בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סבי שלמה זלמן שוקן

במלאות 130 שנה להולדתו

תגובות

זלמן שוקן עם משפחתו בצוויקאו. עומדים (שלישי משמאל): זלמן שוקן, משמאלו: אמנדה ארמן. יושבת (שנייה משמאל): לילי שוקן. ילדים (מימין לשמאל): תיאודור, גוסטב, חוה, גדעון

סבא שלמה היה קשור לספריו יותר מאשר לבני משפחתו. הוא חי באמריקה והיה בא לארץ מדי שנה. יום אחד באנו לבקרו בספריית שוקן בירושלים. הוא הכניס אותי לאולם הגדול. האולם היה עמוס בעשרות אלפי ספרים ספונים בארונות זכוכית, ובארונות עץ לימון שהקיפוהו מן המסד ועד הטפחות. הסתכלתי באולם המפואר שרצפתו הבהיקה משיש, ובחלון הזכוכית שהטיל אלומת אור אלכסונית על הכל.

ואז הוא אמר: "אין לי כאן ספרים לילדים".

הייתי אולי בת עשר. הסתכלתי עליו וחשבתי איך ייתכן שבאולם כה גדול אין לו ספרים שיעניינו ילדים?

אף ספר? אתה בטוח סבא?

"יש לי ספר אחד" אמר, והוביל אותי למדף נמוך מאחורי דלת הכניסה. הוא הצביע על ספר צנום שעל כריכתו תנין ירקרק ואמר: "זה הספר היחיד שיש לי לילדים". חשבתי, מדוע אני צריכה להתעניין דווקא בספרון הזה ולא בכל היתר?

סבא לא מצא חן בעיני.

לעתים, כאשר בא לארץ, היה מזמין אותנו לארוחה במלון. בחדר מיוחד שהזמין לשם כך, במלון השרון בהרצליה. בחדר היה שולחן עגול ואליו עלינו: שלושת בניו שחיו בארץ, נשיהם וטפם. הוא בראש, רץ במדרגות בקלילות, וכולם רצים במעלה המדרגות אחריו. תוך כדי כך ניסה כל אחד מן הבנים לספר לו משהו. והוא השיב: "גרוס ארטיש, גרוס ארטיש", חוכמה גדולה, כלומר אל תנסו להרשים אותי.

סבא לא מצא חן בעיני בכלל.

בחדר האוכל, בשיא תקופת הצנע, היה שולחן ערוך למהדרין. ליד הצלחות התייצבו שלושה טורים של כלי כסף. כוסות זכוכית ליין ולמים הבהיקו ומלצרים כירכרו מכל עבר. האוכל היה תמיד אותו דבר: צלי בשר, תפוחי אדמה, וגזר ואפונה ששנאתי. הרשמיות והמתח היו בלתי נסבלים. אמרו שאת האוויר היה אפשר לחתוך בסכין. אני זוכרת את האווירה ואיני זוכרת על מה דיברו. כאשר נסענו הביתה אמרתי לאבא: "אינך רואה שהוא אינו מתעניין במה שאתם מספרים לו? למה אתם מכרכרים כך סביבו?" אבא הסתכל עלי ואמר: "אתם הדור השלישי, אתם משוחררים ממנו".

שנים אחדות אחר כך באנו אחי עמוס ואני לבקרו. הוא אסף אז מטבעות עתיקות, שהיו בקופסה קטנה ובה תאים מצופים משי. הוא הראה לנו מטבע של אלכסנדר מוקדון שתלתליו משתרגים על פניו, ואמר שנמצאו בעולם רק שתי מטבעות כאלה. "המטבע שלי באיכות טובה יותר", אמר, ופתח ספר ובו תצלום של המטבע השני, בקוטר 20 ס"מ. הוא הראה לנו את ההבדלים בין המטבע שלו למטבע שבספר.

שנה אחרת באנו שוב לבקרו. הוא שוב שלף את קופסת מטבעותיו. אמרתי לו: "סבא, בשנה שעברה היו לך יותר מטבעות". הוא הסתכל בי בכעס ואמר: "אינך מבינה את ההבדל בין כמות לאיכות?"

סבא אמר שאינו יודע עברית, אבל פתח ספר בכתב רש"י והתחיל קורא בו כבקיא ורגיל. "סבא, אתה אומר שאינך יודע עברית. איך אתה קורא כך את כתב רש"י?" שאלתי. היום ברור לי שהיתה אמת בתשובתו. הוא ידע עברית של קוראים, ולא של מי שהשפה שגורה על פיו.

פעם בא לביתנו לארוחה. כל הערב היה סר וזעף. אחרי שהלך שאלתי: "מה יש לו? הוא עשיר. הוא נוסע בעולם כולו. למה הוא כעוס תמיד?" ואבא ענה: "לך יש משהו שאין לו". "מה הדבר?" שאלתי ואבא אמר: "כל החיים לפנייך".

בשנות ילדותי, אחרי מלחמת העולם, הוא ניסה לקבל בחזרה את חנויותיו שהוחרמו על ידי הנאצים. אחרי שקיבל בחזרה את חלקן, וניהל אותן ממקום מושבו בניו יורק, הבין שהזיקנה קופצת. הוא בא לארץ בניסיון לשכנע אחד מבניו להמשיך ולנהל את רשת החנויות בגרמניה. כולם סירבו. באותו ביקור, אצלנו בבית, נכזבה תקוותו האחרונה שיהיה דור המשך למפעל חייו.

בערוב ימיו של אבי, בסוף שנות התשעים, הוא אמר לי: "כאשר מזרח ומערב גרמניה יאוחדו יהיה עלייך לטפל בתביעות להחזרת רשת החנויות שבמזרח".

כך התחילה היכרותי השנייה עם סבי.

לקחתי את מכתב התביעה שהגיש אבא לפני מותו והתחלתי לחפש על מפת גרמניה את הערים בהן היו חנויות הכלבו. נסעתי לראותן עם בעלי. בעיר הראשונה והשנייה הלכנו לחפש את הכתובת. בערים הבאות כבר ידענו - החנות נמצאת במקום המרכזי ביותר בעיר.

כאשר נכנסנו לחנויות, כבר ידענו איזה מוצרים נמצאים בקומה הראשונה - בדים, סידקית וכלי בית. ובקומה השנייה משמאל - חליפות גברים ואחר כך בגדי נשים וכן הלאה. השילוט בכל החנויות היה זהה. רצפת פרקט, מהוהה ודהויה בעיצבונה, קיבלה את פנינו בכל אחת מן החנויות. במשך חמישים שנה אחרי המלחמה, הקומוניסטים לא שינו דבר. הכל קפא כאשר הנאצים החרימו הכל בשנת 1938.

בעיר אחת אמרנו לזקנה, שעמדה מול החנות, שאני נכדתו של שוקן. היא הסתכלה בי, ואמרה "נכדים חיים לשוקן? מי היה מאמין?" היא פרצה בבכי וסיפרה שכשהיתה ילדה קטנה הנאצים זרקו אבנים על חלונות הראווה של החנות ואמה הכניסה אותה לתוך הבית פנימה כדי שלא תראה את המראה הנורא הזה. היא אמרה: "כל כך טוב היה לנו כאשר הייתם כאן. כמה רע היה לנו אחר כך במלחמה ובתקופה הקומוניסטית. תחזרו מהר. תחזרו". היא קראה לשכניה והראתה עלינו ואמרה בהתרגשות: נכדי שוקן חיים, מי היה מאמין.

בעיר אחרת, בחפשנו את החנות, ישבה זקנה אחת, מין מכשפה רעה, על ספסל ישן. "אתם רוצים את החנות - לא תקבלו אותה", אמרה. ואמנם כמו באגדות האכזריות ההן, חלפו 17 שנה מאז, ועדיין לא קיבלנו את אותה חנות.

מבית אחד יצאה זקנה ומישהו אמר לה: "אלה נכדי שוקן".

"אתם רוצים לזרוק אותי מן הבית?" שאלה. הסתכלתי בה וחשבתי: בנעוריה היתה אשתו היפה של נאצי שקיבל את הווילה, שהיתה מעונו של אחד ממנהלי החנויות של סבא.

עם שובי התחלתי לקרוא בארכיונו של סבא. ומתוך התיקים התחלתי להכיר אותו מחדש. הכרתי את האיש הצעיר שרצה יותר מכל לרכוש דעת, עד שבשנת 1901 נקרא על ידי אחיו לעזור לו בניהול החנות בצוויקאו, וויתר על תוכניתו ללמוד. קראתי את מכתבו שנה אחרי שניהל חנות בעיירה קטנה אחת, ובלילות, כאשר גר לבדו מעל החנות, שאל את עצמו: "האם כל חיי אעמוד מול גברת, אראה לה מטר בד ואשאל אותה: האם הוא מוצא חן בעינייך? האם זה ייעודי בחיים?"

בית הכלבו שוקן בקמניץ (1930) כפי שתיכננו האדריכל אריך מנדלסון
במשך תקופה ארוכה בתחילת שנות התשעים חשתי כמי שחיה בו זמנית גם בראשית המאה. גם עתה וגם בשנות האינפלציה הקשות שאחרי מלחמת העולם הראשונה. למדתי את עסקיו של סבא על כל פרטי ניהולם. למדתי על הסחורות שנקנו, ברחבי העולם, את השוואות המחירים של המוצרים עם אלה של המתחרים, קראתי סטטיסטיקות על המכירות של כל אחת מחנויות הרשת, עברתי על מודעות הפרסומת שהוכנו, ועל התוויות שהוצמדו לבגדים עם הוראות כביסה, והוראות שימוש של כל מיני מכשירים, קראתי על המעבדה שהקים כדי לבדוק אם מוצרים מתאימים באיכותם כדי להימכר בחנויות הרשת. ראיתי את תצלומי חלונות הראווה שתוכננו, קראתי כיצד בדקו את סיכויי הצמיחה הכלכלית בעיר כדי להחליט היכן תיפתח החנות הבאה של הרשת. בדמיוני השתתפתי בחגיגות לכבוד עובדים שעבדו 25 שנה וקיבלו שעון זהב לאות הוקרה על תרומתם. במחשבתי נסעתי לחופשה יחד עם העובדים לבית ההבראה שסבא הקים בהרים - הוא היה חדשן בתנאים הסוציאליים שהעניק לעובדיו.

קראתי את נאומיו באיגוד חנויות הכלבו הגרמני שעמד בראשו, בהם הסביר את דעתו על אמנות השיווק המודרני.

בתיקים הבלים מזוקן אך מסודרים בדייקנות גרמנית שיטתית, מצאתי אדם פיקח וריאליסטי, בעל שאיפות גדולות, עסקיות ותרבותיות, שכמעט בכל שנה פתח סניף חדש של ברשת חנויות הכלבו שלו.

בנסיעותיו בין החנויות הוא היה לוקח עמו מורה פרטי שהיה מלמד אותו את כל מה שלא זכה ללמוד מאז שהיה בן 14. הוא הקים מחלקות לספרים בחנויותיו ובחוזרים לעובדיו המליץ להם מה לקרוא.

קראתי על הספרים ויצירות האמנות שאסף, על תמיכותיו בסופרים ואנשי רוח, ועל מימון פעולותיה של ציונות גרמניה ועיתונה "היהודי - דר יודה". הכרתי אדם סקרן ותאב דעת ללא מצרים.

במקביל לעסקיו העולים כפורחים הוא עסק בפעילויות ציוניות ותרבותיות, והרחיב את אוסף ספרי היודאיקה המיוחד, ובאוסף המהדורות הראשונות של הספרות הגרמנית, וכתבי יד של סופריה הגדולים של גרמניה.

חנות הדגל האחרונה של העסק היתה החנות בקמניץ שהוקמה בשנת 1931. 18 אלף מטר שטחה. החנות תוכננה על ידי של אריך מנדלסון, והיא נחשבת עד היום לפאר הארכיטקטורה המודרנית של שנות השלושים. כאשר נפתחה חנות זו, נכתב בעיתוני העיר שכוח הקנייה של הציבור עלה כתוצאה מפתיחת החנות, מכיוון שחנויותיו של סבא מכרו סחורה מעולה במחירים נמוכים.

תנופת הצמיחה של עסקו המשגשג לא סימאה את עיניו, ועם הקמת החנויות החדשות שהלכו וגדלו במידותיהן הבין סבי שעתידם של יהודים בגרמניה אינו מובטח. החל משנת 1929 הוא ביטח את כל רכושו באנגליה נגד החרמות פוליטיות ואנטישמיות.

סבא ראה את הנולד. בהדרגה החל לתכנן את עזיבת גרמניה, ואף עשה תעמולה בין 250 העובדים היהודים שהיו לו כדי שיעזבו אף הם. לחלקם עזר בכסף. ואמנם רובם עזבו בזמן ונפוצו ברחבי העולם.

בתחילת שנות השלושים מכר סבא מחצית מן הרשת במכירה פיקטיווית לחברה אנגלית. מן הארץ המשיך לנהל את עסקיו בהתכתבות. הוא ניסה למכור את החצי השני לבנק הולנדי. הנאצים גילו את התוכנית והחרימו את העסק בשנת 1938.

מצמית לקרוא את הפרוטוקולים ממועצות המנהלים של החברות של סבא מאותם ימים. מדווחים בהם שהמנכ"ל, בדרך כלל קרוב משפחה, מודיע למועצת המנהלים על התפטרותו ובמקומו נכנס אדם אחר, שהוא הנציג הנאצי מן הבנקים שהחרימו את החברות של סבא.

כאשר נגמרה המלחמה החל סבא להתכתב עם עובדיו כדי לברר מה מצב החנויות. העובדים כתבו לו על מצבם הכלכלי הקשה, על כך שאין להם מה לאכול, על מי שחזר מן המלחמה ומי אבד בה. יש מכתב שסבא כותב למנכ"ל שלו: "אני שמח שחזרת בריא ושלם מן השבי ברוסיה". לעובדים אחרים הוא שלח מאמריקה חבילות של מזון. צמרמורת אחזה בי כאשר קראתי בשנת 1990 את המכתבים הללו. לשלוח חבילות מזון מאמריקה לגרמנים בשנת 1946!

רגשותיו של סבא נחבאים בפועלו ואינם מתבטאים במסמכיו. אבל בין השורות עולה האכזבה המרה על הממלכה שהקים, שהיתה ואבדה לו, ואשר שום הון שבעולם לא יכול היה לחפות על אובדנה.

מ-1949 ועד שמכר את העסק במערב גרמניה, ישנם תיקים מלאים מכתבים למנהלי הרשת, שבהם שלח עשרות הוראות ביום מארה"ב לגרמניה. וניכר המאמץ העצום שעשה לשמור על קשר עם מפעל חייו בגרמניה, שאת תרבותה העריץ, אך לא היה מוכן לחיות בה אחרי המלחמה.

סבא אסף כל ימיו יצירות אמנות. ציורי קטה קולביץ נאספו בתאווה של ממש, והוא מצביע על הזדהותו העמוקה עם אנשים עניים וקשי יום. כי אחרת איך נסביר את האוסף הזה, אצל אדם שיכול היה לרכוש את החשובות ביצירות המאה ה-19, שהן נעימות הרבה יותר בנושאיהן ובעושר צבעיהן.

ואמנם בין ציוריו היו גם כמה ציורים של סזאן, רנואר וואן גוך, אך לפי מועד קנייתן של התמונות הגעתי למסקנה שהוא רכש אותן, אולי, כדי לשמור על הרכוש שהצליח להציל, אל נוכח המלחמה המתקרבת, כאשר בניינים, קרקעות ופיקדונות בבנק לא ישמרו על ערכם.

בארץ ישראל סבא לא נקלט. הוא רצה להקים מפעל לכל אחד מילדיו. הוא קנה את העיתון "הארץ" ב-1935 והעמיד בראשו את אבי. הוא קנה את מפעל התמרוקים תיא ואף קנה אונייה כדי להקים חברת אוניות שתייצא תפוזים לאירופה.

בנו גדעון שוקן התגייס לבריגדה ואחר כך לצה"ל, והיה ראש אכ"א הראשון, והאיש שניסח את פקודות מטכ"ל. הוא היה בעל נפש של אמן ולא של גנרל, ולא היה לו עניין בעסקים. דודי הרצל רום שהיה מיועד לנהל את חברת האוניות, חלה בשחפת ועבר לארה"ב. דודי תיאודור שוקן, שהיה חוקר שבויים נאציים בעת שירותו בצבא ארה"ב, השתקע גם הוא באמריקה ולימים היה מו"ל בהוצאת שוקן שם.

האוניברסיטה העברית בחרה בסבא להיות יו"ר הועד הפועל שלה, אולי מתוך ציפייה שהוא ישפיע על עשירים אחרים לתרום לה. העיסוק בוועד הפועל של האוניברסיטה היה יכול להיות פסגת שאיפותיו של אדם, שכל חייו חלם על השכלה וידע. אבל הוא התאכזב מכך. איסוף כספים לא התאים לאופיו של האיש הנמרץ הזה. גם הפוליטיקה בארץ ישראל של אותם ימים לא היתה לרוחו. הוא שאף להגיע להסכמה עם ערביי הארץ תוך מו"מ ולא מצא שותפים לדעותיו. באותן שנים שאפו כל המפלגות לכבוש את הארץ כל אחת על פי דרכה. סבי, שהיה מנהל עסקים פרוסי, לא היה יכול לשאת את האי סדר הכללי שהיה בארץ. במכתב אחד משנות השלושים הוא כותב: "באי סדר כזה אי אפשר להקים מדינה".

בשנות החמישים כתב מכתב נוסף, אחרי ביקור בארץ: "נוכחתי שגם באי סדר כזה אפשר להקים מדינה".

סבא היה עסוק במה שעיניין אותו עד כדי כך, שלא היה לו זמן להבהיר לאחרים את חשיבות העניין. למרות שידע היטב כי הוא לא ייזכר בזכות עושרו אלא בזכות תמיכתו בסופרים ובזכות אוסף ספרי היודאיקה שלו, שהיה ריכוז מיוחד במינו של התרבות היהודית הכתובה, הוא לא השכיל לקרב אותו אל ילדיו ולהנחיל להם את חשיבותו העצומה. האיש הזה שכתב שהוא רוצה שספריית שוקן תהיה אחד מאתרי התיירות החשובים של ירושלים, לא הצליח להעביר לילדיו את מורשתו התרבותית היהודית.

רק אבי היה לוקח אותנו בילדותנו לבקר בספרייה בשבתות, כאשר היה נפנה לעיין בספרים ולהראות לנו חלק מהם. ליתר האחים לא היה כל יחס לאוסף.

בדיעבד אני חושבת שסבא היה יכול לפתות אותי להתעניין בספרייה שלו דרך ההגדות המצוירות של פסח המרהיבות ביופיין. או דרך ספר בן חמש מאות שנה המתאר שכריסטופר קולומבוס, מגלה אמריקה, היה יהודי מגנואה. או בתחריטיו של ויליאם בלייק לספר איוב, שנודע לי על קיומם באוסף כאשר החלטתי לכתוב על ספר איוב על פי תחריטיו, וחיפשתי חומר כמה שנים אחרי מותו.



זלמן שוקן בחברת שאול טשרניחובסקי


פנים ספריית שוקן בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו