הטרגדיה האמיתית של מלחמת ששת הימים קשורה לקונצרט

ספר זיכרונותיו של המנצח זובין מהטה עוסק בעיקר בכוחה של המוסיקה "לפייס" בין עמים ולאומים באמצעות קונצרטים חגיגיים ומוסיקת "שמונצעס". למשל הקונצרט החגיגי לרגל הניצחון במלחמת ששת הימים, שלא יצא בסופו של דבר לפועל

אורי הולנדר, אורי הולנדר הוא משורר, מוסיקאי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר, אורי הולנדר הוא משורר, מוסיקאי

הפרטיטורה של חיי: זיכרונות

זובין מהטה. תירגמה מגרמנית: יוספיה סימון, הוצאת מטר, 221 עמ', 88 שקלים

מיהו, בעצם, המנצח? שריד נוודי של ימי האצולה הרחוקים, המהדהד את מסורת האליטה החצרונית בכל חזרה ובכל ביצוע בכורה? או בן-כלאיים מוזר, מודרני למהדרין, שנידון לחיים בשני עולמות שונים, הנבללים זה בזה - האחד אמנותי ואוטונומי, והאחר כלכלי, תכליתני ודכאני? אחד מתפקידיו המרכזיים של המנצח, על פי הממואר הזה (או שמא האוטוביוגרפיה הזאת) מאת זובין מהטה, הוא לשאת את נס ה"פיוס" המגשר בין שני העולמות: עליו לגייס את שליטתו ברזיה של המוסיקה, שביכולתה להתגבר "על רגשות שנאה, כי מוסיקה ושנאה אינן יכולות להתקיים בכפיפה אחת" (עמ' 121), ולשמר איזה סיכוי, ואפילו מדובר באשליה, של קיום אנושי הרמוני, קצוב בזמן, משוחרר ממתחים ומקונפליקטים. האם זה אפשרי? האם המוסיקה אכן "מפייסת"?

כך, למשל, כותב מהטה על קונצרט היסטורי שבו ניגנו יחד, בישראל, התזמורת הפילהרמונית של ברלין והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, ואגב כך מבהיר מהו ה"אני מאמין" שלו: "היה אפשר אם כן לראות בקונצרט מעין מחוות פיוס, והוא אף עלה בקנה אחד עם האני מאמין שלי - הענקנו למאזינים את האפשרות לשכוח, למשך שעתיים לפחות, את המצוקה ואת הקונפליקטים" (עמ' 116-117). מה טיבו של אותו "פיוס", שהוא ה"אני מאמין" של מהטה? שאלה קשה.

אפשר להאמין, מצד אחד, בכנותו של הקרדו הזה, שבא לידי ביטוי גם בקטעים אחרים בספר, ולפיו לכוחה הרוחני של המוסיקה ולאופן ההשתקעות הייחודי לה, יש סגולות תרפויטיות: "יכולתי לעשות מוסיקה, לחיות עם מוסיקה ואולי עוד משהו נוסף - לשמח אנשים, להפגיש ביניהם, ולמשך שעתיים לפחות לנתק אותם מהמצוקות ואולי אף מרגשות העוינות שלהם" (עמ' 83).

מצד אחר, האם ראוי בכלל לחתום אירוע טעון רגשית כגון נגינתה של הפילהרמונית הישראלית על אדמת גרמניה (בשנת 1971) ב"נקודת סיום מפייסת" ("התקווה" שנוגנה כהדרן)? וכלום לא טמון ב"פיוס" המוסיקלי כשלעצמו ממד של אישור הקיים - באמצעות אותן "שעתיים לפחות" של השכחה מענגת-מבדרת? סוגיה זו ראויה ואף זוכה לדיונים מעמיקים הרבה יותר מזה המוצע כאן, ואולם קשה להתנער מן האי-נוחות המלווה את גלגוליו השונים של ה"פיוס" בספר המסוים הזה.

אי-נוחות זו גוברת כשקוראים, למשל, תיאור כגון זה של מלחמת ששת הימים: "עוד במהלך פעולות הלחימה נסעתי לירושלים בדרכים הרפתקניות ממש, אל מלון המלך דוד. ירושלים המחולקת עמדה לשוב ולהתחבר סוף-סוף מחדש, בלי אבידות נוראות מדי - בין בחיילים, בין באתרים היסטוריים שלא יסולאו בפז. זאת היתה מטרה ראשונה במעלה בשביל הישראלים, ודניאל, ז'קלין ואני כבר הרכבנו תוכנית ל'קונצרט ניצחון'. רצינו לנגן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית את הסימפוניה החמישית של בטהובן, אחריה רצה דניאל בארנבוים לנגן את הקונצ'רטו מספר חמש לפסנתר מאת בטהובן, וז'קלין דו-פרה רצתה לנגן את הקונצ'רטו לצ'לו של רוברט שומאן" (עמ' 106).

לא רק האבידות ה"לא נוראות מדי" זועקות כאן, אלא עצם תכנון הקונצרט בזמן המלחמה והמגלומניה הלא מוצנעת שבבחירת היצירות המסוימות (מה אומרת הבחירה הזאת, בהקשר אחר לגמרי, על הכמיהה הבטהובנית ל"חירות"?), כמו גם ציון האכזבה על שקונצרט הניצחון המתוכנן "נגזל", בסופו של דבר, ממהטה-בארנבוים-דו-פרה: "עלי להודות שנפגעתי מעט מהעובדה שתשעה חודשים מאוחר יותר, לאחר שפונו כל שרידי המלחמה, התקיים קונצרט גדול בניצוחו של ליאונרד ברנסטיין בדיוק במקום שבחרנו. הקונצרט הזה נקרא לאחר מכן הקונצרט - בה"א הידיעה - לרגל הניצחון, וכך גם נכנס להיסטוריה" (עמ' 108-109).

כיצד מאירה, אם כן, חדוות הניצחון הזאת את ה"פיוס"? אפשר לטעון - במידה רבה של צדק - שה"פיוס" טבוע במוסיקה עצמה, ואין זה משנה היכן ומתי תנוגן. למרות שמפתה להתמסר לתפישה הרמונית-אוטונומית זו של היצירה המוסיקלית (ה"פיוס" יפעל בכל מקום ובכל זמן, מתוקף כוחותיה הפנימיים והבלתי תלויים, אפילו המאגיים, של היצירה), אין להתעלם מן הממד האתי של ה"פיוס" הזה. אף אין להתעלם מכך שמשהו ב"פיוס", כפי שהוא מצטייר בספר הזה, הופך את פונקציית הסירוב של האמנות, אותו יסוד חתרני הטבוע בה ומתריס בעצם היותו כנגד הקיים, לכלי במגרש המשחקים הפוליטי - למשל, זה הישראלי, שם האתיקה והאסתטיקה נהפכות ממילא לעיסה "מפייסת" חובקת כל - ואין זה משנה כלל מדוע והיכן נוצר ופעל הפיוס הזה; בזמן המלחמה עם צבאות ערב או בימי שיקום היחסים עם "גרמניה האחרת".

אי-נוחות מסוג אחר לנוכח ה"פיוס" מתעוררת בהקשר שונה, והוא בית גידולו האפשרי - אם מדובר בפיוס "גבוה" או "נמוך", מבחינת טיב היצירות המנוגנות ואיכותן. הנה תיאור נגינתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית לבני העדה המרונית בדרום לבנון, בשנת 1982, באמצע שדה טבק, ליד הגבול בין לבנון לישראל: "מובן שלא ניגנו אף סימפוניה של בטהובן או משהו כבד משקל באותה מידה. בהזדמנויות כאלה נהוג יותר לנגן 'שמונצעס'. קונצרט כגון זה משמש לצורכי בידור, ואמור לגרום שמחה ותו לא. די היה בעמידה הזאת בתוך החול, תוך נגינת מוסיקה, כדי להפוך את האירוע לחוויה ייחודית ויוצאת דופן" (עמ' 122).

הקטע הזה לבדו יכול לשמש כר נאה לדיון בקורסים על הסוציולוגיה והפילוסופיה של האמנות - הן בשל המנהג, ושמא החובה, לנגן "שמונצעס" באירועים מעין אלה; הן בשל קביעת תפקידה ה"בידורי" של תזמורת העילית והמורכבות של האמירה הטריוויאלית לכאורה, "לגרום שמחה ותו לא" (מהי ה"שמחה" הזאת? האם אי אפשר "לשמוח" ביצירה של שנברג או ברטוק? ומי קבע שבדרום לבנון יש להעדיף את ההנאה החושית על פני ההנאה המשכילה?); והן בשל תיאור "העמידה בתוך החול" (כלומר, היעדרה הסמלי של הבימה). שוב נוצר עיוות מסוים דווקא בשל הרצון הכן להשתמש באמנות לצורכי "פיוס".

ככלל, ספר זה אינו משופע בהבחנות מוסיקליות (חבל שלא נכללו בו הערות מעניינות נוספות ברוח זו: "אני מסתכל לפעמים על התזמורת כעל רביעייה שצמחה לגודל ענקי, עם כינור ראשון ושני, ויולה וצ'לו - למעשה קיימות סימפוניות בתולדות המוסיקה, שאותן יש באמת לנגן כמו רביעייה - שורשיה של כל הקלאסיקה הווינאית ברביעיית כלי הקשת", עמ' 196). לעומת זאת, לא נדיר למצוא בו קטלוגים של פרסים ואותות כבוד שהוענקו למהטה, כמו גם סקירות מתוארכות של ביצועים ליצירות שונות שעליהן ניצח.

אמנם, אפשר לאתר בספר תופעה חשובה כשלעצמה של נגנים חסרי שם, דוגמת הילדה בת ה-6 שניגנה בכינור את "התקווה" בחגיגות ה-40 לישראל (עמ' 125; מהטה נוטה להתרגש ממחוות כאלה) או הוויולן מלוס אנג'לס, ש"היה מוסיקאי שורשי אמיתי, אשר ממש הטביע את חותמו בדרך שבה 'הוביל' את נגני קבוצתו" (עמ' 196), אבל שמו אבד. אף קיים בספר נספח מוזר המונה את הופעות הבכורה של מהטה באופרה הממלכתית הבווארית (עמ' 219).

אבל אולי מטרת העלאתם של הזיכרונות הללו על הכתב היתה מלכתחילה צנועה למדי, ולא ביקשה לחרוג מן הרצון להזכיר לרוכש/קורא הפוטנציאלי - למשך שעתיים לפחות - שמנצחים גדולים עושים מוסיקה גדולה עם תזמורות גדולות, וגם מפייסים בין עמים.

Die Partitur meines Leben / Zubin Mahta

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ