים בראשית, שהוא ראשית לימוד התורה? כלום טוב לו למי שרוצה לקרוא בספר שיתחיל לקרוא מאמצעיתו ויניח את ההתחלה?... (אמר לי:) תשובתך בני על שאלתך היא, שה' יתעלה תיקן להקריב קרבנות כדי לכפר על חטאותינו, וכשהם מתקבלים נסלחים עוונותינו ומתכפרות אשמותינו. וכשחרב בית המקדש - ייבנה במהרה - ובטלו הקרבנות, התקינו אבותינו שנהא מתחילים בקריאת ילדינו מויקרא, מפני שיש בו זכר לקרבנות. ותיחשב לנו קריאתם לפני ה' יתברך כקרבנות שהקרבנו, ובזאת יכופרו לנו רבים מחטאותינו" (בתרגום ח"ז הירשברג).

דברים אלה מלמדים ראשית לכל, שכזה אכן היה הנוהג שאביו של רבי נסים, מנהיגה הגדול של קהילת קיירואן וראש הישיבה, לא ניסה לערער עליו, בשונה מאביו של גיבור סיפורנו. ושנית, שהסברו למנהג אכן מחזק את הממד הפולחני, הטקסי: הקריאה בקורבנות כמוה כהעלאת קורבנות, והיא קודמת לכל הכרה אחרת באל.

אי אפשר להבין את המתרחש בסיפור בלא להכיר בכך שבתקופת הגאונים התקיימה מחלוקת בעניינים דידקטיים עקרוניים בין הקהילות השונות, ואפשר שאף בתוך הקהילות עצמן. יודעים אנו שעל אף הדברים המפורשים בחז"ל, קהילות לא מעטות תיקנו שמלמדי תינוקות יתחילו ללמד בספר בראשית דווקא, בעוד שקהילות אחרות, כנראה הרוב, דבקו בהוראת חז"ל. ההסבר לרצון לשנות ולהתחיל בספר בראשית מפורש בסיפור. זו התפישה שיש להעניק לילד בתחילה את הכרת הבורא ומעשיו. מה שלא נתברר לנו עדיין הוא הקשר שבין התעקשות האב על ראשית ההוראה בספר בראשית לבין הצלחת בנו לפני המלך. כיצד קשורות שתי האפיזודות הסיפוריות הללו? האומנם לו החל הילד את לימודו בספר ויקרא לא היה מצליח לעורר את חיבתו ותודתו?

הבה נבחר בכיוון אחר של התפתחות הסיפור: האב, כמו ראש הישיבה, אביו של רבי נסים מקיירואן, לא שינה את תוכנית הלימודים של בנו, ובידי התינוק שנחטף היה ספר ויקרא ולא בראשית, ואותו היה קורא ומפרש למלך. מה היו יודעים המלך ואנשי חצרו על היהדות - שפולחניה מלאי דם הנשפך בתוך בית האלוהים? שאלוהי ישראל אוהב דמים ובשרים הוא? וכל אלה לעומת המסר האוניוורסלי של ספר בראשית, המתאר את בריאתו של עולם השייך לכל בני האדם. אמור מכאן, שהבחירה בספר בראשית אינה רק עניין דידקטי, אלא עקרוני לעילא. זו הבחירה בין פרטיקולריזם והסתגרות, במקרה של ספר ויקרא, לעומת פתיחות אל אומות העולם וניסיון לקרבן ולהציג להן את פניה האוניוורסליים של היהדות. ראשית הלימוד בספר ויקרא מכריזה: אנו סגורים בתוך בית המקדש שלנו, פולחניו וסמליו, ואין לנו דבר עם העולם שבחוץ. ספר בראשית הוא היפוכו המוחלט: הוא מתאר את העולם כשייך לכל ברואיו ונברא בעבור הכל; הוא מודיע, קבל עם ועולם, שעוד קודם שנהיינו יהודים, היינו בני אדם.

האב הנותן בידי בנו את ספר ויקרא ומשלחו לעולם, מייעד לו חיים וגורל השונים לגמרי מן האב שנותן בידי בנו את ספר בראשית. זה מייעדו לגורל של עם לבדד ישכון, וזה מייעדו להיות אור לגויים. הלוואי שנשכיל גם אנו, כמעשה הסיפור הקדום, לשלח את ילדינו לעולם וספר בראשית בידם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ