אילת שמיר
אילת שמיר

ספר הזן של ג'ושו תירגם מסינית לאנגלית, כולל מבוא והערות: יואל הופמן.
תירגם מאנגלית: דרור בורשטיין. הוצאת בבל, 458 עמ', 98 שקלים

הספר הזה הוא קופסה; ליתר דיוק, קופסת הרחה. כמו קופסאות העץ הקטנות, המשובצות פיסות צדף, שחופן עלי טבק יבש או גבישי מלח ריחני טמונים בהן בצפיפות משכרת חושים: אם לקחתם שאיפה עמוקה מדי, אתם מתחילים להתעטש. אם פתחתם רק כדי סדק - לא הרחתם דבר. הספר הזה שואל: מהי מידת הנשימה הנכונה?

פתחתי את ג'ושו ביום כיפור; היה חם במידה והיה שקט במידה ורוח קלה העבירה תנועה בצמרות העצים וכמה ילדים שעטו על אופניים במרכז הכביש וסיעת כלבים רצה לצדם. היה בוקר שבת, ואני פתחתי את קופסת הספר ושכחתי את הזמן שעובר, והתחלתי להריח. לנשום נשימות עמוקות.

"מישהו שאל, 'במשך כל שעה משעות היממה, במשך עשרים וארבע שעות, כיצד עלי לכוון את דעתי?' ג'ושו אמר, 'השעות מנצלות אותך. אני מנצל את השעות. מהו אותו 'זמן' שאתה שואל על אודותיו?" (עמ' 24).

כמעט כל אחד מ-458 העמודים בספר הזה פותח בשאלה - "ג'ושו שאל", "מישהו שאל", "נזיר שאל" - כי השאלה היא תבנית העומק של הדיאלוג. ובדיאלוג הזן יש תמיד שניים: זה ששואל וזה שעונה. זה ששואל הוא "מישהו" - נזיר או מתלמד שבא ממרחקים או עוברת-אורח זקנה, ולכאורה זהותו אינה חשובה, אך הוא חייב להיות שם כדי שתישאל השאלה, כדי שהמורה יוכל לענות.

ומהי שאלה? השאלה היא עין שנפקחת לשני הכיוונים - החוצה לעולם ופנימה אל הנפש השואלת את עצמה. במובן עמוק יותר, השאלה היא תביעה למבט כפול, חיצוני ופנימי. היא הלוז של אימון הזן: להתעורר, לפקוח את העין הפנימית ולהתבונן: בנמלה שמטפסת על אבן; באיכר ובצמד השוורים שלו שחורשים את השדה; בענן נוצה שחולף בשמים; בעלה יבש שנושר מן העץ; באדם שעומד מולי ואני נתלה בו כאילו יש בידו כל התשובות בעולם, ובעצם אין לו אלא מה שיש לי. ולהתבונן גם בעצמי, שלוקח חלק בכל הזה.

לעתים השאלות מופיעות במסווה: כסיפור, כדרשה קצרה, כתמונת שיר, כציור או כדימוי מתחום הטבע. לעתים קרובות השאלה עצמה היא שמפרידה בין התלמיד לבין התובנה. לכן חשוב שתישאל, כדי שיוסר המחסום. למתלמדי הזן בסין שלפני כאלף שנה היו ודאי דרכים משלהם לפוגג את ערפל המחשבה, ובעיקר עמדו לרשותם משאבים יקרי-ערך:

זמן ואורך-רוח וסבלנות של חיים שלמים שדרושים לדרך ההתבוננות הזו. לעזרתו של קורא ישראלי שזמנו הפנימי נקצב באמצעות מבזקי חדשות, באות הערותיו המאלפות של יואל הופמן, שלראשונה תירגם את ספר הזן הזה בשלמותו, והן מתווכות בין הטקסט העתיק לבין החשיבה המערבית המודרנית.

אצל ג'ושו - שנולד בצפון סין בשנת 778 ונחשב למורה החריג ביותר בהיסטוריה של הזן - כמו אצל מורים גדולים אחרים (ננסן, דוגן, איקיו והאקואין), לא קיימת אבחנה בין אימון הזן לבין הגשמתו. האימון עצמו - ההתבוננות, המדיטציה ואורח החיים הער הכרוך בהם - אינם "אמצעי" או "מטרה" להשגת התובנה, אלא הם עצמם ביטויה החי, היומיומי.

מתוך דחף עמוק לגשת ישר ללב העניין, מעורר ג'ושו את תשומת לבו של התלמיד המחפש "משמעות" דווקא אל הקונקרטי, הברור והקיים, ולא אל עבר המופשט. ומהו לב העניין? זה שנמצא "ממש מול העיניים", יאמר ג'ושו: "זהו עץ האלון בחצר הקדמית"; "רגל הכיסא"; "הקומקום שנחרך". דברים כאלה, מוצקים ופשוטים וברורים, הם ה"תורה" כולה.

*

הלאה: "נזיר שאל, 'נהוג לומר שללימוד אמיתי אין צורה. אבל כשאין לא מורה ולא תלמיד, איך זה אז?' ג'ושו אמר, 'מי גרם לך לבוא ולשאול את השאלה הזאת?' הנזיר אמר, 'אף אחד'. בתגובה לכך ג'ושו היכה אותו (עמ' 41).

הדיאלוג בזן הוא פרדוקס; לעתים הוא חידת קיום שיש בה פרובוקציה מתריסה, לעתים פנייה או תביעה לעשייה. אבל תמיד מוטל דרכו ספק, והספק הוא הכרחי כדי להתחיל ולבחון את אמיתות הדברים: המורה פונה אל תלמידו; התלמיד נדרש לתגובה מהירה, מיידית וספונטנית, ללא עודף מודעות עצמית. הנה עוד סיפור שמחדד את העניין: "ג'ושו הלך לצד בונון. הוא הצביע על פיסת אדמה ואמר, 'זה מקום טוב לבנות בו נקודת ביקורת גבולות'. בונון הלך לשם, נעמד, ואמר 'הצג את תעודת המעבר שלך!' ג'ושו מיד סטר לו בפרצופו. בונון אמר, "תעודתך תקינה. עבור!" (עמ' 439).

הוא אלים, ג'ושו; לפעמים מחטיף מכה, לפעמים נוהג בגסות שלא תיאמן. ולפעמים הוא בעצמו החוטף. האלימות לגיטימית ואף יותר מזה: היא התגובה הנדרשת בדיאלוג הספקני הזה שבין מורה לתלמיד. מלבד מלים, מצויד מורה הזן ברפרטואר מגוון של תשובות - מכה, סטירה, חבטה, צביטה, יריקה, אנחה, הפניית גב או הליכה דמומה מתחומו של השואל. בעיניו, המלים הן לא יותר מקליפה ריקה, מתעתעת, שחוצצת בין הדברים כשלעצמם לבין התודעה המבקשת להתעורר. הן ביטויה של ההיצמדות לדפוסי חשיבה מקבעים. הוא רואה במלים סכנה איומה. וסכנה צריך להדוף, ובכוח. וזה בדיוק מה שג'ושו עושה, בייחוד כשניכרת במלים מודעות עצמית יתרה.

כי אם יש משהו שמוציא את ג'ושו מדעתו, זהו תלמיד מודע מדי לעצמו ולמלים. לכן, אם יתעקש התלמיד לא להבין, יעדיף המורה את מחוות הגוף החזקות האלה - אם אתה אומר שאתה "אף אחד", אני מכה את אף אחד. ואם מגיעה לבונון סטירה, היא תינתן ללא היסוס. "מישהו שאל, 'אם ישאלו האנשים מה מלמד ג'ושו? מה עלי לומר?' ג'ושו אמר, 'המלח יקר, האורז זול'" (עמ' 206).

בניגוד למורים אחרים, בתרבויות אחרות, שביססו את הקשר עם תלמידיהם על דפוס יחסים כוחני של יראה וכניעה, מבקש ג'ושו, כמו דורות של מורי זן לפניו, את ההיפך הגמור. כל כוונתו היא לרסק את התלות המשעבדת הזאת ולשלח את התלמיד לדרכו: שיקום ויילך לחופשי. תלמיד תלותי שרודף אחר מורהו בניסיון נואל לחלץ ממנו תשובה דומה בעיני ג'ושו לכלב ציד שמקפץ לכאן ולשם, תר אחרי דבר-מה לנעוץ בו את שיניו, ואין זה מתפקידו של המורה לספק לכלב את העצם הזאת.

*

כבר צהריים. היתה תנועה חרישית מאוד של אנשים ברחוב - רובם בחולצות לבנות ובסנדלים פוסעים בפנים קודרים מתענית וצום בדרך חזרה מהתפילה. יום כיפור החל להתחמם, וגם העניינים בספר מתחממים: "כשג'ושו היה מחוץ למנזר באחד הימים, נקרתה על דרכו אשה זקנה נושאת סל. הוא מיד שאל, 'להיכן את הולכת?' הזקנה אמרה, 'אני בדרכי לגנוב את נבטי הבמבוק של ג'ושו'. ג'ושו אמר, 'מה תעשי אם תיתקלי בג'ושו?' האשה התקרבה אל ג'ושו וסטרה לו" (עמ' 445).

בזן אין תפיסת גמול שלפיה החטא מוליד גיהנום והמעשה הטוב - הבטחה לגן עדן, וכל חיי המאמין הם ניסיון נואל לדקדק במעשיו ולרצות את האל כדי לזכות בגמול הנכסף. אין היסטוריה או מיתולוגיה שצריך לסגוד לה. אין אמונה עיוורת בדבריו של הבודהה, אין ציות לאל שבחרון אפו מסוגל להכחיד עם שלם.

מה כן יש בו? יש בו כאן ויש בו עכשיו. וזה, מתברר, עולם ומלואו. יש בו הווה שגיבוריו הם בני אדם רגילים בתכלית, יחידים שמביטים ומשוחחים זה עם זה. יש בו הומור ורגעי השתטות וטירוף וביטול עצמי. ויש בו חובה בסיסית לא לקבל שום מלה שנכתבה ושום סמכות כדבר מובן מאליו. נהפוך הוא - אם יש חובה, זוהי החובה להטיל ספק ולבחון מחדש את ההסברים שניתנו.

בזן מקבל כל מורה את הידע שלו מעצמו ולא מזה שקדם לו. לכן אין בו התרפקות נוסטלגית על זמנים אחרים. ההארה הנכספת אינה מצויה באיזה "שם" גבוה, רחוק או נסתר - אלא היא כאן, טמונה בחיי היומיום הפשוטים, ברצף הזה של אכילה והפרשה, בישול ורחיצה, ניקיון וזוהמה, שינה וקימה - היומיום שמתקיים כמו מעצמו בלי שמכתימים אותו במודעות עודפת.

לכן, כשהתעקש נזיר ושאל "מהו מקורם של כל הדברים?" אמר לו ג'ושו: "קורת תמך, קורת מתכת, קורת גג, מוט". הנזיר אמר: "איני מבין". וג'ושו אמר: "הקצוות כולם מוחזקים יחדיו. האם אינך מבין?" (עמ' 334). וכשהתחכם תלמיד אחר ושאל את ג'ושו, "מי הוא ג'ושו?" ג'ושו אמר, "השער המזרחי, השער המערבי, השער הדרומי, השער הצפוני" (עמ' 87).

קשה להבין? כן ולא. בזן אין צורך להכביר מלים. אתם רשאים להישאר. אתם רשאים לקום ולעזוב. כי "זה (זן) הוא דבר שקשה להתבונן בו אבל קל לראות דרכו. אם תוכלו להבין זאת, איש לא ישווה לכם" (עמ' 77).

הערב החל לרדת. יום כיפור נגמר. בחדשות של שמונה הודיע קריין הטלוויזיה על חגורת-נפץ שנתפסה בשלמותה בתל אביב, ועל שתי רקטות קסאם שנורו בדרום. הפעם אין נפגעים. קופסת ההרחה של ג'ושו היתה לי בתוך הידיים, פתוחה כדי סדק, כמו מתנה שלא רוצים לסגור. אבל סגרתי. תודה לאל, מילמלתי מוכנית וכבר לא ידעתי לאיזה אלוהים אני מכוונת. ברור לי מה ג'ושו היה אומר על זה.

ספרה של אילת שמיר, "פסנתר בחורף", ראה אור בהוצאת עם עובד

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ