ואף מלה על מדונה

בשונה מהמקרא ומאגדות חז"ל, ספרות הזוהר חדרה רק במעט לשיח הספרותי והאמנותי בישראל. קובץ המאמרים המצוין "חידושי הזוהר", הכולל עיונים מסוגים שונים בספרות הקבלה, עשוי להחזיר לה את מקומה הראוי בתרבות הישראלית

אסף נברו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסף נברו

תעודה כא-כב: חידושי זוהר, מחקרים חדשים בספרות הזוהר עורכת: רונית מרוז. הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 486 עמ', 100 שקלים

אין חולק על כך שה"זוהר" הוא היצירה הבולטת והמשפיעה ביותר בקבלה. על כן השאלות אודות זמן ומקום חיבורו, זהות מחבריו ומקורותיו הן מכריעות לאופן התפתחות הקבלה והשפעתה על התרבויות היהודיות ואף הלא-יהודיות. על פי הגישה המסורתית, ה"זוהר" חובר בידי ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) שחי בארץ ישראל במאה השנייה למניינם. על פי קביעה זו, קדושתו של הזוהר נובעת מכך שמחברו היה מיוצרי המשנה והוא חובר בהשראה אלוהית, ומכאן שהקבלה קדומה היא.

ואולם כבר במאה הי"ד טען המקובל ר' יצחק דמן עכו, שמחבר ה"זוהר" הוא ר' משה מהעיר ליאון בקסטיליה שבספרד הנוצרית, ומכאן שה"זוהר" חובר בסוף המאה הי"ג. מלומדים נוספים, ובהם ר' יעקב עמדן (מאה י"ח), אהרון ילינק וצבי גרץ (מאה י"ט), חזרו ואישרו את בעלותו של ר' משה די-ליאון על ה"זוהר". ולבסוף, טענה זו חוזקה במחקריו של מייסד מחקר הקבלה גרשם שלום.

בשנת תשמ"ט פירסם יהודה ליבס מאמר מכונן, כרבים ממאמריו, ובו טען כי הזוהר הוא יצירה של חבורה של מקובלים, שר' משה די-ליאון היה אחד מחבריה. תיזה זו מקובלת כיום בקרב רוב החוקרים, אולם שורה של מחקרים, שמקצתם פורסמו בכרך "חידושי זוהר", מציגים תמונה מורכבת יותר. עד כה נמנעתי מהשימוש בכינוי "ספר הזוהר", היות שה"ספר" שנדפס לראשונה במנטובה 1558-1559 אינו אלא עריכה של מה שמכונה כיום במחקר "ספרות הזוהר", וככל עריכה הוא משקף את סדר היום של העורכים. מחקר כתבי היד של הזוהר ושל חיבורים קרובים אליו הולך ומפריך את הטענה בדבר אחידותו של ה"זוהר".

הכרך "חידושי זוהר" הוא קובץ מאמרים שרובם עוסקים ב"זוהר", ומקורו בכנס שנערך באוניברסיטת תל אביב בתשס"ד. למעשה, מאז תשמ"ט לא הופיע בדפוס קובץ מחקרים שהוקדש ל"זוהר", והופעתו של "חידושי זוהר", היא ביטוי למאמץ הניכר המושקע בשנים האחרונות בחקר ה"זוהר" בישראל, בבריטניה ובארצות הברית. רונית מרוז, עורכת הקובץ, עוסקת בשנים האחרונות בחקר כתבי היד של ה"זוהר", בהכנת מהדורות מדעיות, וכן באיכויות האסתטיות שלו. הקובץ כולל את מאמריהם של דניאל מאט, מלילה הלנר-אשד, בועז הוס, משה אידל, מיכל אורון, עודד ישראלי, רון מרגולין, יהודה ליבס, רונית מרוז, משה חלמיש ורפאל שוח"ט. ברשימה להלן אציג כמה מאמרים מן הקובץ בהקשרי המחקר שלהם.

ניתן לתאר את מחקר ה"זוהר" כפי שנעשה באקדמיה כיום, לפי גישות אחדות שחלקן מיוצגות בכרך שלפנינו. הגישה הראשונה מתמקדת בחוויית הקריאה והלימוד ב"זוהר". מלילה הלנר-אשד היא המייצגת הבולטת של גישה זו. במבוא לספרה "ונהר יוצא מעדן" (תשס"ה) היא כותבת: "אני חווה את רעיונותיו ותובנותיו (של הזוהר) כהזמנה חיה ורלוונטית עד מאוד לתודעה דתית מיוחדת, ליצירתיות בתחום הפרשנות, התרבות והדת" (עמ' 18). ניתן לומר כי להלנר-אשד הזדהות אישית עם הטקסטים של ה"זוהר". מאידך גיסא, הגישה שהיא מייצגת אדישה לשאלת היווצרות החיבור ולהקשריו ההיסטוריים והתרבותיים. מאמרה של הלנר-אשד ב"חידושי זוהר" עוסק במיתוסים אודות השכינה (שהיא אחד הביטויים הנקביים של האלוהות) אשר יצר המקובל בן המאה הט"ז ר' משה קורדובירו, לפי רעיונות המצויים בזוהר. הלנר-אשד דנה בדמויותיה השונות של השכינה ב"זוהר" ובגיבושן בקבלת קורדובירו, ומדגישה את המתח בין דמותה של השכינה כאשה העורגת לבן זוגה - לבין דמותה כאם.

כיוון מחקר אחר הוא היסטורי-סוציולוגי. גישה זו מתמקדת בהקשרים ההיסטוריים והחברתיים של יצירת "ספרות הזוהר", הפצתה בכתב ובדפוס, וכן באופני והקשרי התקבלות ה"זוהר". כבכל יצירה טעונה, אף יוצריו, עורכיו, מדפיסיו ומפיציו פעלו מתוך מניעים אישיים, חברתיים ואף כלכליים. חשיפת יחסי הכוח שהניעו תהליכים אלה חיונית להבנת התופעה הזוהרית.

גישה מחקרית זו מיוצגת ב"חידושי זוהר" במאמרו של בועז הוס העוסק בתרגומיו. כידוע, ה"זוהר" נכתב בארמית שאינה נגישה לרוב קוראי ה"זוהר" היהודים, קל וחומר הלא-יהודים. על כן ה"זוהר" או חלקים ממנו תורגם במרוצת הדורות לשורה של שפות: עברית, לטינית, יידיש, לדינו, ערבית-יהודית (ערבית באותיות עבריות), גרמנית, אנגלית וצרפתית.

תרגום, כמוהו כעריכה, משקף סדר יום דתי או לאומי. הוס מתחקה אחר המניעים של מפעלי התרגום השונים ומראה כיצד התרגומים ללטינית ולשפות אירופיות משרתים סדר יום של מקובלים נוצרים ושל חוגים אוקולטיים שונים. התרגומים ללדינו וליידיש קשורים במאמציהם של חוגים שבתאיים שונים להפיץ, באמצעות ה"זוהר", את מעיינותיהם. הוס מטעים כי תחרות על שליטה בהון התרבותי, כלומר בעלות על הידע הזוהרי, בין חוגים אידיאולוגיים שונים, הניעה את מפעלי התרגום. תרגומי "זוהר" נוצרים גם כיום, ובכלל זה לשפות הולנדית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, רומנית, הונגרית, פולנית ורוסית. אולם דומה שזירת המאבק המעניינת בהקשר זה מצויה בתרגומים חדשים לאנגלית, "המשקפים מאבק תרבותי בין המגמה המודרנית האקדמית (הקשורה גם למגמות ההתחדשות הדתית בקרב יהודי ארה"ב) (...) לבין המגמה הקבלית הפוסט-מודרנית של 'המרכז לקבלה'" (עמ' 94).

מגמה מחקרית שלישית היא הטקסטואלית-ספרותית. החוקרים על פי גישה זו את ה"זוהר" מבקשים להבחין בין המוקדם למאוחר ובין רבדים שונים, על פי אמות מידה סגנוניות ותוכניות, ובאמצעות הבחנות אלה להבין כיצד נוצר ה"זוהר". גישה זו מיוצגת בקובץ במאמרה של רונית מרוז. מרוז חושפת בדפוסי הזוהר קטעים המקבילים לכתבי המקובל, בן המאה הי"ד, ר' יוסף אנג'לט. מהשוואת המקורות עולה כי אנג'לט הוא אחד ממחברי ה"זוהר" וכי היה חבר בחבורה שפעלה לאחר מותו של ר' משה די-ליאון. התמונה המתקבלת היא שהספרות הזוהרית נוצרה החל בשנות השבעים של המאה הי"ג ועד סוף שנות השלושים של המאה הי"ד. תמונה זו תואמת את ריבוי ההשקפות הדתיות וריבוי הסגנונות המכוננים את היצירה הזוהרית. בהמשך דנה מרוז בתפיסותיו של אנג'לט המשתקפות בכתיבתו הזוהרית, בסגנונו הלשוני-ספרותי, וביחסו לרובד מאוחר אחר של הספרות הזוהרית המכונה "תיקוני זוהר". מרוז מראה כי בין מחבר "תיקוני זוהר" לבין אנג'לט, אשר חיו באותו זמן ומקום, שרר מתח המכונן את יצירתם הזוהרית.

מאמרו של עודד ישראלי, "זעקתו הכבושה של עשו - מן המדרש הקדום לשלהי הזוהר", מציג את ה"זוהר" כהמשך למסורת המדרש היהודית. במאמר מרגש זה פותח ישראלי בתיאור דמותו של עשיו, אשר מהמדרש הקדום ועד ה"זוהר" תואר כהתגלמות וכסמל הרוע בעולם. אולם ב"סבא דמשפטים", שהוא רובד מאוחר של היצירה הזוהרית, הרוע הנקשר לדמותו של עשיו מוצג כתוצאה הטרגית של הדרתו של עשיו מהקדושה. ישראלי כותב "יעקב גזל מעשו את עצם זהותו, וחלף זאת הטביע בו את דמות וזהות הסטרא אחרא (הצד האחר, הרוע). הרע הטוטלי, המיתי, תובע את עלבונו על שהוא כזה רע" (עמ' 190). הרע, אם כן, נוקם על הגזירה שעשתה אותו לכזה. דומני שזו דוגמה לחיוניותו ולעוצמתו של הטקסט הזוהרי.

להוציא את הגישה הראשונה, הגישות המחקריות שתוארו לעיל מערערות על אחדותו של ה"זוהר", ולמעשה מפשיטות ממנו את הילת הקדושה. ומה נותר ממנו, אם כן? נותר טקסט גדול ממדים, מפתיע ברעיונותיו, בעוצמת תיאוריו ובצבעיו, אשר כונן את ספרות הקבלה, השפיע רבות על ספרות ההלכה ועל מנהגי עדות וקהילות המתקיימים עד היום. הפואטיקה והאסתטיקה של ה"זוהר" הן ייחודיות בספרות היהודית לדורותיה. כדי לעמוד על ערכו מבחינות אלה דרוש מאמץ אינטלקטואלי רב, וגם פתיחות רעיונית ודמיון נועז.

תרגום חדש של ה"זוהר" לאנגלית, אשר לו מוקדש החלק הראשון ב"חידושי זוהר", נוצר בימים אלה בידי דניאל מאט, במימון משפחת פריצקר משיקגו. התרגום המלא יכלול ככל הנראה 12 כרכים, מהם הופיעו שלושה עד כה. מאט לא מתרגם את אחת ממהדורות הדפוס של ה"זוהר", אלא מבקש לשחזר את הנוסח הארמי על פי כתבי יד. מכיוון שאין אף כתב יד הכולל את כל ה"זוהר", הוא נעזר בכתבי יד שונים, יוצר מהדורה אקלקטית של נוסח ארמי ומתרגמה לאנגלית. התוצר של מהלך זה עולה לאין ערוך על התרגומים הקודמים לאנגלית. כוחו הגדול של מאט בהעברת רעיונות ה"זוהר" וסמליו, ואף את האווירה המיוחדת השוררת בו לאנגלית. חשיבותו של התרגום, אם כן, בתרומתו להפצת ה"זוהר" ולהשבתו לשיח היהודי-אמריקאי.

מאט ראוי על כך לכל שבח. מאידך גיסא, יש להצטער על כך שהתרגום שלו אינו מבוסס על מהדורות מדעיות שנערכו על פי כללי הפילולוגיה הקלסית, אשר יהיו מהימנות יותר מהגרסה הארמית בבסיס התרגום שלו. לכשיושלם, יתחרה התרגום של מאט בתרגום של פירוש הסולם לספר ה"זוהר", הכולל גם את הנוסח הנדפס של ה"זוהר". שני התרגומים מייצגים גישות שונות לטקסט, המתחרות זו בזו על הבעלות עליו ביהדות ארה"ב.

בשונה מקובצי מאמרים אחרים היוצאים לאור בהוצאות אקדמיות, קובץ זה כולל גם חלק ספרותי: שיר של אסי פרבר מתוך ספרה "חיית הפנים" (תשס"ד), ומאמר מרתק של מיכל גוברין על המתח שבין המחקר והיצירה, הכולל בין היתר שירים מטלטלים של גרשם שלום, וקטעים מספרה של גוברין "השם" (תשנ"ה). דומני שהקטעים מצביעים על התהום בין עוצמת החוויה של הנוכחות האלוהית ובין חוסר האפשרות לחוות אותה עד תום. השיר של אסי פרבר עוסק בצער של אשתו של ר' שמעון בר יוחאי על הדרתה מחוויית הנוכחות האלוהית ועל קנאתה בשכינה שהיא מושא אהבתו של בעלה. גם כיום נשים מודרות מחלק ממרכזי הלימוד והיצירה הקבלית, אולם באקדמיה מתבלטות חוקרות הקבלה וה"זוהר" בפרט, ובהן מחברות המאמרים בספר זה.

בשונה מהמקרא ומאגדות חז"ל, ואף מסיפורים חסידיים ומקורות אחרים מהספרות היהודית, ה"זוהר" חדר רק במעט לשיח הספרותי-אמנותי בישראל. העובדה שהוא כתוב ארמית ומורכבותו עשויים להסביר זאת. יש לקוות שתרומתה המחקרית של האקדמיה להנהרת הטקסט ולחילונו תאפשר יניקה רבה יותר ותשיב ל"זוהר" את מקומו הראוי בתרבות הישראלית. דומני שהחלק הספרותי המשולב בקובץ המחקרים מבטא מגמה זו.

ד"ר אסף נברו מלמד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ