האם אכן פשטנו את המדים

קובץ המאמרים "צבא, זיכרון וזהות לאומית" מבקש לעסוק באחת הסוגיות שמעסיקות כיום במיוחד את מדעי החברה בישראל: מקומו ותפקידיו הנוכחיים של צה"ל בבניית החברה והתרבות הלאומית

ארז צפדיה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז צפדיה

צבא, זיכרון וזהות לאומית משה נאור (עורך). הוצאת מאגנס, 204 עמ', 84 שקלים

תעשיית הכתיבה האקדמית וייצור הידע במדעי החברה בישראל מתרכזים במספר לא רב של נושאים; סביב כל נושא מתקיים פולמוס ער בין גישות ודעות המיוצגות בידי חוקרות וחוקרים מדיסציפלינות שונות. התפוקה אמנם רבה, אך נדירים הניסיונות לגשר ולשלב בין הנושאים לשם יצירת מסגרות תיאורטיות חדשות. בסופו של יום, הדיונים בכל נושא נותרים במעגלים סגורים, ועיקר המאמץ מתמקד ביצירת גשרים בין-דיסציפלינריים שנועדו להעשיר את הידע בכל סוגיה בנפרד.

כותרת קובץ המאמרים בעריכת משה נאור - "צבא, זיכרון וזהות לאומית" - אוצרת בתוכה תקווה לפריצת מעגלי הדיון וליצירת גשרים בין שלושה נושאי ליבה: מקומו של הצבא בחברה, בפוליטיקה ובכלכלה בישראל; הבנייתו של זיכרון לאומי המבוסס על השתקה, השכחה והדגשה של אירועים היסטוריים והאופן שבו זיכרון זה מעצב תודעה היסטורית ציונית-יהודית; וזהות לאומית העוסקת בגבולות השייכות לקולקטיב היהודי-ישראלי, הבנייתם, מי נכלל בהם ומי מודחק מהם. כותרת הספר, שמתנדבת להתמודד במקשה אחת עם הסוגיות הללו, אכן מסקרנת: מהי המסגרת התיאורטית שתחבר בין הסוגיות? מאיזה דיסציפלינות תילקח מסגרת זו? ומה יהיו תפוקותיה?

לחיבור בין צבא, זיכרון וזהות לאומית חשיבות רבה בישראל, כי לנושאים אלה יש נוכחות רבה - ובמשולב - בחיי היומיום התרבותיים, החברתיים והכלכליים שלנו ובעיצובם. הניסיון הציוני לייצר זהות לאומית בעלת מאפיינים חילוניים ומערביים בקרב היהודים בישראל (ובמידה חלקית בעולם), מקיים אינטראקציה בלתי פוסקת עם תהליכי המיליטריזציה ובניית הזיכרון. האחרונים מזינים את תהליך הבנייתה של הזהות הלאומית באתוסים ובמיתוסים לאומיים של מעשי גבורה והקרבה בהגנה על המולדת, ובטוהר הנשק שאליו מחויב הצבא בפרט והחברה הישראלית בכלל. כל זהות לאומית זקוקה לזיכרון המבוסס על אתוסים ומיתוסים ולמערכת טקסים שתשמר ותנחיל אותם. בישראל, צה"ל היה ונותר אחד מנשאיה העיקריים של זהות זו.

האתוסים והמיתוסים מייצרים תחושת שותפות גורל היסטורית ונוכחית, שמבוססת בין השאר על קיומם של איומים חיצוניים המחייבים התגייסות לאומית, ולצידה עוצמה צבאית והעמדתם של ענייני הביטחון במרכז החיים שלנו. כך הופכים הצבא כארגון והמיליטריזם כתפיסת עולם תרבותית ופוליטית לשגרה יומיומית בישראל, עד לכדי טשטוש מוחלט של הגבול בין הצבאי לאזרחי.

רבים סבורים שבשנים האחרונות חלו שינויים באופנים שבהם צבא, זיכרון וזהות לאומית מזינים זה את זה ותורמים להבנייתו האחד של השני. מאז שנות ה-80, ובעזרתן של האקדמיה והתקשורת, אנו זוכרים ומפרשים את המיתוסים והאתוסים באופנים שונים, ומוסיפים נדבכים של ידע שמערערים את אמיתותם.

לכאורה, מדובר במהלך צר שעוסק בהחלשת תפקיד הצבא כספק של אתוסים לאומיים. ואולם זהו חלק ממהלך כולל שבו מוגדר מחדש מקומם של הצבא והביטחון בחיי היומיום בישראל, והוא ניזון בכל אותה עת מן השינויים המהירים בחברה, בתרבות ובכלכלה בישראל. ערכים חדשים - נגזרות של כלכלת שוק, סביבה של שלום, גלובליזציה, נסיגה חלקית של המדינה מתחומים שהיו באחריותה, קהילתיות ורב-תרבותיות - שותפים למהלך של קריאת תיגר על הזהות הלאומית ועל פרויקט בינוי אומה יהודית הומוגנית מבחינה תרבותית, שבמרכזה ניצבים הצבא ועניינים ביטחוניים אחרים.

שינויים שכאלה בקשרים בין צבא, זיכרון וזהות לאומית מעסיקים באופן עקיף חלק מן המאמרים בספר. מאמרו של הסוציולוג אורי בן-אליעזר, שפותח את הספר, מציג את המעבר של ישראל מעידן "האומה במדים" לעידן של חברה אזרחית מפוצלת. העידן הראשון, עד שנות ה-80 של המאה הקודמת, התאפיין בניסיון לגבש זהות לאומית הומוגנית בקרב הקבוצות בישראל שהשתתפו בשירות בצבא, בין השאר באמצעות הצבתו של הצבא במרכזם של תהליכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, המוכרים יותר כמיליטריזציה של החברה.

העידן השני, שסממניו ניכרים מאז שנות ה-70, מתאפיין בהתחזקותם של מרכיבים אזרחיים על חשבון, ולעתים כנגד, מרכזיותו של הצבא. אך לא רק: הם מצביעים על ירידה במוטיבציה לכונן זהות לאומית אחידה ותחתיה ליצור חברה של קהילות בעלות זהויות מובחנות. גם בן-אליעזר מבחין שהתהליכים החברתיים הללו אינם מנותקים מתהליכים אחרים שעוברים על החברה בישראל, ובכללם הגדלתו של אי-השוויון בחברה.

אולם המעבר בין שני העידנים אינו חד וברור: לטענתו של בן-אליעזר, אנו נמצאים מזה שלושה עשורים במאבק ערכי בין "האומה במדים" לבין "החברה האזרחית". כאשר אווירה של שלום שלטת, מתעצמות המגמות האזרחיות. כאשר אווירת מלחמה שלטת, למשל בתקופת האינתיפאדה השנייה, מתעצמות המגמות הצבאיות. מאבק זה גם מגדיר את השסעים הפוליטיים בתוך האוכלוסיה היהודית - בין האוכלוסיה החילונית לבין זו הדתית-לאומית - לכדי מצב שבו הזיהוי הפוליטי חופף את מידת הנכונות לשירות צבאי. כך, למשל, פינוי היישובים היהודים מרצועת עזה פוגם במוטיבציה של האוכלוסיה הדתית-לאומית לשרת בצבא, ואף מופיעים בה ניצנים של סרבנות (בסוגיית ירידת המוטיבציה לשרת בצבא מעמיק סטיוארט כהן בשערו השני של קובץ זה).

עדויות נוספות על המעבר בין התקופה של גיבוש זהות לאומית אחידה לבין התקופה של ערעור הזהות הלאומית מופיעים במאמרים נוספים בספר, ולאו דווקא בזיקה ישירה למקומו של הצבא בחיי היומיום. למשל, מיכאל פייגה, חנה יבלונקה ומשה צוקרמן, העוסקים בתרבות ההנצחה של חללי צה"ל וזיכרון השואה, מדגישים את תהליכי ההטרוגניזציה שחלו בחברה הישראלית סביב נושא ההנצחה: כל קבוצה מפתחת בעצמה ריטואליים ייחודיים של הנצחה, המדגישים לא רק הבדלים בטקסים ובסמלים, אלא גם בזהויותיהן של הקבוצות השונות. כך, ובדרך עקיפה, תורמים המאמרים החשובים הללו נדבך נוסף לידע המצטבר על סידוקו של הדבק הלאומי המאחה את הקולקטיב הישראלי-יהודי.

אך האם אמנם החברה בישראל חווה תהליך עמוק של שחיקת הזהות הלאומית האחידה והצמחה תחתיה של זהויות פרטיקולריות בעלות מבעים תרבותיים רחוקים מן המיליטריזם? או שמא הזהות הלאומית הפכה למובנת מאליה ובלתי ניתנת לערעור, בעלת מנגנונים תרבותיים, חברתיים ומוסדיים הדואגים ליציבותה, כך שכל המערכות המערערות עליה לכאורה אינן אלא בגדר שריטות בקליפתה החיצונית?

זוהי שאלה פוליטית חשובה, שכמעט ואינה זוכה להתייחסות ראויה, גם לא בספר שלפנינו. הטלטלות הפוליטיות של השנים האחרונות - ובכללן האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר, רמיסת זכויות האדם בשטחים, שרירות-לבם של חיילים וקצינים במחסומים ובמבצעי הריסת בתים והשמדת מטעים, פינוי התנחלויות בגוש קטיף וצפון השומרון, מלחמת לבנון השנייה והעמקת הפערים האתנו-מעמדיים שכוללים את הרחבת מעגלי העוני, בו בזמן שהצבא נהנה מתקציבי עתק - כל אלה הותירו חותם דהוי על הזהות הלאומית והותירו במקום איתן את הצבא, הביטחון והמיליטריזם.

את ההסברים ליציבות יש לחפש כנראה בשדה החומרי העוסק בהקצאת משאבים, באופני החלוקה שלהם בחברה, באינטרסים כלכליים ובמאבקים על משאבים וכוח - כפי שמציע הסוציולוג יגיל לוי בעבודותיו, שאינן מיוצגות בספר שלפנינו. לדידו של לוי, הקשר שבין צבא, חברה וזהות לאומית נעוץ באינטרסים בעלי אופי חומרי, שלאורך זמן משמרים את מרכזיותו של הצבא בקרב חלקים בחברה בישראל. אמנם חל שינוי בהרכב החברתי של המשרתים בצבא ובעמדתן של קהילות שונות ביחס אל הצבא, אך הצבא עדיין נהנה מבסיס תמיכה חברתי יציב בזכות הדיבידנדים החומריים שהוא מספק לתומכים ולמשרתים בו.

כך, ובהשראה מתובנותיו של הפילוסוף האיטלקי אנטוניו גראמשי, ההיבטים התרבותיים של יצירת זיכרון וזהות לאומית מקופלים בסבך של אינטרסים בעלי אופי חומרי. אף אחד מן המאמרים בספר אינו מנסה להעניק גוון מטריאלי לשינויים לכאורה בזהות, בזיכרון ובתפקידו של הצבא כנשא העיקרי שלהם, דבר המעיב על הטענות המלומדות בדבר המעבר מ"אומה במדים" ל"חברה אזרחית".

שאלת השינויים, אם בכלל הם בעלי משקל, ראויה להתייחסות בפתח הדבר של הספר שלפנינו. אך כבר בפסקה הראשונה של פתח הדבר מתברר שלא רק שהספר אינו מתכוון למסגר מבחינה תיאורטית את הסוגיות השונות, הוא גם לא מתכוון לגשר ביניהן. ייעודו של הספר הוא להציג תמלולים מעובדים של הרצאות שהוצגו בידי חוקרים וחוקרת ישראלים במשך שנתיים בשתי סדרות דיונים במרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית. האחת עסקה בצבא ובחברה בישראל, והשנייה בזיכרון ההיסטורי והתודעה הישראלית. הקשר בין הסדרות מקרי. פתח הדבר אינו אלא פסקה אחת המספרת מעט על המסגרת הארגונית שבה נערכו סדרות הדיונים, ומיד לאחר מכן הוא פונה להציג את תקצירי ההרצאות/מאמרים.

אם לא די בכך, קריאה מעמיקה של המאמרים בספר מזמנת אכזבות נוספות: רובם, אך לא כולם, פורסמו בעבר בבימות שונות, כך שאין בהם חידוש. מעטים מן הכותבים טרחו בסוף דבריהם לעדכן את המאמר שכתבו. זו בעיה לנוכח העובדה שבשנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, ושבסופה פונו יישובים יהודיים מרצועת עזה ומצפון השומרון. אירועים אלו טרפו חלק מן התובנות על צבא, זיכרון וזהות לאומית בישראל, אך טביעות הרגל שלהם בספר אינן עמוקות דיין. כמו כן, תרומתם של אחדים מהמאמרים אינה ברורה לליבון הסוגיות השונות שמעלה הספר, למשל המאמר העוסק בתוכניות הלימודים שמציעות מוסדות אקדמיים לאנשי צבא. בשלושת השערים האחרונים בספר, המוקדשים לזיכרון והיסטוריה, מרוכזים כמה מאמרים מעניינים, אם כי גם הם אינם מופיעים תחת מסגרת תיאורטית מארגנת, כך שיש לראות את תרומתו של כל מאמר בנפרד.

למרות פער הציפיות בין כותרתו של הספר לתוכנו, חלק מן המאמרים חשובים ומעניינים. הם מסכמים בשפה קולחת ולא אקדמית רעיונות חשובים שהוצגו בידי מחבריהם בספרים ומאמרים אקדמיים ארוכים, לעתים באנגלית. אלו מאמרים המייצגים פן חשוב בפולמוס אקדמי רחב יותר, ומציגים בדרך כלל את עיקרי הפולמוס ומקומם בו. עבודת עריכה נכונה של הקובץ, שכרוכה היתה בבקרת איכות של חלק מן המאמרים והוספה של אחרים, עשויה היתה לייצר מסגרת לדיון בשאלות היסוד החשובות שמעלה הספר, ובכך לתרום תרומה צנועה לפולמוס האקדמי הער במדעי החברה. ההימנעות של העורך מלעשות כן הופכת את הספר לעוד מוצר שולי בתעשיית הכתיבה האקדמית וייצור הידע במדעי החברה בישראל.

ד"ר ארז צפדיה הוא מרצה למינהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ