העיקר ש"כור ההיתוך" הצליח

מכיוון שהאבחנה בין "דתיות" ל"חילוניות", העומדת בבסיס האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש", היא אוטופיה רומנטית שמקורה באירופה (וכבר הושלכה אל פח האשפה של הרעיונות), מהווים המזרחים, שאינם מתמיינים בקלות לקטיגוריות הפשטניות הללו, בעיה מתודולוגית עבור עורכי המיזם. איך הם פתרו אותה? פשוט מחקו בקלילות היסטוריות שלמות של יהודים שחיו בארצות האיסלאם או הגיעו מהן לישראל. העיקר שיש בה ערך יפה על כור ההיתוך, אשר "נחל הצלחה רבה". מאמר שני ואחרון

יהודה שנהב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהודה שנהב

זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, מבט אנציקלופדי מנהל המיזם: יאיר צבן. עורך ראשי: ירמיהו יובל. הוצאת כתר, חמישה כרכים, 540 שקלים

בחלק הראשון של הרשימה, שפורסם במוסף זה בשבוע שעבר ("האם יש תרבות יהודית חילונית", "הארץ, ספרים", 12.9), טענתי כי האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני" כושלת בניסיונה להעמיד הגדרה בהירה למושג חילוניות, ומתעלמת מן העובדה שרוב הציבור בישראל איננו מגדיר עצמו כ"חילוני אידיאולוגי". החילוניות של האנציקלופדיה מנוסחת באופן פשטני כזיקה (הפוכה) לדת, ואופיה הבינארי של האופוזיציה בין "דת" ל"חילוניות" אינו מאפשר ל"חילוניות" להכיל אחרים בתוכה.

במבוא לכרך הראשון כותב העורך הראשי, פרופ' ירמיהו יובל, כי "אידיאולוגיה חדשה זו (של חילון, י"ש) ביטאה, בין היתר, את הצרכים של הבורגנות המתהווה ושל מעמד היזמים הקפיטליסטי". עד כאן יובל צודק; אבל בהמשך הוא מתעלם מן המציאות הסוציולוגית ומעגל את קווי המתאר שלה: "אבל באותה מידה - לפחות בעיקרון - היא (אידיאולוגיית החילון, י"ש) מייצגת גם את החריגים של החברה המודרנית, שהשמרנות הבורגנית מתייחסת אליהם בחשד או בסלידה (ובכללם קבוצות אתניות, גזעיות, מיניות)".

במשפט זה נחשפת הבעייתיות בעמדתו של העורך ובפרויקט כולו; בישראל רוב-רובה של האליטה המגדירה את עצמה כחילונית היא אליטה אשכנזית-אירופית המקדמת תיזה אירופוצנטרית מובהקת. "חילוניות" היא בעצם שם נרדף לאידיאולוגיה של השמאל הליברלי - והחריגים אף פעם אינם מהווים חלק ממנה.

כפי שהראיתי ברשימה הקודמת, בבואם לקדם את תיזת החילון, שלפיה נעשה העולם חילוני יותר מאז המאה ה-18, מתכחשים עורכי האנציקלופדיה לרעידת האדמה הדתית-חילונית שמתרחשת בעולם כולו, ולעובדה כי תיזת החילון, בצורתה הדטרמיניסטית, לא רק שמעולם לא התקיימה בעולם הממשי, אלא גם הושלכה זה מכבר לבית הקברות של ההיסטוריה של הרעיונות. חילון ברוח הנאורות נתפס עתה כאוטופיה רומנטית ומעמדית של אינטלקטואלים ליברלים, יותר מאשר כמאפיין של המציאות הסוציולוגית.

ההיסטוריה הוכיחה כי החילון משבש את פעולתו שלו עצמו, מייצר בה הפרעות, מפלרטט עם התיאולוגיה, ומתקשה לנסח סדר-יום קוהרנטי שאיננו מבוסס על הדת, בדיוק כפי שהמיזם שלפנינו מוכיח. חוקרי הדת רודני סטארק (Stark) ורוג'ר פינק (Finke), הסבירו כבר כי יש להשתחרר מתיזת החילון, לא רק בשל מידת הדתיות בעולם, אלא גם משום שהאשליה בדבר הירידה במעמד הדת בכמה מדינות במערב אירופה (שאליהן בעיקר מתייחסת טענת החילון) מבוססת על היסטוריוגרפיה מוטה שראתה בימי הביניים חממה של חושך דתי.

למסקנה דומה הגיע גם פיליפ גורסקי (Gorski), סוציולוג וחוקר דת ידוע מאוניברסיטת ייל, שטען כי חלקים מן החברה האירופית אמנם נהפכו לחילונים יותר, ואולם חילוניות זו לא הפכה אותם לדתיים פחות. במובנים מסוימים, טען גורסקי, אירופה של ימינו דתית יותר מאשר זו של ימי הביניים, משום שיש שינוי באופני התמקמותה של הדת בחברה.

כדאי לזכור, למשל, שהלאומיות המודרנית היא תוצר מובהק של המהפכה הפרוטסטנטית, ושהיא ספוגה בהנחות יסוד נוצריות; גם המהפכה האמריקאית היתה מבוססת על הפצת האמונה הפרוטסטנטית המוכרת בשם "ההתעוררות הגדולה". הנאורות של המאה ה-18 וה-19 התבטאה לא רק בהתקפה על רשויות דתיות - אלא גם הצמיחה תנועות דתיות חדשות, כמו המתודיזם באנגליה או הפייטיזם בגרמניה.

גם בזמננו ניכר השינוי באופני הופעתה של הדת בחברה: מדיניות החוץ של ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה, למשל, מעוצבת על ידי חזון תיאולוגי וספוגה בסמלים מן הברית הישנה והחדשה. גם התיזה של פרנסיס פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה", המבשרת לכאורה את ניצחון החילוניות בעולם הגלובלי, עוצבה על ידי חזון דתי-משיחי. היא נסמכת על עמדה מטפיסית המבטאת שאיפה להיגיון אבנגליסטי טוטלי, שמוביל את ההיסטוריה בקו ישר מן הבריאה אל אחרית הימים. פרפסקטיבה פוסט-חילונית על העולם מצליחה אם כך ללכוד הכלאות מורכבות בין דת וחילוניות - ולא החלפה של אחת באחרת.

אחד ההיבטים המרתקים של הופעת הדת באירופה "החילונית" של ימינו הוא יחסה להגירה ולמהגרים. חוזה קזנובה, מחוקרי הדת הבכירים בעולם כיום, הציג בהרצאה שנשא בירושלים, לפני שבועות אחדים, את השפעת גלי ההגירה מן "העולם השלישי" לאירופה על התעצמות הדתיות ביבשת הישנה. לטענתו, במקביל לירידה בשיעורי הביקור בכנסיות, הולך ומתעצם באירופה שיח תיאולוגי, והנצרות נהפכת בעצם לקטיגוריה שמאפשרת את קיומו של האיחוד האירופי.

אמנם, גם צירופה של פולין הקתולית לאיחוד האירופי עורר התנגדות בקרב "חילונים", אך עוצמת ההתנגדות לא השתוותה להתנגדותם של אלה לצירופה של טורקיה המוסלמית לאיחוד. האיסלאם - בהיותו ה"אחר" התרבותי המובהק של הציביליזציה האירופית - נתפס כמסוכן יותר לזהות של אירופה מהקתוליות האדוקה.

אם חשבה על עצמה האירופיות כעל חילוניות לבנה, באו גלי ההגירה המסיביים מן הקולוניות לשעבר ומן העולם המוסלמי, והציפו אותה בקהילות דתיות המשמרות את דתיותן גם בספירה הציבורית, ומשבשות את תהליך החילון, אם עדיין יש כזה. אבל בעיקר, גלי-הגירה אלה חושפים את העובדה שאירופה מעולם לא היתה ממש חילונית, והמלחמה על הסמלים הדתיים בספירה הציבורית (הרעלה בצרפת למשל) מגלה את השבריריות של התרבות האזרחית-חילונית שם.

כאן יש לעמוד על היפוך היוצרות המרתק בין אירופה וישראל. באירופה משמשת הדת הנוצרית מחסום תרבותי להגנה על האירופים מפני "פלישת" המהגרים מ"העולם השלישי"; הנצרות מחזירה את אירופה ל"אירופים" ומסייעת להם לגבש את זהותם החדשה. בישראל, לעומת זאת, דווקא ל"חילוניות" יש תפקיד דומה: היא מהווה נדבך מרכזי בניסיון לדמיין את ישראל כ"אירופה של המזרח התיכון", זו המועמדת בניגוד בולט לעולם הערבי שסביבה, הנתפס כמסורתי ופונדמנטליסטי, אף פעם לא חילוני.

תיזה זו מאפיינת גם את תפיסתם של עורכי האנציקלופדיה את המזרחים בישראל. למרות הצהרת העורכים, כי המיזם האנציקלופדי נולד מתוך שאיפה לקדם אחדות ולמנוע קיטוב, בפועל הם מדירים לא רק את הציבור הדתי והחרדי מן הפרויקט - אלא גם את ציבור המזרחים בישראל. אחרי הכל, דפוסי הדתיות והחילוניות בישראל אינם ניטרליים מבחינה אתנית-עדתית, וציבור גדול של מזרחים אינו נענה לאבחנה בין "חילוניים" ל"דתיים", ואינו מתמיין בקלות לקטגוריות אלו.

כאשר פארחה מועלם, סבתא שלי, הגיעה מבגדאד לישראל, היא נשאלה במעברת "שער עלייה" אם היא דתית או חילונית; עד יום מותה בגיל 94, לפני כשנה, ליגלגה סבתא על האבחנה, שהועתקה לישראל מן העולם הנוצרי. היא היתה יהודייה אדוקה - אבל לא העמידה סייגים נוקשים להתנהגות. בארוחת ערב שבת, למשל, יכולים היו המסובים לעשן בנחת סיגריה לאחר התפילה. כדאי גם להדגיש, כי רוב מצביעי ש"ס אינם דתיים חרדים כמו הפוליטיקאים המייצגים אותם. לא בכדי, אם כך, כינו הסוציולוגים בישראל את המזרחים "מסורתיים": הם ביקשו לעקוף, באמצעות קטיגוריה זו, את בעיית חוסר ההתמיינות של המזרחים לקטגוריות האירופיות.

זוהי הסיבה שחלק מהאינטלקטואלים המזרחיים הגדירו מחדש את "המסורתיות" כקטיגוריה נומינלית ואסרטיבית בפני עצמה (מאיר בוזגלו, חביבה פדיה ויעקב ידגר, למשל); הם ביקשו לתת קול למי שקולם אינו יכול להישמע בתדר הבינארי שבו "חילוניות" מוגדרת כהיפוכה של "דתיות", תדר שבו מזרחים רבים תופסים עמדת ביניים של "לא זה ולא זה", והערבים הם כולם "דתיים".

הכשל המושגי החמור הזה בא לידי ביטוי, כמובן, בתוצר שהוציאו עורכי האנציקלופדיה והכותבים בה מתחת ידיהם; הם נכשלו בניסיונם למלא "עגלה תרבותית חילונית" - אך "הצליחו" לייצר פרויקט ממוגזע של הייררכיה אתנית. "זמן יהודי חדש" הוא מיזם לבן, המתכתב עם אירופה ועם צפון אמריקה, ומוחק בקלילות היסטוריות יהודיות שלמות, אלה שחיו היהודים בארצות האיסלאם.

ברשימה הקודמת הראיתי כי בצוות העורכים חברים 14 מלומדים, וביניהם רק אשה אחת (שולמית וולקוב) ומזרחי אחד (מישל אביטבול). ומה באשר לכותבים? חמשת הכרכים כוללים כ-380 ערכים שכתבו כ-240 כותבים שונים. מבין 380 הערכים, 67 נכתבו על ידי נשים (כ-18%), 3 ערכים נכתבו על ידי ערבים (על "נושאים ערביים"), ורק 15 ערכים לכל היותר נכתבו על ידי מזרחים (כ-4%).

הטיה זו, שהיא חמורה אף יותר מדפוסי הייצוג השערורייתים של קבוצות אלה בסגל האוניברסיטאות בישראל - 20% נשים, 7% מזרחים וכ-1.5% ערבים - בולטת גם בתכני הערכים השונים. מדהים לראות, למשל, כיצד היהודים המזרחים אינם מצויים כלל בטווח הראייה של רוב הכותבים.

דן אלמגור, למשל, כותב על הזמר העברי מבלי לכלול בתוכו את הזמר המזרחי; דן מירון כותב על תרבות, תיאטרון וספרות יהודית מודרנית מבלי לכלול בערך יוצרים מזרחים; רונלד צוויג כותב על שילומים והשבת רכוש, ומתעלם לגמרי מארצות ערב; גם בערך המוקדש למאבק יהודי באמצעות ארגונים בינלאומיים אין זכר ליהודי ארצות ערב.

הדרה עדתית בוטה זו מעמידה באור גרוטסקי את אחת המסקנות בערך על "כור ההיתוך" שמופיע באנציקלופדיה. כותב הערך אכן מתלבט ארוכות בשאלה אם אידיאולוגיית "כור ההיתוך" הצליחה, ומגיע בסיומה של ההתלבטות למסקנה חיובית.

הנה פסקת הסיום של הערך: "הביטוי העיקרי למגמה זו של התחזקות היסודות המשותפים (בין מזרחים ואשכנזים, י"ש) הוא בהתגבשותה של הזהות הלאומית היהודית-ישראלית, שעם נושאי הדגל שלה, ולא במקרה, נמנים דווקא יוצאי ארצות המזרח. לפחות במובן הזה, נראה שרעיון כור ההיתוך נחל הצלחה רבה" (כרך רביעי, עמ' 235). אם אמנם כך הדבר, יסבירו העורכים מדוע נכשל פרויקט האנציקלופדיה עצמו במבחן כור ההיתוך? איך, לאור הצלחתו המסחררת, הם מנמקים את העובדה שרק 4% מהכותבים באנציקלופדיה הם מזרחים?

וזה עוד לא הכל: העורכים מציבים בכרך הראשון רשימה המונה 24 הוגים אשר בישרו את הציונות, וביניהם אין אף מזרחי. זה אולי מובן, מכיוון שהציונות היתה מלכתחילה אירופית באופיה, אבל אחר כך הם מרכיבים רשימה הכוללת 51 אישים שתרמו להגות היהודית המודרנית. אפשר למצוא ביניהם, למשל, את אחד העם, את חנה ארנדט, את מרטין בובר, את הרב ליאו בק, את ישעיהו ברלין וישעיהו ליבוביץ', את הרב אברהם יצחק קוק ואת הרב סולובייצ'יק. רק אחד מתוך 51 ההוגים שתרמו למחשבה היהודית המודרנית הוא מזרחי (אלבר ממי) - ואפילו הרב עובדיה יוסף נפקד מן הרשימה.

העורכים כנראה גם הניחו מראש שלא ניתן למצוא "חילוניות" מן הסוג שאותו הם מקדמים בקרב היהודים-הערבים - אחרת קשה להבין מדוע, לשיטתם, לא ביררו דפוסים של התגבשות תרבות חילונית יהודית בארצות ערב. שני המדורים המרכזיים בפרויקט, עמוד השדרה שלו, אם תרצו - "ההגות היהודית המודרנית" ו"זיכרון, מיתוס והיסטוריה" - נקיים לפיכך לגמרי מעיסוק בארצות ערב במאה ה-20 (כאשר כותב מנחם בן ששון על חיי היהודים בארצות האיסלאם, הוא מגביל עצמו למאות 7-14).

הערך הראשון והיחיד העוסק ביהודי המזרח בכרך הראשון מופיע רק בעמ' 280, במדור "תמורות באורחות החיים"; הכותב, מישל אביטבול (שמספק כשליש מן הערכים שנכתבו על ידי מזרחים בפרויקט), מכפיף בו את יהודי ארצות ערב לתיזת המודרניזציה האנכרוניסטית והפשטנית.

מדוע לא נכללו באנציקלופדיה אישים בולטים כמו אליהו אלישר, דוד סיטון או מנהיגים אחרים של מה שמכונה "היישוב הספרדי הישן בירושלים"? מדוע נפקד מקומו של הקולנוע היהודי במצרים? מדוע לא נכללו בערך "יהודים במוסיקה" הזמרות סלימה מורד מעיראק ולילה מורד ממצרים, אשר זכו למוניטין רבים בארצות מוצאן?

וחשוב להדגיש: בניגוד לשוליותם (בארצות מוצאם) של המוסיקאים שהגיעו לישראל ממזרח אירופה, המוסיקאים שהגיעו מארצות ערב זכו שם למעמד קאנוני; למעט זמר אחד, כל המוסיקאים שנשלחו לייצג את עיראק בכנס המוסיקה הראשון שנערך בקהיר בשנת 1932 היו יהודים. התזמורת הרשמית של רשות השידור העיראקית נוסדה על ידי האחים כוויתי, ורוב נגניה היו יהודים. הגירתם לישראל בשנות ה-50 היתה אובדן גדול למוסיקה העיראקית. אבל כמובן שהאחים כוויתי או התזמורת של רשות השידור העיראקית לא זכו לערכים משלהם, ומזל שראובן שניר הזכיר אותם באורח אגבי בערך מעולה שכתב על תרבות וספרות יהודית-ערבית (הערבים עצמם, אגב, מודרים באופן מוחלט מן המיזם באופן לא מפתיע - וכן, גם ערבים יכולים לכתוב על יהדות ויהודים).

הערכים השונים באנציקלופדיה גם מתעלמים מהמחשבה הפמיניסטית, והערכים על נשים נמצאים במשורה; לבד משני ערכים קצרים ("אשה במקרא" ו"נשים זרות בתנ"ך"), אין כמעט עיסוק בנשים בכרך הראשון. הנשים בארצות ערב או הפמיניזם המזרחי בישראל (למשל עבודותיהן של ויקי שירן ז"ל או הנרייט דהאן-כלב תבדל"א) זוכים להדרה כפולה: לא רק הערכים הגבריים מדירים אותן מן ההיסטוריה היהודית, גם הערכים הפמיניסטיים.

באופן דומה, הערך על רב-תרבותיות מתעלם מכתיבה ביקורתית פמיניסטית ומזרחית על רב-תרבותיות, ומשכפל נרטיב ממסדי מכובס. עבודותיהם של אלה שוחט, יוסי יונה, יוסי דהאן, אמל ג'מאל, אילן גור-זאב, קציעה עלון, דליה מרקוביץ', גלית סעדה-אופיר ואחרים, שכתבו באופן מפורש על רב-תרבותיות וניסחו וריאציות יותר מורכבות שלה, מודרות מן הערך בצורה בוטה.

ובמלים אחרות, לא רק שהפרויקט הזה נהפך כבר ביום פרסומו ללא-רלבנטי - אלא שהוא משקף ומעצים את יחסי הכוח המגדריים-אתניים-לאומיים בישראל, וכל זאת בחסותם הנדיבה של קרנות ציבוריות ופילנתרופים טובים.

יהודה שנהב הוא פרופ' לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, עמית מחקר בכיר במכון ון-ליר בירושלים ועורך כתב העת "תיאוריה וביקורת"

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ