רבי יהודה הנשיא שלא הכרנו

המונוגרפיה שחיבר אהרן אופנהיימר על רבי יהודה הנשיא היא חיבור קריא, רהוט וידידותי מאוד - אבל היא גם רצופה רעיונות מוזרים וחסרי ביסוס באשר לדמותו של עורך המשנה

רפאל ב. פוזן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רפאל ב. פוזן

רבי יהודה הנשיא אהרן אופנהיימר. הוצאת מרכז זלמן שזר, 205 עמ', 58 שקלים

אל רבי יהודה הנשיא התוודעתי לראשונה בכיתה ד', כאשר למדנו במסכת אבות "רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?". מורנו למשנה, פדגוג נבון שהשכיל לחבב עלינו את דמויות התנאים, סיפר בשבחו של חכם זה לפני שביאר את התשובה - "כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם". כך למדנו ש"רבי" הוא רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, שהיה עשיר גדול ועמד בקשרים עם אנטונינוס קיסר, ולמרות זאת נקרא "רבנו הקדוש" עקב אורח חייו הקדושים והטהורים. כדוגמה סיפר מורנו שבשעת פטירתו של רבי "זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה" (כתובות קד ע"א), ואנו הזאטוטים התרגשנו.

משחזרתי לפגוש את רבי בים התלמוד הסוער בשנות לימודי בישיבות, חשתי במעמדו הנערץ גם אצל אמוראי בבל. בדרך כלל אין אמוראים עוסקים באישיות התנא, אבל ביחס לרבי נפתחת סוגיה מפורסמת בסיפור מעשה "מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: הזהב קונה את הכסף. אמר לו: רבי, שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף?" (בבא מציעא מד ע"א), שכך פירושו: לפי ההלכה קניית מטלטלין מתבצעת לא בעת התשלום עבורם, אלא בשעת משיכתם בידי הקונה. לכן כשהלוקח שילם מעות וטרם משך את החפץ, רשאים המוכר והקונה לחזור בהם. כנגד זאת, כשהקונה משך חפץ אך טרם שילם, אינו רשאי לחזור בו כי הקניין נגמר ועליו לשלם.

מה דינו של הקונה מטבעות זהב ומשלם במטבעות כסף או להיפך; איזו משתי המתכות היא ה"חפץ"? על כך מסופר שרבי לימד לבנו רבי שמעון "הזהב קונה את הכסף" (הזהב הוא "החפץ" ומשיכתו מחייבת את הקונה לשלם את מטבעות הכסף). שואל בנו: "רבי, שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף?". מעתה הסוגיה מבררת מתוך יראת כבוד: "בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר?", כלומר, מה סבר רבי בצעירותו ומה בזקנותו.

סיפור זה מצטרף למעשים רבים על רבי הפזורים בתלמוד, שמהם מתברר הטעם לכבודו הגדול בעיני בני דורו והבאים אחריהם. מחד גיסא, זהו מנהיג שחותם אצילות והדר מלכות טבוע בכל הליכותיו, ומנגד, אישיותו שלמה במידותיה; "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא" (משנה סוטה ט, טו). לא בכדי נתייחד מטבע הלשון "אומר אני" לרבי בלבד (כגון "רבי אומר: אומר אני אף בערכין כן", משנה ערכין ד, ב). אילו הטעים חכם אחר "אני", היינו מייחסים לו יוהרה (זוכרים את "אני אקבע אני אנווט"?), ברם אצל רבי, שנתייחד בענוותו, לשון "אומר אני" נחצב מאמת פנימית המשלבת עוז וענווה.

רבי התברך גם בחוש הומור. פעם סנט רבי חייא ברבי שמעון, בנו של רבי: "אלמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן, משום דעבי קלך" (אילו היית לוי, בזמן המקדש היית נפסל מלשיר על הדוכן כי קולך עבה ולא נאה). רבי שמעון שנפגע הלך וסיפר לאביו את המעשה, ורבי סיפק לו מענה-מחץ: "אמר ליה: זיל אימא ליה: כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' (ישעיה ח, יז) לא נמצאת מחרף ומגדף?". מכיוון שרבי חייא הבבלי התקשה בהגיית האות חי"ת שנשמעה מפיו כה"א, הציע רבי לשמעון בנו: לך תגיד לר' חייא: וכשאתה קורא את הפסוק וחכיתי לה' (שנשמע בפיך: והכיתי לה'), אינך מחרף ומגדף? (מגילה כד ע"ב).

עתה טווה פרופ' אהרן אופנהיימר מאוניברסיטת תל אביב מונוגרפיה עשירה על רבי יהודה הנשיא וצריך לומר שחיבורו קריא, רהוט וידידותי מאוד. אופנהיימר, חוקר תקופת המשנה והתלמוד, משכיל לרדת לנפש הקורא: הוא מקפיד להקדים תרגום עברי למובאות ארמיות, מיטיב לפשט מונחים רומיים וגם שותל אנלוגיות קולעות להבהרת תובנותיו.

ואולם למרות שאופנהיימר הצליח להאיר את תמונת רבי מהיבטים מגוונים, אחזה בי תחושת אי-נחת למקרא חיבורו, ולא רק מחמת דברים שבתוכן שעליהם יש להעיר, אלא בעיקר בגלל מדיניות הכתיבה. כי בספר זה, השישי בסדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי" בהוצאת מרכז זלמן שזר, הופר האיזון שנשמר בחיבורים הקודמים, ולא לטובה: על פי הצהרת העורכים "החיבורים מתרכזים בשני תחומים: תולדות החיים והסיפור האנושי (...) והיצירה הספרותית והרוחנית תוך הדגשת תכניה והשפעתה לדורות". המחברים הקודמים בסדרה (למשל יוסף דן בספרו על ר' יהודה החסיד או אברהם גרוסמן בספרו על רש"י) תפסו הצהרה זו בפרופורציה נאותה: כל אחד מהם ייחד פרק או שניים לקורות חייה של האישיות, בעוד שהמשקל המרכזי ניתן ליצירה הספרותית העומדת לדורות.

לא כך עשה אופנהיימר: משמונת פרקי ספרו נתייחד פרק אחד בלבד (השביעי!) ל"יצירה הספרותית - המשנה", כשאת עיקר ספרו הוא מקדיש לדמותו של רבי. לטעמי זהו כשל עקרוני. מעמדו לדורות של רבי נקבע בזכות עריכת המשנה, כדברי הרמב"ם: "ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה (...) רבינו הקדוש קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה (...) כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל (...) לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת. וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמדו המשנה ברבים" (הקדמה ל"יד החזקה").

אופנהיימר, שכאמור הסתפק בפרק רזה במיוחד על המשנה (יותר אין מה לומר?), מצא מפלט בתיאור מורחב של דמות רבי: יחסיו עם השלטונות הרומיים, רפורמות כלכליות, עמדותיו החברתיות, הנהגתו הלאומית-דתית ויחסיו עם התפוצה בבבל. והנה פרקים אלה, הבנויים יפה, מוסרים בעיקר את תורתם של גדליה אלון ושמואל ספראי, ראשי המדברים בנושאים אלה. אבל מכיוון שהכרח לחדש - שהרי אין בית מדרש ללא חידוש - יש שהמחבר משכתב את מסקנות קודמיו ובניסוחים צורמים, ולעתים הוא גם מעמיד רעיונות מחודשים, מוזרים וחסרי ביסוס.

דוגמה לסוג הראשון מצוי בהתנסחויותיו על נושא השמיטה. "רבי יהודה הנשיא שאף להביא למהפכה עד כדי ביטולה המוחלט של שמיטת הקרקעות (...) החל בכרסום אטי במצוות השמיטה", אבל "רבי פנחס בן יאיר, ראש לחסידים שהדגישו את המצוות בתחום החברתי, צפוי היה להתנגד לביטול השמיטה שכן מפירותיה נהנו העניים". לכן רבי "נסוג בו מרצונו לבטל את השמיטה (...) מכיוון שלא רצה ליצור פילוג בעם בנושא מרכזי זה (...) שהיה יכול לגרום לכך שתושבי דרום הארץ ינהו אחרי רבי פנחס בן יאיר (...) ולאור זאת לא יסכימו לסחור עם אנשי הגליל" (עמ' 74-75).

חזרתי וקראתי את מאמרו המלומד של מורי המנוח ספראי בנושא השמיטה, בכתב העת "תרביץ", גיליון ל"ה. הלכתי גם לספרו "בשלהי בית שני" וגם למחברותי מן הקורס על תקופת המשנה ששמעתי מפיו באוניברסיטת תל אביב (בשנת תשכ"ז). ספראי, תלמיד חכם שכתב בענווה ובדרך ארץ, לא התנסח בבומבסטיות על רבי ש"שאף למהפכה" וקל וחומר שלא נקט "כירסם" בעל הקונוטציה העכברית.

בלשונו המדודה והשקולה התבטא "בימי רבי יהודה הנשיא נתקנו שורה של הקלות בשביעית" ("בשלהי בית שני", עמ' 128), או "ניסיונו של רבי להתיר את השמיטה" ("תרביץ", עמ' 37) וההבדל ניכר לעין. עוד יותר צרמה לי הפוליטיקה שאופנהיימר מטעין את יחסי רבי עם ר' פנחס בן יאיר. גדול ההיסטוריונים יצחק בער כתב דברים אחרים: "איש כמו רבי יהודה הנשיא שייך לעולם אחר לגמרי מאשר חכם יווני או משפטן רומי. האחד מבין חכמי המשנה שזכה לתואר 'קדוש'. לא זו בלבד שהמסורת מפארת אותו כנציגה הסאקראלי-הפוליטי של האומה, אלא שמעלה אותו גם למעלת צדיק וחסיד שבזכות ייסוריו לא מתה יולדת בארץ ישראל ולא הפילה עוברה" ("בין ישראל לעמים", עמ' 105).

מוזרות גם קביעות אופנהיימר כי "השמיטה היתה המצווה התלויה בארץ הבולטת היחידה שלקיומה לא היתה זיקה למקדש" (עמ' 77); וכי בית המקדש הוא "האתר (...) שאליו הביאו תרומות ומעשרות כדי לחלקם לפי חשבון בין הכהנים והלויים" (עמ' 93). הראשונה מופרכת מהמקרא וגם מהמציאות ההיסטורית. השנייה - גם אם התקיימה בתקופה הטרום חשמונאית כתקנת נחמיה, לא נהגה בתקופת המשנה כמפורש במשניות וברייתות: תרומות הן "מתנות שבגבולין" ש"אינם טעונים הבאת מקום" (=לבית המקדש, חולין קלג ע"ב; ביכורים ב, ב). קל וחומר למעשר ראשון הנתפס כחולין גמורים וניתן ללוי בכל מקום. רק מעשר שני מובא לירושלים (ולא למקדש!) אבל הוא נאכל בידי הבעלים ואינו שייך כלל ללויים! וכבר הוכיח ספראי ("בשלהי בית שני", עמ' 121-128) שכל המצוות התלויות בארץ - כלאיים, פאה, חלה ואפילו תרומות ומעשרות (זולת מעשר שני) ולא רק שמיטה - המשיכו להתקיים לאחר החורבן.

עוד יותר מטרידה היא הנחת אופנהיימר שרבי "העדיף לקדם את תהליך ההתנתקות מן המקדש ומירושלים" (עמ' 188). לחידוש פרוע זה אין הוא מביא כל תמיכה פרט למסופר על רבי ש"בקש לעקור תשעה באב" (מגילה ג ע"ב). מלבד שהוא מעלים את מסקנת התלמוד שהמדובר במעשה חד-פעמי ("תשעה באב שחל להיות בשבת היה, ואמר רבי: הואיל ונדחה - ידחה"), שעליו נכתבה פרשנות ענפה בתוספות בריטב"א ובמאירי שם, נתפס אופנהיימר לחידושו והוא גם יודע לבאר את הטעם לכך במקום אחר בספר: "אין לראות בחורבן הבית את תחילתה של הגלות (...) הגלות מתחילה קודם לחורבן בית שני". לפיכך "מוסדות ההנהגה מצאו דרך (...) של מילוי החלל שנוצר עם חורבן הבית תוך התנתקות מבית המקדש שחרב" (עמ' 26).

אבל יצחק בער במסתו המפורסמת "גלות" מ-1936 (ראה אור בעברית בהוצאת מוסד ביאליק, 1990) מכריז כבר בפתח הדברים: "חורבן הבית השני הביא להרחבת הקרע בהיסטוריה וגדל אוצר מחמודי האומה שמקוננים על אבדנם: המקדש והעבודה". משמע, הגלות נפתחת בעת החורבן ולא קודם. ובהיפוך גמור מהרעיון המוזר על רבי "המעדיף לקדם את תהליך ההתנתקות מהמקדש".

מסיים א"א אורבך את מחקרו "מיהודה לגליל" בקביעה ש"רבי (...) לא הפסיק לצפות לשעת כושר (...) דוקא בשעה שהתבסס מרכז רוחני בגליל שהיה עטוף הוד מלכות חזרה והתעוררה הכמיהה ליהודה". מטעם זה רבי ממשיך לקדש חודשים דווקא בעין טב שביהודה ("מעולמם של חכמים", עמ' 346). על כגון זה נאמר "חכמים הזהרו בדבריכם, שמא ישתו התלמידים הבאים אחריכם ונמצא שם שמים מתחלל" (אבות א יא).

הרב ד"ר רפאל ב. פוזן הוא מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ