שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ההיסטוריה על פי הנרי קיסינג'ר

"דיפלומטיה", ספרו המונומנטלי של המדינאי הנרי קיסינג'ר, מציע מבט נדיר על תולדות המלחמות, המהפכות והיחסים הבינלאומיים ב-400 השנים האחרונות; מה חושב קיסינג'ר על רישלייה, ביסמרק, רוזוולט, קנדי ודה-גול? למה מי שעשו היסטוריה היו תמיד שרי החוץ, ולא ראשי המדינה? ומה נחוץ לשר חוץ כדי לעשות היסטוריה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי פרימו
ר

דיפלומטיה הנרי קיסינג'ר. תירגם מאנגלית: דוד בן-נחום. מבוא: פרופ' שלמה אבינרי הספרייה להגות דמוקרטית, הוצאת שלם, 911 עמ', 120 שקלים

אחיו של הנרי קיסינג'ר, וולטר, המבוגר ממנו בשנה, נשאל פעם איך זה שהוא, שהגיע לארה"ב עם שנת לימודים אחת יותר בגרמניה מאשר הנרי, מדבר אמריקאית ללא שמץ מבטא זר, בעוד שלאחיו עדיין יש מבטא בווארי כבד. תשובתו: הנרי פשוט איננו מקשיב.

בספרו המונומנטלי "דיפלומטיה" מוכיח קיסינג'ר שגם אם אינו מקשיב, סקרנותו האינטלקטואלית אינה יודעת גבולות. ניתוחו החד כאיזמל של ההיסטוריה והדיפלומטיה ב-400 השנים האחרונות מעניק לקוראיו המצויים בהיסטוריה הבנה נדירה של ההתפתחויות והנסיבות, גם אם זו אינה תמיד אובייקטיבית.

לקיסינג'ר יש לא רק ידע ודעות, אלא גם אגו: בשיוטיו בהיסטוריה הוא מייחס תמיד חשיבות גדולה למספר 2 בשלטון, שהשפעתו על המדיניות היתה לכאורה גדולה מזו של הריבון אשר לו היה כפוף. בעיניו הגיבור הצרפתי הוא רישלייה, לא לואי ה-13 (שבכלל איננו נזכר בספר); מטרניך ולא הקיסר פרנץ; ביסמרק ולא הקיסר וילהלם הראשון, ועוד. כמעט הייתי אומר קיסינג'ר, ולא ריצ'רד ניקסון. אולי לכן קצת קשה לו עם מעצבי-היסטוריה כמו קתרינה הגדולה מרוסיה או פרידריך הגדול מפרוסיה, שכמעט לא נזכרים בספר. כשהוא מנתח את כישלונותיה של רוסיה לאורך ההיסטוריה אומר קיסינג'ר: "הן רוסיה הקיסרית, הן רוסיה הקומוניסטית מעולם לא הצמיחו שר חוץ גדול (...) כולם חסרו את הסמכות לעצב מדיניות לטווח ארוך". במלים אחרות, למזלה הרע, לשום ממשלה רוסית לא היה קיסינג'ר של עצמה.

ומה דרוש לשר חוץ כדי לעצב מדיניות ולהיות "גדול"? לפי קיסינג'ר: "היכולת להגדיר יעדים לטווח ארוך", והוא מציג בספרו אינספור דוגמאות לכך. בהתייחסו למלחמת קוריאה ולהתנגשות בין הנשיא טרומן לגנרל מקארתור, שבו הוא רואה בו גאון, הוא כותב: "אילו מנענו את הדיפלומטיה מלהגדיר את מטרות המלחמה היה כל סכסוך הופך מאליו למלחמה כוללת". כלומר, גם גדול הגאונים הצבאיים שווה כקליפת השום אם אין מאחוריו דיפלומט שמסוגל להגדיר את מטרות המלחמה.

בכלל, קיסינג'ר ממעט להתייחס להישגים או לכישלונות צבאיים, שבהם הוא רואה בכל מקרה תוצאה של דיפלומטיה, שכן היא זו שמובילה ומשתמשת בצבא ככלי לצורך הישגיה או משוגותיה. בהקשר הזה ישמחו אנשי משרד החוץ לקרוא מה קיסינג'ר חושב על דיפלומטים לא-מקצועיים, מה שמכונה אצלנו "מינויים פוליטיים". כך הוא מתאר את מי שהיה שגריר ארה"ב במוסקבה ערב המלחמה: "אף שג'וזף דיוויס היה בנקאי ומנהל השקעות ולכן, בעיניים קומוניסטיות, ארכי-קפיטליסט, הוא פיתח את הנטייה של רוב הנציגים שאינם דיפלומטים, להיות לדוברים מטעם עצמם של הארצות שאליהן הם נשלחים. בספרו על הרפתקאותיו כשגריר חזר דיוויס כמו תוכי על התעמולה הסובייטית בכל נושא שאפשר להעלות על הדעת, ובכלל זה על אשמתם של המורשעים במשפטי הטיהורים"

אפשר להבין מה קיסינג'ר חושב על מדיניות נכונה לפי ההערכה שהוא רוחש לגיבורו, הקרדינל רישלייה, אשר המציא את הערך raison d'etat העומד מעל לכל הערכים האחרים, כולל האידיאולוגיה והאינטרסים של הכנסייה שבראשה עמד. על כך כותב קיסינג'ר: "הצלחתה של מדיניות זו תלויה ביכולת להעריך את יחסי הכוחות. ערכים אוניברסליים מוגדרים על פי הדרך שבה תופסים אותם ואין צורך לפרש אותם ללא הרף. לאמיתו של דבר, ערכים אוניברסליים ופרשנות מחודשת אינם עולים בקנה אחד".

על ארה"ב בתקופות מאוחרות יותר הוא כותב באותה רוח. הוא אינו מתפעל יתר על המידה מנשיאים כמו וודרו וילסון, שניסו לנהל מדיניות אידיאליסטית, וביקורתו חריפה במיוחד על רוזוולט שנפל למלכודות של סטלין. הוא מצטט מדיווחיו של רוזוולט לידידתו פרנסס פרקינס: "וינסטון (צ'רצ'יל) נעשה אדום וזועף, וככל שהרבה בכך התרחב חיוכו של סטלין. לבסוף פרץ סטלין בצחוק רם, עמוק ולבבי, ובפעם הראשונה ראיתי את האור ואז כיניתי את סטלין 'הדוד ג'ו'. מאז היו היחסים בינינו אישיים, הקרח נשבר ודיברנו כמו אח לאח".

ובדיווח אחר מצוטט רוזוולט:" אני יכול לומר שהסתדרתי מצוין עם המרשל סטלין. הוא אדם המשלב נחישות אדירה עם הומור טוב. אני מאמין כי הוא מייצג נאמנה את לבה ונפשה של רוסיה ואני מאמין שנסתדר איתו היטב, אין ספק בכך". אין פלא שקיסינג'ר מבליט את הדיווח העליז של רוזוולט על ועידת יאלטה, ומדגיש את הכרזתו של רוזוולט: "אני בטוח שהקונגרס והעם האמריקאי יקבלו את תוצאותיה של ועידה זו כראשיתו של מבנה קבוע של שלום". הקורא לא יכול שלא להיזכר בהכרזתו של צ'מברליין לאחר ועידת מינכן: "אני מאמין שהשגנו שלום לדורנו".

אין צורך לפרט את דעתו של קיסינג'ר על הנאיביות הזאת של רוזוולט, אך לעומת זאת הוא מתפעל מרוב המדינאים האמריקאים שידעו "להשתמש בדוקטרינת מונרו כדי לדבוק במדיניות שלא היתה שונה מחלומותיו של כל מלך אירופי (...) שאיפתה של ארה"ב להתפשט ולספח שטחים ואמונתה כי היא מדינה טהורה ובעלת עקרונות יותר מכל מדינה באירופה מעולם לא התנגשו זו בזו".

לאור כל האמור לעיל אפשר להבין את ניתוחו של קיסינג'ר לא רק של ההיסטוריה אלא גם של המדיניות של תקופתנו. ממדיניותו של הקרדינל רישלייה - הכורת ברית עם המלכים הפרוטסטנטים מצד אחד ועם האימפריה העותמנית המוסלמית מצד שני, כדי להחליש את הענק הקתולי (האימפריה האוסטרית) - ועד להקרבתו של קיסינג'ר את בן-הברית הטייוואני לטובת התקרבותו לארכי-אויב הסיני כדי להחליש את הענק הסובייטי, הדרך אינה ארוכה.

*

בניגוד לספרו "משבר: ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם", בספר זה אין ישראל נזכרת כמעט כלל. כאילו אמר בכך שכאשר מדובר במעצבי מדיניות, ישראל כלל אינה מרכיב בדיון. במיוחד בולט הדבר בתיאור המפורט של מלחמת סואץ, שאנו מכנים "מבצע סיני" (1956), העוסק בעיקר במשבר היחסים בין ארה"ב, צרפת ואנגליה, ובהשפעת המשבר על יחסי המערב עם בריה"מ. ישראל נזכרת רק בשוליים ככלי שרת, שפעל לפי הוראותיהן וצורכיהן של המעצמות האירופיות.

אבל כמה הערות של קיסינג'ר, שאינן קשורות לישראל, יעוררו אולי בכל זאת מחשבות בלב ישראלים. בדבריו על טעויותיה של גרמניה, בעיקר מול רוסיה, כותב קיסינג'ר: "להשפיל מדינה גדולה בלי להחלישה, לעולם משחק מסוכן הוא". משפט זה יכול לעורר בנו מחשבות לגבי המזרח-התיכון מכמה זוויות, אך גם על קיסינג'ר שחסם את דרכו של צה"ל לקהיר בסוף מלחמת יום הכיפורים.

כאשר הוא מנתח את הידרדרותה של אירופה למלחמת העולם הראשונה הוא כותב: "הדיפלומטים משני הצדדים שתקו. אולי משום שהפוליטיקה הלאומנית בכל אחת מן הארצות גרמה להם לחשוש מלערער על הממסד הצבאי שלהם". במקום אחר הוא מזלזל במדינאים שמשליכים את יהבם על סקרים ורייטינג: "אישיות פוליטית המבקשת נואשות לקבוע מה רצונו של הציבור בסופו של דבר הציבור דוחה אותה ואף בז לה". מזכיר משהו? וכאשר הוא כותב על גרמניה הקיסרית של אחרי ביסמרק, ונוזף בה כי "הם שכחו את מימרתו של ביסמרק: אוי לו למנהיג שאין טיעוניו בסיומה של מלחמה סבירים כפי שהיו בראשיתה", לא יכול הקורא הישראלי שלא לחשוב על מלחמת לבנון השנייה.

אפשר להבין את העובדה שישראל כמעט אינה נזכרת בספר בשל מקומה הזעיר בפנורמה הרחבה ששוטח קיסינג'ר לפנינו. אך יותר מפליאה מכך היא העובדה שגם המלה "יהודי" אינה נזכרת יותר מפעמיים בספר הגדול הזה, וגם אז לא בשום הקשר ענייני. בכל התיאור המפורט של התפתחות המצב באירופה, ובמיוחד בגרמניה, בין שתי מלחמות העולם ובמהלכה של מלחמת העולם השנייה אין הנושא היהודי נזכר אפילו פעם אחת. וגם שתי הפעמים שהמלה "יהודי" כן נזכרת בספר הן במסגרת סיפורי אנקדוטות.

*

לבד מניתוחים מזהירים יש בספר גם כמה הפתעות למי שמכיר את ההיסטוריה מספרי הלימוד בבתי הספר. קיסינג'ר אינו אוהד במיוחד את צרפת, בלשון המעטה, ובכל זאת, בניגוד למקובל הוא איננו מחיל גם עליה את האשמה במדיניות ההבלגה ("Appeasement"). לדעת קיסינג'ר ארה"ב אשמה חלקית במדיניות זו, ובראש ובראשונה אשמה בכך אנגליה. צרפת נשאה בעיקר הנטל במלחמת העולם הראשונה, הרמטכ"ל שלה פרדיננד פוש היה המפקד העליון של צבאות הברית והיא גם זו ששילמה את המחיר הכבד ביותר בקורבנות ובהרס כלכלי. ובכל זאת החליטו ממשלות אנגליה בשנות ה-20 וה-30 כי צרפת המנצחת נהפכה לחזקה מדי, ולכן יש להחלישה כאילו היתה זו צרפת של ימי נפוליאון. מכאן נבע הצורך לפייס את גרמניה ולהימנע בכל מחיר מכריתת ברית עם צרפת, מה שדחף את האחרונה למדיניות התבוסתנית של קו מז'ינו.

כאמור, קיסינג'ר רחוק מלהיות אוהד של צרפת, אבל דווקא על רקע זה מעניינת הערצתו לשני אישים צרפתים. האחד הוא רישלייה, שדמותו עוברת כחוט השני לאורך כל הספר, והשני הוא הגנרל שארל דה-גול. קיסינג'ר מספר שנפגש לראשונה עם דה-גול כשליווה את ניקסון בביקורו בפריס ב-1969: "התקרבתי לדמות הרמה בחרדת קודש מסוימת", כותב קיסינג'ר (מדובר באותו דה-גול ששנתיים קודם לכן שינה את מדיניותה הפרו-ישראלית של צרפת).

הפתעה נוספת למי שמכיר את ההיסטוריה מספרי הלימוד היא הערכתו של קיסינג'ר כי בעיני סטלין, גרמניה המזרחית לא היתה אמורה מעולם לעמוד כיחידה מדינית עצמאית. הוא תמיד הפלה אותה לרעה לעומת יתר מדינות הלוויין שהוא שיעבד במזרח אירופה, והתכוון אך להשתמש בה כקלף מיקוח במשא ומתן עם המערב.

יש לזכור כי "דיפלומטיה" נכתב כשלוש שנים לאחר התמוטטות בריה"מ, ועל כן מתמקד קיסינג'ר בניסיון להבין התפתחויות עתידיות, ובעיקר דואג לתת עצות למעצבי המדיניות בארה"ב. הוא כותב: "אחד הלקחים הקשים ביותר שעל ארה"ב ללמוד עדיין הוא שאומות משתפות פעולה למשך תקופות ארוכות רק כשיש להן יעדים מדיניים משותפים, ושעל המדיניות האמריקאית להתמקד ביעדים ולא במנגנונים שבעזרתם מגיעים אליהם. אסור להניח בפשטות שאינטרסים לאומיים אינם קיימים". עם זאת, כפי שמציין פרופ' שלמה אבינרי במבוא החשוב והמרתק שכתב, לא חזה קיסינגר ב-1994 את בעיית הטרור האיסלאמי. מוזר, שהרי ארגון אל-קאעדה במתכונתו הנוכחית גובש ב-1991 כתוצאה ממלחמת המפרץ דאז.

ואי אפשר שלא לסיים בכמה דברי ביקורת. אין ספק שקיסינג'ר מדייק מאוד בפרטים ובנתונים היסטוריים, ובכל זאת גם הוא חוטא בטעות היסטורית קטנה. הוא מספר שב-1762 עמדו הצבאות הרוסיים לפני ברלין, ואז נפטר הצאר ויורשו החזיר את הצבא לרוסיה. האמת היא שלא מדובר בצאר אלא בצארינה, הקיסרית אליזבת, ולא בשערי ברלין עמדו הצבאות הרוסיים אלא בתוך ברלין הכבושה, כאשר המלך הפרוסי פרידריך הגדול, במנוסתו, כבר חשב לשים קץ לחייו. משנפטרה הצארינה עלה לכס המלוכה בנה פיוטר השני, שלא היה שפוי בדעתו והעריץ כל דבר פרוסי, ולכן ציווה על הצבא לסגת מיד וללא כל סיבה מפרוסיה הכבושה. הסיבה שקיסינג'ר מזכיר אנקדוטה זו היא כדי לתאר את האווירה התמהונית ששררה בבונקר של היטלר בסוף המלחמה. ב-12 באפריל 1945 פרץ גבלס לבונקר בשאגות שמחה וסיפר להיטלר שרוזוולט מת, והנה יחזור הנס שקרה לברלין עם מותה של אליזבת ב-1762. נוסף לטעות זו, יש להעיר עוד על חזרות רבות ומיותרות המצויות בחלקים שונים של הספר.

ולסיום, עלי לחזור על דבריו של אבינרי במבוא: "הקורא הישראלי ימצא בספר זה עושר של חומר, המשלב ידע היסטורי מעמיק ומגוון עם הבנת המציאות על אילוציה ומגבלותיה. קיסינג'ר מצוי בנקודת החתך שבין תובנות אינטלקטואליות ליכולת ביצוע פרקטית מרשימה. גם מי שלא תמיד יסכים לדבריו ולניתוחיו לא יוכל שלא להתפעל מרוחב היריעה ומן השילוב של תיאוריה ומעשה שרק מדינאים מועטים יתברכו בו".

אבי פרימור הוא ראש המרכז ללימודים אירופיים במרכז הבינתחומי הרצליה, וכיהן בעבר כשגריר ישראל באיחוד האירופי ובגרמניה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ