טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקשר בין הון, שלטון ובן-גוריון

המלחמה בשחיתות השלטונית בישראל לא החלה עם ירון זליכה ומאבקו באולמרט; כבר בשנות ה-50 הסעירה את המדינה "שורת המתנדבים", קבוצה נשכחת מעט שנאבקה בקשרים בין הון ושלטון, וחשפה את קשריו של עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה וסגן מפכ"ל המשטרה דאז, עם קבלנים ואנשי עסקים

תגובות

שורת המתנדבים - קורותיו של ארגון אזרחים פולה קבלו. הוצאת עם עובד והמכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת ת"א, 303 עמ', 89 שקלים

בשנות ה-50 הסעירו את המדינה שני משפטי דיבה שנהפכו למשפטים פוליטיים נגד "המשטר הבן-גוריוני". הראשון היה "משפט קסטנר" והשני - משפטה של שורת המתנדבים, ובין השניים יש קווי דמיון מרתקים.

שני המשפטים התחילו כמשפטי דיבה שיזמו אנשי ממסד: בראשון תבע היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, את מלכיאל גרינוולד, אשר האשים את ישראל קסטנר, אז עובד מדינה, בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה; בשני תבע עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה, שכיהן אז כסגן מפכ"ל המשטרה, את אנשי "שורת המתנדבים" שהאשימו אותו במעשי שחיתות.

קו דמיון נוסף בין שני המשפטים הוא שני הפרקליטים שניצבו משני עברי המתרס באולם בית המשפט. הראשון היה שמואל תמיר, שייצג את גרינוולד ואת אנשי "שורת המתנדבים". הוא ראה בזירה המשפטית כלי ניגוח נגד מפא"י ובן-גוריון שנוא-נפשו; השני היה מיכה כספי, שעמוס בן-גוריון בחר כפרקליטו במשפטו. כספי היה פרקליט צמרת מקורב ביותר לראשי מפא"י, אשר "נבחר ביולי 1955 לסייע בהגנה המשפטית על קסטנר, לאחר פסק הדין במשפט הדיבה שהגיש נגד גרינוולד" (עמ' 125). ויש עוד קו דמיון: מקומו של דוד בן-גוריון במשפט. באופן פורמלי הוא לא היה צד בשני המשפטים, אך בפועל ריחפו דמותו ורוחו בחלל אולם בית המשפט.

ב-1951, בשיא העלייה ההמונית, הקימה קבוצת סטודנטים באוניברסיטה העברית, חברי תא הסטודנטים של מפא"י, ארגון בשם "שורת המתנדבים". מטרתו העיקרית היתה לערוך פעולות התנדבות בקרב העולים החדשים, כמו לימוד השפה העברית. הארגון הוקם מתוך התחושה שהחברה הישראלית מתפרקת ממחויבותה הערכית והחברתית, תופעה שצצה אחרי מלחמת העצמאות ו"יצרה מצב של אדישות וניוון בציבור הישראלי ובנוער בפרט" (עמ' 28). התא היה אמור לשמש אנטיתזה לאווירה זו. מנהיגיו - ביניהם אליקים העצני, שהיה סטודנט למשפטים ופעל בשורות מפא"י - היו צעירים אידיאליסטיים. היום מוכר העצני כדובר מובהק של הקו הרדיקלי של המתנחלים - שנון, עז לשון, מרתק וארסי.

השורה בחרה לפעול במסגרת האוניברסיטה העברית והסתדרות הסטודנטים ולא במסגרת מפא"י, אך למרות זאת תמכו ראשי המפלגה בפעולותיה וראו בהן דוגמה ומופת לפעולות התנדבותיות בחברה שנעשית יותר ויותר חומרנית. משה שרת התייחס אליה באופן חיובי ביומנו האישי פעמים רבות. ב-22 באוקטובר 1953, למשל, כתב שרת כך: "סיפרתי לב"ג (בן-גוריון, י"ו) כי השגתי ממקור צדדי בשביל 'שורת המתנדבים' קצת כסף (...) ידעתי, כי ב"ג מתעניין בפעולת 'השורה' ואוהד אותה ביותר, גם נפגש פעם לשיחה עם צמרת 'השורה'. עניין מתן כסף להם לא ישר בעיניו. הזהירני פן אסייע על ידי עזרתי לחיסול רוח ההתנדבות ב'שורה' ולהעברה לפסים של עבודה שמתן שכרה בצדה" (יומן אישי, כרך א', עמ' 66).

במקביל לפעולותיה החינוכיות עסקה השורה בתחום נוסף ושונה: היא התמקדה בניסיון לעקור משורש את גילויי השחיתות שלטענת אנשיה פשטו בקרב השלטון. הם היו מעורבים בניסיונות לחשוף שחיתויות: למשל במעורבותם בשנת 1954 בפרשת הרב ישראל שלמה רוזנברג (בן-מאיר), שכיהן כסגן שר הסעד מטעם "המזרחי". חבר מפלגה, ששמע כי רוזנברג היה מעורב בהברחת שעוני יד במסווה של קופסאות בשר כשר, סיפר על כך במשרדי "השורה". עצם העובדה שהוא פנה דווקא ל"שורה" מעידה שהיא נתפסה ככתובת למגלי שחיתות. חבריה פנו לכתובת השלטונית הגבוהה ביותר: משה שרת, שכיהן אז כראש הממשלה.

שרת, שתיאר את רוזנברג כרב מכובד ש"יצאו לו מוניטין עוד בארה"ב כמי שקופת שרצים תלויה לו מאחוריו", קבע בעקבות פניית "השורה" כי "היועץ המשפטי ישמע את אשר בפי אנשי 'השורה' ואם ימצא 'כצעקתה' - אוועד עם שר המשפטים ועם שר הסעד" (כרך ב', עמ' 509, 23 במאי 1954). אחרי כמה חודשים דרש היועץ המשפטי מוועדת הכנסת להסיר את חסינותו של רוזנברג כדי להעמידו לדין. רוזנברג יצא לבסוף זכאי בגין היעדר הוכחות, שכן העד הראשי, הח"כ הקשיש ממפלגתו, מרדכי נורוק, סתר במשפט את עדותו במשטרה. הפרשה הסתיימה ב"קומץ של בוץ", כפי שהגדיר זאת "העולם הזה".

ב-1955 פירסמה השורה שתי חוברות. שם הראשונה היה "על השחיתות - את מי אין שופטים?", ושם השנייה היה "סכנה אורבת מבפנים", שם שהפך למוטו המובהק של "השורה". הן התייחסו לתופעה שקיימת עד עצם היום הזה: הקשר ההדוק בין ההון לשלטון. החוברות הצביעו על אותו תחום מעורפל של קירבה בין בעלי הון למקורבים לצמרת השלטון ובעלי עמדות כוח ציבוריות אחרות, שביטוייה יכולים להיות גם הענקת מתנות וכיבודים בידי בעל הון, שעלולים להשפיע על שיקוליו והחלטותיו של איש הציבור (עמ' 90).

החוברות האשימו את עמוס בן-גוריון ביחסים קרובים עם שני בעלי הון - הראשון היה חברו הקרוב ושותפו העסקי, שייקה ירקוני, שנגדו התנהלה חקירה פלילית בנוגע למעשי רמייה באירס"ו (חברה שעסקה בהחזרת כספי נרצחי השואה), שנטען כי בן-גוריון הביא לסגירת תיקו המשטרתי; השני היה שלום ליגום, שבן-גוריון התגורר תקופה ארוכה בדירתו המפוארת בהרצליה ונלווה אליו ב"הזדמנויות שונות של בידור ובילוי" (שם).

עמוס בן-גוריון הגיש תביעת דיבה נגד "השורה", והמשפט נפתח ב-12 בפברואר 1957 בביהמ"ש המחוזי בתל אביב. המשפט עורר התעניינות ציבורית עצומה ואולם בית המשפט היה מלא וגדוש בסקרנים, ו"עוד לפני תחילת המשפט, שנפתח ב-8:45 בבוקר, כבר מילא הקהל את מקומות הישיבה ורבים נותרו בחוץ" (עמ' 173). במהלכו נחשפה נקודה מרכזית: הסניגור שמואל תמיר הצביע על "היעדר נורמות בשנותיה הראשונות של המדינה ביחסים שבין בעל תפקיד בכיר ואדם פרטי בעל הון".

העד המרכזי מטעם התביעה היה יחזקאל סהר, מפכ"ל המשטרה, שבעדותו עלתה שאלה מכרעת: האם יש להעביר את מסמכי תיק אירס"ו במשטרה להגנה; הוא סירב לקבל את דרישת ההגנה בטענת "ביטחון המדינה". בית המשפט קיבל את עמדת סהר, ועל זה נכתב כי "בית המשפט החליט להעדיף את 'טובת הציבור' על טובתם של יחידים" (עמ' 184). ב-12 במאי 1957 ניתן פסק הדין: בית המשפט קיבל את תביעתו של בן-גוריון וחייב את הנתבעים לשלם לו 5,000 ל"י, סכום גבוה ביותר באותם ימים.

למרות הניצחון-לכאורה של התובע, הממסד המשטרתי ספג מכה קשה: בעקבות עדותו והסערה שפרצה בעקבותיה נאלץ סהר להתפטר למרות ניסיונות דוד בן-גוריון למנוע זאת. מיד אחר כך עירערה "השורה" לבית המשפט העליון, ופסק דינו, שניתן ביוני 1960, ביטל למעשה את פסק הדין הקודם.

היתה זו מכה אנושה למשטרה: ביהמ"ש קבע שעמוס בן-גוריון היה מעורב באופן פעיל בסגירת התיק של ירקוני, ושעדותו של "השוטר מספר אחד" היתה עדות שקר. כמו כן קבע כי בית המשפט רשאי להטיל חיסיון על מסמכים רק במקרים מיוחדים ומוגדרים, קביעה שקשה מאוד להגזים בחשיבותה מבחינת ביצור הדמוקרטיה הישראלית הצעירה.

"השורה" עצמה הפסיקה להתקיים עוד לפני פסק הדין בערעור. היא העניקה לחברה הישראלית שני דברים; את הראשון באופן ישיר: התייחסות לשאלת "כשל טוהר המידה המאפיין משטרים ומנגנונים ציבוריים באשר הם" (עמ' 233); את השני באמצעות בית המשפט שדן בערעורה: סייג נוסף לשרירות המשטר.

ספרו של פרופ' יחיעם ויץ, "ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית: תנועת החירות 1947-1949", ראה אור בהוצאת המרכז למורשת בן-גוריון



אהוד אולמרט ובן-גוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות