האם זוהי התנתקות

בבחירות לכנסת ה-14, שנערכו ב-1996, הצביעו 77% מערביי ישראל; בשנה שעברה הצביעו רק 56%. קובץ מאמרים חדש מנסה לנתח את התופעה ולהסביר אותה

דני רובינשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני רובינשטיין

המיעוט הערבי בישראל והבחירות לכנסת ה-17 עורך: אלי רכס. הוצאת מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב, קרן קונרד אדנאואר, 111 עמ', לא צוין מחיר

הבחירות לכנסת ה-17 נערכו במארס 2006; אסופת המאמרים המנתחים את תוצאות הבחירות פורסמה כעבור יותר משנה, שבמהלכה היו כמה התפתחויות חשובות בהוויה של הערבים בישראל. למרות הניתוח המאוחר יחסית זוהי אסופת מאמרים חשובה, מפני שאיש אינו חולק היום על ההערכות שהאוכלוסייה הערבית בישראל עתידה למלא תפקיד מרכזי בקביעת דמותה של המדינה.

אחת האילוסטרציות למעמדם הסבוך של בני הקהילה הערבית בישראל היא שלא תמיד ברור איך לכנות אותם; ברישומי הסטטיסטיקה הממשלתית הופיעו בדרך כלל הערבים כ"לא יהודים", כאשר לכולם היה ברור למי הכוונה. עם העלייה מברה"מ לשעבר - שרבים בה אינם יהודים - הסתבך המצב. בשפה היומיומית קוראים להם "ערביי ישראל" וכך גם באסופת מאמרים זו (יש ביניהם המקפידים לומר הערבים בישראל, ולא ערביי ישראל, וההבדל ברור), ואולם זוהי הגדרה חסרת משמעות. לקראת הקמת המדינה, ב-1948, היו כמה הצעות כיצד לקרוא לה: מדינת היהודים, יהודה ועוד. השם ישראל נקבע מתוך ידיעה ברורה שמדובר ביישות מדינית יהודית. לפיכך, כאשר אומרים ערבי-ישראלי, המשמעות היא למעשה ערבי-יהודי. הדיון בדבר האפשרות להיות בעת ובעונה אחת ערבי ויהודי יכול לגלוש למבול מבולבל של הגדרות זהות: לאומית, אתנית, דתית - שלא יוצאים ממנו.

אחרי מלחמת 1967 כינו את תושבי הגדה ועזה בשם "ערביי השטחים" (הכבושים, המשוחררים, המוחזקים, המשוחזקים) כדי להבדילם מ"ערביי ישראל", ובמשך שנים - להלכה עד הסכם אוסלו - שרר בארץ חרם רשמי על הביטוי פלסטינים. כך או כך, כבר תקופה ארוכה שרבים, בעיקר ערבים ישראלים, מעדיפים לראות עצמם כפלסטינים אזרחי ישראל, וזהו גם ביטוי מקובל בעולם הערבי.

עיתונאי פלסטיני כתב לפני שנים שצריך לחלק את הפלסטינים למודלים, כמו במכוניות; לפיכך "ערביי ישראל" הם מודל 1948 ו"ערביי השטחים" הם מודל 1967. יתכן שהוא היה הראשון לכנות את ערביי ישראל בשם ערביי 1948 - ומכל מקום זהו השם שבו משתמשים לרוב ברחוב הפלסטיני. מניסיוני אני יודע שכאשר ערבים ופלסטינים מצביעים בפני על ערבי-ישראלי הם אומרים בדרך כלל "הוא מבפנים", "הוא מאצלכם" או "משלכם", וגם זה מעיד על משהו.

*

כפי ששמה של קהילת הערבים החיים במדינת בישראל יכול להיות נושא טעון ורב-משמעויות, כך מתקיים בישראל גם מגוון רחב של דעות ביחס אליהם. לא חסרים ישראלים הרואים בהם "סרטן בגוף המדינה", ויש בכירים במנגנון הציבורי ובכנסת שמשתמשים בביטוי הזה בפומבי. אחרים מגדירים אותם "פצצה מתקתקת", שמשמעותו דומה, והביטוי העדין יותר, שזוכה כנראה להיכלל במסגרת הקונסנסוס הישראלי, הוא "בעיה דמוגרפית". אחרים מעדיפים לראות בערביי ישראל את הצד חיובי, ובעבר אף נהגו לכנות אותם "גשר לשלום". אלא שככל שהשנים חלפו ושלום עוד אין, התברר לרבים כי הגשר הזה לא עובד. "גשר הוא מקום שדורכים עליו", אמר פעם בלעג עיתונאי ערבי, בחקותו את האמירה הידועה של חתן פרס ישראל, אמיל חביבי, שכאשר אמרו לו כי בארץ ישנו דו-קיום ערבי-יהודי, הוא ענה שזהו דו-קיום דומה לזה שבין הסוס לרוכבו.

אבל אילו תהליכים ולאיזה כיוון צועדת קהילה זו של ערבים החיים בישראל, שרוב הציבור היהודי בישראל רואה בה איום? עשרה חוקרים, יהודים וערבים, המשתתפים באסופת מאמרים זו, מנסים לענות על כך באמצעות הסבר לתופעה אחת - הנסיגה במספר הערבים שהצביעו בבחירות לכנסת.

הנתונים ברורים ומובהקים: בבחירות לכנסת ה-14 (1996) הצביעו 77% מבעלי זכות הבחירה הערבים; כעבור עשר שנים, בבחירות לכנסת ה-17 (2006) הצביעו רק 56%. ובמלים אחרות, הערבים בישראל משתתפים פחות ופחות בבחירות. מדוע? מה אפשר ללמוד מכך? נכון שגם אצל היהודים נרשמה תופעה דומה של ירידה במספר המצביעים או הצבעת-מחאה בנוסח הצבעת הצעירים למפלגת הגמלאים, אבל בקרב הציבור הערבי התופעה בולטת יותר, כמותית וערכית, מכיוון שלא מדובר רק באדישות אלא גם בהיענות לקריאות רבות ומפורשות להחרים את הבחירות.

מדוע זה קורה? כידוע, המפלגות הערביות לא הוזמנו מעולם להשתתף בקואליציה. "כל המפלגות כשרות לשותפות כזאת פרט לערבים, עובדה זו מעצימה את תחושות התסכול והניכור ומעלה מחדש את הוויכוח על מידת היעילות של ההשתתפות בבחירות", כותב פרופ' מאג'ד אל-חאג' מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. "קיימת אכזבה מהמשחק הפוליטי בישראל (...) לכן יש החרמה של הבחירות, ולכן האדישות גוברת", מסביר אמל ג'מאל, ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.

הירידה במספר המצביעים בבחירות 2006 היא "מפנה היסטורי חסר תקדים", מצטט עורך הפרסום אלי רכס את החוקר אסעד ע'אנם. גם רענן כהן (לשעבר שר בממשלה מטעם מפלגת העבודה) סבור כי הערבים הולכים ומתרחקים מהפוליטיקה הישראלית משום שהם חשים שאינם גורם משפיע על השלטון. חוקר נוסף, עזיז חיידר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, קובע כי ניסיונם של ערביי ישראל לימד אותם שאינם יכולים לשנות את מעמדם ולשפר את מצבם באמצעות פעילות פרלמנטרית, ולכן אין מבחינתם טעם בהצבעה למוסד שמחוקק חוקים גזעניים (דוגמה אחרונה לכך היא הצעת החוק המונע מהקרן הקיימת לישראל למכור קרקעות לערבים).

כל החוקרים שותפים איפוא להערכה כי הירידה במספר הבוחרים הערבים מצביעה על תופעה של ניכור מהמדינה, וזו ככל הנראה המגמה הקיימת בקרב קהילה זו בשנים האחרונות. אפשר לקשור לכך את שורת המסמכים שפורסמו לפני כמה חודשים בדבר "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל". אם לסכם במשפט אחד את תוכנם של מסמכי החזון הללו, אפשר לומר שהם דורשים להפוך את מדינת ישראל ממדינת העם היהודי ל"מדינת כל אזרחיה". מי שקרא לכך היה חבר הכנסת לשעבר, עזמי בשארה, שמקובל לראות בו לאומן ערבי ושעזיבתו את ישראל היתה אחד האירועים הדרמטיים בחיי ערביי ישראל בשנה האחרונה.

אם לערביי ישראל אין יותר אמון בכנסת המייצגת את הליכי הדמוקרטיה בישראל, במה הם כן מאמינים? גם על שאלה זו יש לחוקרים המשתתפים באסופה תשובה דומה. לדעתם, האמון של ערביי ישראל ניתן כיום לשורה של עמותות, ארגונים וגופים ציבוריים שהקימו ערביי המדינה למען עצמם.

יוסף ג'בארין, מהפקולטה למשפטים בחיפה, מונה במאמרו קרוב ל-20 גופים כאלה: הוועד הארצי של ראשי הרשויות, ועדת המעקב וכן מרכזים לזכויות המיעוט כמו "ארגון עדאלה", "מרכז מוסאווא", ארגון כראמה", "אגודת הגליל", "מכון אמיל תומא", "עמותת אבן חלדון" ושורה נוספת של ארגונים הפועלים בנושאי חברה ותרבות. את מסמכי "החזון העתידי" פירסמו ארבעה גופים מרשימה זו - לא המפלגות ולא חברי הכנסת הערבים.

ייתכן שזוהי הוכחה נוספת למסקנת החוקרים שערביי ישראל רואים בפעילותם במסגרת אגודות אלה, השייכות לקהילה שלהם, רלבנטית לעתידם הרבה יותר מאשר השתתפותם בבחירות לכנסת, שכמו איננה שייכת להם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ