יהודים במהפכה

ספרו של חיים ברקוביץ הוא תוספת חשובה להבנת השינוי בחיי היהודים באירופה עם המעבר למודרניות; כיצד הגיבו יהודי צרפת למהפכה ולערכיה? איך שינה נפוליאון את גורלם של היהודים? ואיך הושפעו עולם הלמדנות הרבני ומדעי היהדות? עמנואל אטקס על המפגש בין יהדות, נאורות ומהפכה, בצרפת של המאה ה-18 וה-19

עמנואל אטקס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמנואל אטקס

מסורת ומהפכה, תרבות יהודית בצרפת בראשית העת החדשה חיים ברקוביץ. תירגמה מאנגלית: איילת סקסטין. הוצאת מרכז שזר, 397 עמ', 92.40 שקלים

ספרו של חיים ברקוביץ, חוקר מובהק של תולדות היהודים בצרפת, נועד למלא חלל בסיפור השתלבותם של היהודים באירופה בעת החדשה. הספר, שראה אור לראשונה באנגלית ב-2004, מציע התבוננות מקיפה במקרה המיוחד של יהודי צרפת. במובן מסוים, מנהל ברקוביץ דיאלוג עם "מסורת ומשבר" של יעקב כ"ץ: כמי שהעמיד לראשונה תיאור טיפולוגי של החברה היהודית המסורתית בתחום התרבות האשכנזית, וכמי שתיאר את המשבר שפקד חברה זו כתוצאה מעליית ההשכלה בגרמניה, הניח כ"ץ את התשתית לשיח המחקרי בסוגיה של מסורת ומודרנה בהיסטוריה היהודית החדשה. אלא שבעשורים האחרונים התפרסמו מחקרים הקוראים תיגר על "מסורת ומשבר". אלה טענו כי הדגם הגרמני, שבאמצעותו תיאר כ"ץ את העימות בין מסורת למודרנה, איננו הדגם ההיסטורי היחיד ועל כן איננו מייצג תהליכים שהתרחשו בחלקים אחרים של אירופה. הספר שלפנינו מבקש איפוא לתאר ולאפיין את המקרה של צרפת.

ברקוביץ טוען שהדיון ביהודי צרפת בתקופת "המשטר הישן" נועד למלא חלל בספרות המחקר. לדבריו, המהפכה היכתה את ההיסטוריונים של יהודי צרפת בסנוורים והאפילה על כל מה שקדם לה. אכן, שלושת הפרקים הראשונים של הספר מציעים שחזור מאלף של היבטים שונים בחיי היהודים בצרפת בטרם המהפכה. אלא שבעקבות הקריאה בפרקים אלה נשארתי תוהה: האם לפנינו יישות חברתית-תרבותית בעלת ייחוד, או שמא אין זו אלא שלוחה של יהדות אשכנז הצבועה בגוון מקומי? אם אכן מדובר בשלוחה של יהדות אשכנז, שמא עדיף היה לבחון את התופעות הנדונות בהקשרן הרחב יותר? בין כה וכה, חזקה עלי טענת המחבר כי לא ניתן לדון ביהודי צרפת שלאחר המהפכה מבלי להקדים ולדון בתקופה שקדמה לה. שהרי רק בדרך זו אפשר לעמוד על מגמות של רצף ותמורה בתולדותיהם.

הפרק השלישי של הספר מוקדש לנושא "טקס, ריטואל ותרבות דתית באלזס-לורן". בפרק זה מבקש המחבר לבחון את חיי הפולחן של יהודי אלזס-לורן באמצעות צמד המושגים "דת עממית ודת עלית", סוגיה שנדונה לרוב בהיסטוריוגרפיה המערבית. ואולם ספק בעיני אם צודק המחבר בהתייחסו אל תופעת המאגיה כאל "דת עממית". מחקרים שראו אור בשנים האחרונות הראו כי ההזדקקות למאגיה רווחה גם בשכבות העלית של החברה היהודית. כיוצא בכך, קשה לקבל את דבריו על ההתנגדות של כמה מגדולי הרבנים במאה ה-18 ל"לימוד הקבלה העממי" או ל"הפצת כתבים קבליים בקרב המון העם", שהרי המון העם לא היה מסוגל כלל לקרוא בספרות הקבלה הכתובה בלשון הקודש. חוששני שההבחנה בין "דת עממית" ל"דת עלית" איננה הולמת את המקרה הנדון.

משהחליטה האסיפה הלאומית, לאחר דיונים שנמשכו כשנתיים, להעניק שוויון זכויות גם ליהודים האשכנזים החיים בצפון מזרח צרפת (היהודים הספרדים שישבו בדרום צרפת קיבלו אותן זה מכבר), הופתעו אלה לגלות שהמחיר הנדרש מהם הוא ויתור על האוטונומיה הקהילתית. ברקוביץ מתאר את קשיי ההסתגלות של מנהיגי היהודים לדרישה זו. ואולם, משהתברר להם כי העניין איננו נתון למיקוח, הם מיהרו להסתגל למצב החדש והעלו על נס את רעיון האזרחות. בשלב זה החל להתפתח בקרב האליטה המנהיגה רעיון הרג'נרציה - ההשקפה כי נדרש מן היהודים מאמץ להתאים את דתם ואת אורחות חייהם למעמדם החדש כאזרחים שווי זכויות.

תהליך המודרניזציה של יהודי צפון צרפת פיגר במידה ניכרת אחר ההתפתחות הרעיונית. ברקוביץ מונה לכך שלוש סיבות: ראשית, הפיגור הכלכלי והתרבותי של האזור שבו נמצאו ריכוזי היהודים - הסביבה הכפרית של אלזס ולורן. שנית, גילויי העוינות כלפי היהודים שפרצו מיד עם בשורת המהפכה. ולבסוף היתה זו, למרבה האירוניה, דווקא המהפכה שגרמה לקיפאון כלכלי ובעקבות זאת להתרוששות היהודים. כל אלה גרמו לכך שבמשך עשרות שנים לאחר המהפכה לא חלו שינויים מרחיקי לכת באורחות החיים של היהודים באלזס ובלורן.

הרפורמות שיזם נפוליאון בחיי היהודים עומדות במרכז הפרק החמישי. את מה שנראה לו כסתירה בלתי נסבלת בין חובות האזרחים היהודים כלפי המדינה ובין נאמנותם לדתם, העמיד נפוליאון לפתחן של "אסיפת הנכבדים" ו"הסנהדרין" שאותן כינס בפאריס. פרשה ידועה זו זוכה להארה חדשה בזכות תשומת הלב המדוקדקת להקשרה הפוליטי הרחב. ואולם עיקר חידושו של ברקוביץ מתבטא בהעמדת הלבטים של נציגי היהודים ב"אסיפת הנכבדים" על רקע ספרות ההלכה שדנה בסוגיית היחסים בין יהודים לנוכרים. מתברר שנטיית חברי "אסיפת הנכבדים" להיענות לציפיות השלטונות בעניין זה, היה לה על מה שתסמוך.

השער השלישי של הספר, "תמורות בהבנה העצמית", משופע בדיונים חדשניים ובתובנות מאלפות. בראשית הפרק השביעי דוחה ברקוביץ את ההשקפה כי המחקר המדעי בתחום היהדות לא הופיע בצרפת אלא בשנות ה-60 של המאה ה-19. יסודה של השקפה זו בהתעלמות מן המחקר שאכן התפתח בצרפת בעשורים הראשונים של המאה. עם זאת, מדובר בתופעה צנועה בהיקפה שהושפעה מן המתרחש בגרמניה. התובנה החשובה העולה מההשוואה בין צרפת לגרמניה קשורה למניעים שעמדו ביסוד הופעתו של מדע היהדות בשתי הארצות. אנשי "חכמת ישראל" בגרמניה ביקשו לקדם שתי מטרות: אמנציפציה ותיקונים בדת. ואילו בצרפת, שיהודיה כבר זכו באמנציפציה, פעלו החוקרים מתוך ערנות לשאלות שהמודרנה העמידה על סדר יומם, בעיקר שאלת המתח בין אוניברסליזם לפרטיקולריזם. העדר הממד של ציפייה לאמנציפציה מסביר, לדעת ברקוביץ, את העניין המועט שגילו יהודי צרפת במחקר המדעי של היהדות.

קודם שהוא נפנה לתאר את המחקר החדש, מקדיש ברקוביץ דיון ל"עולם הלמדנות הרבנית על סף העת החדשה". במרכז הדיון עומדת דמותו של הרב אהרן ווירמש מן העיר מץ. ווירמש מתגלה כלמדן מסורתי הנוטה לביקורת רציונלית שמטרתה לחזק את המסורת. המזג הביקורתי המאפיין את ווירמש מתבטא, בין השאר, בנכונותו להודות שיש מידה של צדק בביקורת המשכילית על דפוסי הפולחן המסורתיים. ווירמש אמנם התנגד לעיסוק בפילוסופיה כשם שהסתייג מן העיסוק במדעים ובחכמות. אף על פי כן, רוח הביקורתיות הרציונלית השורה על מפעלו מעמידה אותו בשורה אחת עם חכמים בני המאה ה-18, ששורשיהם נטועים בעולם המסורת ונופם נוטה, במידה זו או אחרת, לעבר הנאורות בת הזמן.

ברקוביץ סוקר את שלוש המשימות העיקריות שנטלו על עצמם חוקרי היהדות בצרפת: חקר המקרא, ייסוד הירחון "ארשיב איזראליט" וחקר התרבות היהודית בימי הביניים בארצות האיסלאם. כל אחת מאלה היתה קשורה במגמות האידיאולוגיות החדשות שהתפתחו בקרב יהודי צרפת. העיסוק במקרא התפתח בשני כיוונים: מחקר ביקורתי של הטקסט המקראי תוך הסתייעות בכלים מתחומי הפילולוגיה והארכיאולוגיה; מחקר השוואתי הבוחן את תרבות המקרא בזיקה לתרבויות עתיקות אחרות. שני הכיוונים האלה כאחד עוררו את זעמם של נאמני המסורת.

הפרויקט העיקרי של חוקרי המקרא היהודים היה תרגומו של המקרא ללשון הצרפתית. את העניין הרב שהם גילו במפעל זה מסביר ברקוביץ בעובדה שחקר המקרא בצרפת נשא אז אופי נוצרי מובהק. היה זה איפוא ניסיון לגאול את חקר המקרא מן השליטה הנוצרית. לכך יש להוסיף שהנטייה להעמיד את המקרא במרכז העיסוק המחקרי תוך כדי דחיקת התלמוד היתה אופיינית לשוחרי האמנציפציה מאז ראשיתה של השכלת ברלין. מהלך זה ביטא את שאיפתם להבליט את הממדים האוניברסליים של היהדות.

הירחון "ארשיב איזראליט" נוסד ב-1840 על ידי שמואל כאהן והוא שימש במה לחוקרים שביקשו לקדם רפורמות בדת. המחקרים שראו אור בירחון זה התמקדו בדפוסי הפולחן המסורתיים תוך כדי חשיפה של הנסיבות ההיסטוריות שבהם נוצרו. בדרך זו הם ניסו להוכיח כי דפוסי פולחן אלה הם מיושנים ואינם הולמים עוד את רוח הזמן.

תחום נוסף שבו התמקדו חוקרי היהדות בצרפת הוא התרבות של יהודי ארצות האיסלאם בימי הביניים. כעבודת המופת בתחום זה מצביע ברקוביץ על מפעלו של שלמה מונק - התרגום של מורה נבוכים של הרמב"ם לצרפתית, בתוספת מבוא והערות. גם הבחירה בתחום מחקר זה לא היתה חפה ממניע אידיאולוגי. בדומה לחוגים מקרב האליטה האינטלקטואלית היהודית בארצות אחרות, גם חוקרי היהדות בצרפת ראו את הרמב"ם ומפעלו כדגם מופתי להשתלבות תרבותית של היהודים בחברה הסובבת.

?

הפרק השמיני סוקר ומנתח את הניסיונות לחולל רפורמה בסדרי הפולחן. המסקנה העיקרית העולה מן הדיון היא שבהשוואה לגרמניה היתה תופעת הרפורמה בצרפת מתונה ביותר. ברקוביץ מציע הסברים אחדים לעובדה זו. שלא כיהודי גרמניה, היהודים בצרפת כבר זכו בשוויון אזרחי ועל כן הם לא חשו צורך להרחיק לכת בשינוי דמותו של הפולחן הציבורי. הסבר נוסף קשור למורשת "הסנהדרין" של נפוליאון. באשרה את החלטות הסנהדרין ובשוותה להן מעמד של חוק, הכירה ממשלת נפוליאון במעמדה הלגיטימי של הדת היהודית במתכונתה המסורתית. עוד תרם לאופיה המתון של הרפורמה בצרפת מבנה הארגון הקהילתי, הקונסיסטוריה. ארגון זה, שהקיף את כל הפלגים והזרמים בתוך הציבור היהודי, נטה מעצם טבעו לתווך בין המגמות הסותרות ולרכך את הניגודים.

עניין מיוחד יש בתיאור ניסיונותיה של הקונסיסטוריה המרכזית להוביל מהלכים של רפורמה. לאחר שהוא סוקר את המאבקים שהתפתחו סביב ניסיונות אלה, מוסיף ברקוביץ תובנה חשובה על ההבדל בין גרמניה לצרפת. כשהתעורר הפולמוס סביב ההיכל הרפורמי בהמבורג, נזדעקו מנהיגי המחנה האורתודוקסי להגיב בתקיפות על התיקונים שהוכנסו בו. כך החלה להיפער תהום בין המחדשים לבין שומרי החומות. ואילו באותה תקופה עצמה "בצרפת היו מעייני הקהילות נתונים לבניין מוסדותיהן, ובעלי השקפות אידיאולוגיות שונות היו שותפים למשימות אלה (...) כאשר הגיע הרגע שבו הועלו ברצינות סוגיות הרפורמה בדת בצרפת - בשנות ה-40 של המאה ה-19 - היה זה לאחר שיהודי צרפת כבר גיבשו אתוס שראה באחדות מטרה יקרה מפז" (עמ' 287).

הפרק התשיעי והאחרון מוקדש להתגבשותה של תודעה יהודית חדשה בקרב יהודי צרפת. מטבע הדברים שחילוקי הדעות בין הזרמים השונים בקרב יהודי צרפת באו לידי ביטוי גם ביחס לשאלת הזהות. ברקוביץ מתאר שלוש עמדות מתחרות: "היהדות הבדלנית", "היהדות הרפובליקנית" ו"היהדות הרוחנית רפובליקנית". כצפוי, הראשונה מן השלוש גרסה שהגנה על ערכי המסורת מחייבת התבדלות מן התרבות הצרפתית. בקוטב השני ניצבה העמדה המזדהה עם ערכי המדינה ללא שיור. לדיוננו יש עניין מיוחד בעמדה השלישית, זו שביקשה לבסס את ההזדהות עם ערכי המדינה על מקורות יהודיים.

בסופו של דבר, ההשקפה המזהה את ערכי היהדות עם ערכי המדינה מילאה תפקיד מכריע בעיצוב הזהות החדשה של יהודי צרפת במאה ה-19. עד כמה הרחיקה לכת מגמה זו למדים אנו מן השורות הבאות: "יהדות צרפת ראתה את עצמה כסמל לעקרונות הליברליזם המהפכניים (...) רציפותו של קו מחשבה זה הוקנתה לו באמצעות השימוש המתמיד במונח 'regeneration' שהיה שגור לאורך מרבית המאה ה-19, וכך יצר קשר סמנטי ותמטי כאחד עם המהפכה (...) 'הרג'נרציה', שבמקורה נתפשה כתהליך שנועד להפוך את יהודי צרפת לאזרחים זקופי גו ויצרנים, נתפסה לאחר 50 שנה כתוכנית שאותה היו יהודי צרפת מוכנים להפעיל בעצמם וביוזמתם" (עמ' 326). דומני שקביעה זו של ברקוביץ שופכת אור הן על התשתית הרעיונית הן על העוצמה הרגשית שעמדו ביסוד המפעל החינוכי של חברת "כל ישראל חברים" שנוסדה והונהגה בידי יהודים צרפתים.

ספרו של חיים ברקוביץ מוסיף נדבך חשוב להיסטוריוגרפיה של יהודי אירופה בעת החדשה. ככל שאנו זוכים להארה מחקרית חדשה המתמקדת באחת מארצות אירופה, אנו מסוגלים להעריך באופן מאוזן ומעמיק יותר את עושרה ומורכבותה של התמונה הכללית. המקרה של יהודי צרפת ממחיש עד כמה היו נתיבי המודרניזציה של יהודי אירופה מושפעים מן ההקשר הפוליטי והתרבותי שבו היו תלויים. האופי הריכוזי של צרפת הנפוליאונית הכתיב את אופיו הריכוזי של הארגון הקהילתי - הקונסיסטוריה.

בעוד שבגרמניה הובילו המאבקים הרעיוניים לפיצול בין זרמים שונים, בצרפת התנהל הוויכוח על דמותה של היהדות במסגרת הקונסיסטוריה ועל כן נוצרה שם דינמיקה של איזון הדדי, איפוק ומתינות. עוד למדנו מספרו של ברקוביץ, כי למרות שהמהפכה שינתה את מעמדם האזרחי של יהודי צרפת באחת, הרי שתהליכי השינוי החברתי והתרבותי היו ממושכים. השוויון האזרחי כשלעצמו לא היה בו כדי להניע את התמורות באורחות החיים של יהודי צרפת כל עוד לא נחשפו לתהליכי המודרניזציה. ולבסוף, בדומה למה שאירע בארצות אחרות במרכז ובמערב אירופה, תהליך האמנציפציה של יהודי צרפת היה כרוך בגיבוש זהות יהודית חדשה. ואולם דומה שבשום ארץ אירופית אחרת לא יכלו היהודים לזהות את האידיאלים של המדינה שבה חסו עם האידיאלים של היהדות כפי שעשו בצרפת.

לא למותר לציין שהמחקר שעליו מבוסס הספר שלפנינו מצטיין בלמדנות מקיפה ובחשיפה של מקורות רבים ומגוונים. יפה עשה איפוא מרכז שזר בירושלים שטרח להעמיד את הספר לרשות הקורא העברי. עם זאת, מה חבל שלא עלה בידו להעמיד תרגום עברי באיכות ראויה.

פרופ' עמנואל אטקס מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ