הפילוסופיה של הבייקון

האם הומר סימפסון הוא מרקסיסט-לניניסט או רפובליקאי שמרן? מה הקשר בין בארט לבארת? והאם אפשר בכלל ללמד פילוסופיה באמצעות "הסימפסונים"? עמרי הרצוג על מפגש מוזר בין פילוסופים לתרבות פופולרית

עמרי הרצוג
הוא אחד מעורכי הספר "קאנוני, פופולרי: מפגשים ספרותיים", שראה אור בהוצאת רסלינג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג
הוא אחד מעורכי הספר "קאנוני, פופולרי: מפגשים ספרותיים", שראה אור בהוצאת רסלינג

הסימפסונים ופילוסופיה: הדו! של הומר

וויליאם ארווין, מרק ט. קונארד, איון ג' סקובל (עורכים). תירגמה מאנגלית: מעין זיגדון. הוצאת פן, ידיעות ספרים. 404 עמ', 88 שקלים

במידה רבה של ביטחון אוכל לקבוע כי הומר סימפסון איננו רק דמות שחביבה עלי עד מאוד, אלא גם מושא להזדהות: כל מי שראה אותי שרוע על הספה מול הטלוויזיה בשבת, צופה בתוכניות זבל אמריקאיות, לועס בוטנים (ומדי זמן שולה קליפה מלוחה משיפולי בטני), כבר ציין זאת באוזניי.

הומר הוא האלטר-אגו המושלם: עצל, מטומטם, אנוכיי ואטום. אמנם לעתים הוא מגלה חוש מבולבל של מסירות או של אכפתיות, אולם באופן מהותי הוא יצור נהנתן באופן חסר עכבות. הוא מקדש מידות תרומיות כמו בטלה, השתמטות וזללנות; מידות שאינן מוערכות באופן מספק משום מה, כשהן מפנות את הבמה למידות כמו ענווה, צייתנות, חריצות - כל התכונות שניטשה כבר סימן כחסרות ערך ואפילו כמסוכנות. דו! הנה כבר השתרבב אזכור בלתי מדויק של תיאוריה פילוסופית לתוך הרשימה הזאת. אזכורים כאלה, כמובן, אינם חסרים בספר "הסימפסונים ופילוסופיה", שמטרתו לקרב את הפילוסופיה אל ההדיוטות, שנוהגים לצרוך תרבות פופולרית ללא בושה, ומעדיפים את חברתן של סופגניות על פני ספרי הגות.

פרויקט כזה - כתיבה פילוסופית על הסימפסונים - הוא ניסיון כפוי טובה. הומר בעצמו מסביר לבנו בארט, ש"ניסיון הוא השלב הראשון בדרך לכישלון", והכותבים באסופת מאמרים זו מתנצלים על הניסיון הזה כבר מן הרגע הראשון: "הפופולריות של הסדרה", כותבים העורכים בהקדמה, "מאפשרת לנו להשתמש בה כאמצעי להדגמת נושאים פילוסופיים מסורתיים, וכדי להגיע לקהל קוראים מחוץ לאקדמיה".

למה הדבר משול? להומר, כמובן, שיושב מול הטלוויזיה, מכרסם בוטנים וצופה באיצ'י וסקראצ'י. כשהתוכנית המטומטמת והאלימה מסתיימת, הוא אינו מוצא את השלט על מנת להחליף את התחנה. הוא שוקל את צעדיו הבאים: האם להמשיך ולצפות בתוכנית האינטליגנטית ששידורה החל באותו ערוץ, או לקום מהכורסה ולחפש אחר השלט? ההתלבטות אינה פשוטה, אולם בסופה נותר הומר שרוע על הספה וממשיך לבהות, אפילו אם משדרים תוכנית על פילוסופיה.

נסמכים על הבחירה ההומרית, מתאמצים כמה מהכותבים לאייר את רעיונותיהם של היידגר, אריסטו, סארטר, בארת וקאנט בקווי המתאר הגסים של האנימציה הסימפסונית; להשאיר את הצופים מול המרקע המרצד של החשיבה הפילוסופית. ומכיוון שהתכנים הפילוסופיים אינם מהירים, קליטים ומשעשעים כמו האיורים הצהובים שלהם, המפגש בין התוכנית לבין ה"פילוסופיה" נע בין התחכמויות מהירות להיעדר מוחלט של הומור (שהרי יש להודות, שפילוסופיה אינה דיסציפלינה שעתירה בהומור - לא כל שכן בהומור עצמי).

אז למי פונה הספר הזה? פילוסופים עשויים לטעון שהוא יוצר רדוקציה אומללה לתיאוריות פילוסופיות; במאמר "הומר ואריסטו", למשל, שואל המחבר האם הומר הוא דמות מוסרית (לא, אם תהיתם), תוך שימוש מתיילד במושגים האריסטוטליים. במאמר אחר, שנקרא "כה אמר בארט: על ניטשה ועל היתרונות שבלהיות רע", נכתב: "ובכן, תנו לי לספר לכם על ילד רע אחר, הילד הרע של הפילוסופיה (מה, לא ידעתם שבפילוסופיה יש ילדים רעים מאוד?), שמו היה פרידריך ניטשה, ומבחינה פילוסופית, הוא היה הכי רע שאפשר, מותק". אינכם טועים: זה נשמע כמו מר ברנז שמבקש לקרוא לליסה סיפור לפני השינה, או כמו מילהאוס החנון שמנסה להיראות בעניינים.

חובבי תרבות פופולרית לא יהיו יותר נדיבים: האם אזכור שמותיהן של הדמויות הצהובות והאהובות, או ציטוט אפיזודות יספיקו על מנת לגרום למישהו להתעניין בפילוסופיה? קל לשער את תגובתו של הומר, אם היה נתקל בפיתוי דומה. הוא ודאי היה אומר שאם אלוהים היה רוצה שבני האדם יאהבו פילוסופיה, הוא היה עושה אותה מבייקון.

ובכל זאת, הספר הוא הצלחה מסחרית גדולה; והסיבה לכך היא שהסימפסונים היא סדרה פופולרית מבדרת, אבל גם אינטליגנטית למדי, עשירה ברמזים חזותיים ומילוליים ורוויה באירוניה. אין צורך להגזים, עם זאת, במידת החתרנות או הסאטיריות שלה: עתירת רבדים ככל שתהיה, הסימפסונים עדיין מספרים את מסעו של הגבר האמריקאי הזעיר-בורגני על מנת לשמור על משפחתו, ולעתים קרובות גם להצילה מביטויים של חריגות או אחרות. הסיבה שהסדרה זוכה להצלחה כה רבה נובעת גם מהעובדה שקל מאוד להזדהות עם המשפחה הגרעינית והמסורתית הזו ועם הערכים הבורגניים, הנוצריים והקפיטליסטיים שהיא מייצגת.

בהקשר זה מתרחש דיון מרתק בספר בין שני מאמרים, שכל אחד מהם מציע זווית אחרת על האתיקה התרבותית של הסדרה. הראשון, "הסימפסונים, היפר אירוניה ומשמעות החיים" (קארל מת'סון), טוען כי הסדרה היא "תיאטרון של אכזריות" שעושה שימוש בכלים דה-קונסטרוקטיביים על מנת לפרק את תפיסת המציאות ואת הנחות היסוד שמעצבות אותה. לדידם של כותבי המאמר, הרגעים המשפחתיים מחממי הלב הם רק מלכודת דבש, שנועדה להסתיר את המסרים החתרניים והאפלים על מנת לשמור על מעמדה בלב הפריים-טיים.

לעומתו, במאמר "פוליטיקות של מגדר ב'הסימפסונים'", מדגישים הכותבים (דייל אי. סנואו וג'יימס ג' סנואו) את הממד השמרני של הסדרה באמצעות דיון בייצוג-החסר שמאפיין דמויות נשיות ודמויות מיעוטים בסדרה. ספירה קנטרנית למדי של הופעת הדמויות הנשיות בפרקיה מובילה למסקנה שהתפקידים הנשיים הם נפלאים וחשובים מבחינה דרמטית, "ונדמה שהם מייחסים את התכונות הטובות ביותר לנשים", אולם המאמר מסתיים בקביעה: "ועדיין, לשמש השראה לבחורים טיפשים בכל מקום הוא תפקיד שמשאיר את הבחורים הטיפשים הללו במרכז הבמה של החיים".

שני המאמרים הללו מופיעים בפרק המעניין ביותר בספר, שנקרא "תמות סימפסוניות", שניגש לסדרה לא מזווית פילוסופית טהורה אלא באמצעות חקירה תרבותית טקסטואלית, העושה שימוש בתיאוריות ספרותיות. המאמרים בו מתחקים אחר ההרמזים של הסדרה לטקסטים פופולריים וקאנוניים, ביניהם "האודיסיאה", "הזקן והים", "מופע האימים של רוקי" וסדרת הטלוויזיה "דאלאס"; ועוסקים בשאלה האם הסדרה היא פרודיה אמנותית (שמתאפיינת באירוניה ביקורתית) או פרודיה פופולרית (שהדגש בה מושם בהומאז' קומי לטקסט המקורי).

כשמדובר על טקסטים פופולריים, לכמה מהכותבים הפילוסופיים יש נטייה להתנשאות שבאה לידי ביטוי ב"נחמדות" רטורית בלתי טבעית, ובקביעות משונות כמו "הזדמנויות למידה קיימות גם בהקשרים בלתי צפויים של הסיפורת הפופולרית". למבקרי תרבות יש שפה מפותחת יותר לדיון בטקסטים מהסוג הזה, וחלקם עושים בה שימוש ביקורתי בלתי צפוי: המאמר "קארל (לא גראוצ'ו) מרקס בספרינגפילד" (ג'יימס מ. וואלאס) טוען שהאופן המתוחכם שבה הסדרה מגינה על עצמה באמצעות ההומור, מסתיר את הנחת הסטטיות של העולם המיוצג בסדרה, תוך אישורה של האידיאולוגיה השלטת כמצב "טבעי" ובלתי ניתן לשינוי.

"הסימפסונים ופילוסופיה" הוא ספר מורכב, ולעתים מבולבל: הוא ניגש לסדרה באמצעות ערב רב של כלים ביקורתיים, חלקם מרתקים ביותר וחלקם מלאכותיים; הוא נע בין חיבה סקרנית ביחס לסדרה לבין התנצלות ארכאית על עצם העיסוק בה. הצלחתו של הספר מסמנת את האופן שבו התרבות הפופולרית משעבדת את החשיבה העכשווית (ובכך אין כל רע) ומשנה את מושאי הניתוח שלה ואת אופקיה; יותר מאשר הספר מבקש לפתות את אוהבי הסימפסונים לצרוך פילוסופיה, הוא מייצג את הפיתוי שמציבה עוצמתה של התרבות הפופולרית ועוצמתה אל מול החשיבה המסורתית. לפיכך יש דבר מה מעורר סימפטיה בספר הזה, על אף מגבלותיו.

במאמר הסמיוטי, "והשאר כותב את עצמו" (דייויד ל.ג. ארנולד), הדבר מובהר בגילוי לב: "הסימפסונים הוא טקסט חסר אחריות, בכך שהוא מתנגד בעליזות, שלא לומר לועג בגלוי, לסוג הניתוח הידידותי שאנחנו מנסים לייצר כאן". משפט זה מסכם את רוחו של הספר כולו, ועכשיו, אם תסלחו לי, אין לי ברירה אלא לקום מהכורסה ולחפש את השלט שלי - ששוב נעלם, לעזאזל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ