מפת ההיסטוריה

לאהרון אהרונסון, מראשי ניל"י, ולת"א לורנס, הלא הוא לורנס איש ערב, היה חלק מרכזי בשרטוט המפות של המזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה, אותן מפות שמתוות את גבולות הסכסוך הישראלי-ערבי עד היום; שני ספרים שראו אור בארה"ב מבקשים לבחון את תפקידם של השניים בעיצוב ההיסטוריה של האזור, וגם מנסים לפתור את אחת התעלומות שהותירה אחריה המלחמה ההיא: האם הקדיש לורנס את ספרו לשרה אהרונסון ולמה?

בני מוריס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני מוריס

Aaronsohn's Maps: The Untold Story of the Man Who Might have Created Peace in the Middle East Patricia Goldstone. HarcourtBooks, 352 pp. $26

"אהבתיך, על כן חפנתי גאון האדם בידי/ וכתבתי צוואתי לרוחב השמים...", כתב לורנס בשיר שמתלווה להקדשה. "המוות היה משרתי בדרך, עד שקרבנו/ וראינוך מצפה (...) ולקחך הרחק/ אל דומייתו" ("שבעת עמודי חוכמה", משרד הביטחון 2006, בתרגומם של נינה פתאל ודויד ברקוב).

לפי תיאוריה אחת, הספר הוקדש לשרה אהרונסון, מנהיגת רשת הריגול ניל"י, שפעלה עבור המודיעין הבריטי במהלך המלחמה. באוקטובר 1917 היא נלכדה ועונתה בידי הטורקים (פטרישיה גולדסטון מתארת זאת בספרה פירוט מצמרר) - והתאבדה.

הייתכן שהיא היתה "S.A"? לורנס בן ה-20, סטודנט לארכיטקטורה צלבנית, עבר ב-1909 דרך עתלית, שבה עבדה שרה, ואולי גם דרך זכרון-יעקב הסמוכה, שבה חיה משפחת אהרונסון. יכול להיות שפגש אז בשרה (שתוארה כיפהפייה), כשהיתה בת 18; ואולי פגש בה בכלל ב-1917, כשקצינים בריטים שייטו בין מצרים לא"י בסירות שדרכן שמרו על הקשר עם רשת הריגול.

רוב ההיסטוריונים פוסלים את האפשרות שפגישה כזאת אכן התקיימה. גולדסטון עדיין טוענת כי ייתכן שאהרונסון היתה "S.A"; לורנס, ששירת לפרקים במרכז המודיעין הצבאי הבריטי בקהיר, הכיר את הסיפור על ניל"י, ואולי רצה להביע את הוקרתו למרגלת שהקריבה את חייה ושהוא כה הזדהה עמה (מאוחר יותר טען שגם הוא עונה ונאנס בידי הטורקים, בדרעה, בערך באותה תקופה).

לעומת זאת, ברור שדרכם של לורנס ואהרון אהרונסון, אחיה של שרה והיוזם של ניל"י ("נצח ישראל לא ישקר", פסוק משמואל א' פרק ט"ו), הצטלבה פעמים רבות בקהיר, בלונדון ובפריס בשנים 1916-1919 - ונראה שלא שררה ביניהם אהבה רבה. אהרונסון התייחס לבריטי הקטן והייחודי הזה כאל "סנוב קטן" ו"אנטישמי"; יחסו של לורנס לאהרונסון לא ברור.

שני הגברים הללו ייצגו שתיים מהתנועות הלאומיות שפרצו לאור הזרקורים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הם היו הפכים מוחלטים: אהרונסון היה גבוה וחסון, מעשי ושיטתי; לורנס היה צנום ונמוך, גחמני ודיכאוני. אהרונסון, בנו של יהודי רומני ציוני ושומר מצוות, גדל בזכרון-יעקב בפלשתינה העותמאנית. לורנס היה בנו הלא-חוקי של אציל זעיר אנגלי-אירי - סר תומס צ'פמן - ואומנת בשם שרה מאדן, וגדל באזור כפרי בוויילס ובאוקספורד.

אבל מעניין לגלות עד כמה התפתחו חיי השניים בקווים מקבילים: שניהם החלו את הקריירה שלהם כחוקרים - אהרונסון של הבוטניקה, הגיאולוגיה וההידרולוגיה בפלשתינה, ולורנס של טירות וארכיאולוגיה מתקופת הצלבנים; לאחר שנים מעטות נסחפו שניהם לריגול למען מדינות הברית, ושניהם (לורנס הרבה יותר מאהרונסון) הצליחו לטפס מפעילות שטח לזירת הפוליטיקה הבינלאומית בתור חסידי תנועות לאומיות, בתקופה שבה המנצחים התיישבו לארגן מחדש את המזה"ת של אחרי המלחמה. ולבסוף, בתוך זמן קצר נעלמו שניהם מהזירה העולמית: אהרונסון נהרג בהתרסקות מטוס במאי 1919, ולורנס, לאחר הפוגה קצרה במשרד המושבות, שקע באנונימיות האפורה בצבא ולבסוף נהרג בתאונת דרכים מיותרת.

ספרו של רונלד פלורנס הוא ביוגרפיה פוליטית פשוטה של שני הגברים, שפרקיה מתמקדים בכל פעם באחד מהם. מוקד ספרה של גולדסטון הוא אמנם אהרונסון, אולם לורנס יוצא ונכנס אל הסיפור בתדירות גבוהה (מפתח העניינים מזכה אותו בכמות כפולה של התייחסויות לעומת שרה). החיבור הזה בין שני הגברים הוא גם טבעי וגם מלאכותי: טבעי, שכן לורנס ואהרונסון הגיחו שניהם לזירה המזרח-תיכונית באותה תקופה, לעתים שהו יחד באותו מלון, בית קפה ומשרד בקהיר, ושניהם השתתפו בוועידת השלום בפריס בניסיון להשפיע על תוצאותיה. עם זאת, כל הניסיון הזה גם אפוף במלאכותיות מסוימת.

סיפורו של לורנס הוא סיפור על אדם מרתק במידה מפליגה, שבאמצעות כוח הרצון שלו אכן עזר לעצב מחדש את גבולותיו הגיאו-פוליטיים של המזה"ת המודרני. סיפורו של אהרונסון - שלא נהנה מאותם כישורים של שיווק עצמי או משירותיהם המאוחרים של כותבי ביוגרפיות פופולריות - הוא סיפור על איש חמוץ ורב-מדנים, על הקהילה היהודית המכותרת בפלשתינה ויחסיה עם ממשלות ועם ארגונים ציוניים בבריטניה ובארה"ב. אלה אולי סיפורים משלימים, אך שונים מאוד. אפשר להניח שהן פלורנס (היסטוריון וסופר שפירסם ספר על פרשת עלילת הדם של דמשק), והן גולדסטון (עיתונאית ומחזאית אמריקאית) החליטו לכתוב על אהרונסון, אך הבינו מהמו"לים שלהם שבלי לורנס הספרים שלהם לא "יתרוממו".

ובכל זאת ההשוואה איננה חסרת ערך; מתיישבים ציונים החלו להפריח בשנים ההן את א"י/פלשתינה וקיוו להופכה למדינה יהודית. הם היו מעטים ועניים, מוקפים אוכלוסיה ערבית, ופלשתינה נשלטה בידי אימפריה עותמאנית עוינת. אז פרצה המלחמה, והתחילו הדיכוי והכאוס והגזירות העותמאניות שאיימו להחריב את המפעל הציוני.

אהרונסון, אגרונום מצטיין שהיה אחראי לגילוי זן חיטה חדש ובעל עמידות וסייע בצמצום נזקי הארבה, החליט לפעול. הוא שאף לניצחון בריטי ולהקמת מדינה יהודית בתמיכת לונדון. בעזרת חברים וקרובי משפחה, וכשתחנת הניסיונות החקלאית היהודית בעתלית משמשת לו בסיס לפעולות, הוא הקים את ניל"י - במטרה לספק לבריטים מודיעין. לאחר מכן נסע לקהיר כדי לבסס את רשת הריגול, ומשם לבריטניה ולארה"ב במטרה להשיג סיוע פוליטי וכלכלי ליישוב.

הוא הצליח לזכות בתמיכה מסוימת ובמידת מה תרם לפרסום הצהרת בלפור בנובמבר 1917, שבה התחייבו הבריטים לתמוך בהקמת "בית לאומי לעם היהודי" בפלשתינה. בינתיים - ופלורנס וגולדסטון מגזימים בעניין זה כרוב הכותבים בנושא - ניל"י סייעה במידה שולית לניצחון הבריטי על הטורקים בפלשתינה בסתיו-חורף 1917.

ואולם כל אלה - ציונות, פלשתינה, ניל"י - אם להיות כנים (למרות שגם פלורנס וגם גולדסטון אינם רואים זאת), שימשו הצגה משנית בתוך הצגה משנית, כפי שהגדיר בשלב מסוים לורנס את המרד הערבי. עד 1917 מתו מיליונים לשווא בשדות פלנדריה ובערבות מערב האימפריה הרוסית; הבריטים חיפשו חלופה, וניסו לאתר את "הבטן הרכה" של מעצמות המרכז, את הדרך הקלה לניצחון - מבטם התמקד באימפריה העותמאנית.

הניסיון הראשון, ב-1915 בגליפולי, הסתיים בכישלון; הטורקים הוכיחו שהם קשוחים ותקיפים. אולם ייתכן שהיה נתיב נוסף, מתוחכם יותר. הרעיון של ארגון מרד ערבי מעבר לקווים הטורקיים התבשל לאטו כשברקע מחכה לפעולה חוסין אבן-עלי, שליטה של מכה (השאריף). הוא והשבטים בעלי בריתו יהיו מוכנים לצעוד - תמורת מחיר גבוה בסוברנים מזהב והבטחה לשלל. נוסף לכך, במכתב ששלח הנרי מקמהון, הנציב העליון במצרים, לשאריף ב-24 באוקטובר 1915, הבטיחו הבריטים לערבים, במושגים מתחמקים, שאם מדינות הברית ינצחו, יינתנו "עצמאות" ומעמד של מדינה לרוב האזורים דוברי הערבית של האימפריה העותמאנית.

לתמונה נכנס אז לורנס הצעיר, שנשלח להשגיח על בני שבטי החיג'אז. הוא זכה לאהדת הערבים, דיבר את שפתם (עניין נדיר אצל קצין מודיעין בריטי) והכיר את מנהגיהם - עד מהרה הוא רכב על גמלים עם המובחרים שבהם, חיבל ברכבות צבא והוביל מתקפה על עקבה. כיועץ הבינלאומי הראשי לפייסל, בנו של חוסיין ומפקד כוחות המורדים, לורנס יצר מהמרד (בתחילה דרך מכתבים לקהיר, לאחר מכן ב"שבעת עמודי חוכמה") אפוס של שחרור לאומי ערבי, למרות שרוב הערבים - בביירות, דמשק, חלב, בגדד וירושלים - נותרו נאמנים לאימפריה המוסלמית, נאבקו לצד הטורקים והעדיפו לראות את מדינות הברית (הכופרות) מובסות.

בעוד כוחותיו של פייסל מתקדמים אט אט צפונה, ההתקוממות הכלל-ערבית לא התרחשה. לורנס היה מודע למצב האמיתי: "אין בנמצא רגש לאומי" בקרב הערבים, הוא כתב על סוריה ב-1915; "רעיון הלאומיות מייצג עבורם עצמאות לשבטים ולקהילות, ותפיסתם את רעיון האחדות הלאומית היא בהתנגדות משותפת לפולש מדי פעם". וזאת, בניגוד לטענות ההיסטוריון הפלסטיני ג'ורג' אנטוניוס, בספרו "ההתעוררות הערבית" (1939), שלפיהן שחרורן של ארצות ערב המיושבות מעול הטורקים בוצע למעשה בשנים 1917-1918 בידי כוחותיו (הנוצריים) של הגנרל אדמונד אלנבי שעברו דרך פלשתינה וסוריה, ובידי טורי הצבא של הגנרלים סטנלי מוד וויליאם מרשל (ברובם נוצרים והינדים), שעלו מבצרה דרך בגדד לעבר מוסול (בדומה לאופן שבו שחרור העיראקים המודרניים מהשלטון הרודני של סדאם חוסיין נעשה בידי נוצרים). באוקטובר 1918 אלנבי הניח לפייסל להיכנס לדמשק לפניו. אולם אלה היו דיפלומטיה וסמליות, לא מציאות.

הטורקים נכנעו והפעילות עברה לפריס, שבה היה על המנצחים במלחמה לארגן מחדש את המזה"ת. הבריטים העניקו שלוש הבטחות חשובות במהלך הלחימה: פלשתינה או חלקה לציונים (הכרזת בלפור); האדמות הערביות, למעט כמה מאזורי החוף של הים התיכון, לחוסיין (מכתבו של מקמהון); ועל פי הסכם סייקס-פיקו האנגלו-צרפתי מ-1916, קו החוף של לבנון, סוריה ואלכסנדרטה (איסכנדרון) יהיה בשליטת צרפת, ואזור ההשפעה הצרפתי יכלול את סוריה ומוסול. המרכז של פלשתינה, לפי הסכם סייקס-פיקו, יהיה בשליטת "מינהל בינלאומי" - הכוונה לשליטה משותפת של צרפת ובריטניה - ולבריטים יהיה אזור השפעה בעבר הירדן, ושליטה ישירה על המחוזות של בצרה ובגדד.

אלא שהיו סתירות בין שלוש ההבטחות, במיוחד בין הסכם סייקס-פיקו למכתב של מקמהון אל חוסיין. האזור הכולל את עיראק המודרנית, את סוריה ועבר הירדן (ואולי גם את א"י) היה מיועד גם לריבונות ערבית וגם לשליטה ישירה ובלתי-ישירה של בריטניה וצרפת. עד סוף 1918 הצליח ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג', לשכנע את ראש הממשלה הצרפתי, ז'ורז' קלמנסו, לוותר על תביעה הצרפתית לשליטה על מוסול ופלשתינה. ואולם נותרו עדיין הבטחות כפולות בנוגע לעיראק וסוריה-עבר הירדן, וגם, לפי האופן שבו הערבים עמדו לפרש את העניין, לגבי פלשתינה.

הערבים התמידו מאז בזעקותיהם על "אלביון (אנגליה) הבוגדנית". וייטהול - שנדחף ותומרן לעניין בידי לורנס - ניסה לרבע את המעגל: הוא הציב את פייסל בדמשק ואת עבדאללה, אחיו של פייסל, בעמאן, וכאשר כבשו הצרפתים את סוריה ביולי 1920, קיבל פייסל עמדה מכובדת אחרת, מלך עיראק. אולם זו לא היתה כמובן "עצמאות" אמיתית. לבנון וסוריה, כמו גם פלשתינה, עבר-הירדן ועיראק, היו תחת מנדט צרפתי ובריטי, בהתאמה; לחוסיין נותרה שליטה בחיג'אז עצמאית.

תפקידו של לורנס - כיועץ ראשי לפייסל וכדובר למען תביעות הערבים - ידוע היטב. ובהתאם לאסטרטגיה של פייסל מ-1919, הוא המעיט בחשיבות התביעות הערביות לגבי פלשתינה. לורנס צייר מפה של "פלשתינה" - שנועדה להיות תחת שלטון בריטי, עם הגירה יהודית אך ללא עצמאות יהודית לפחות לעת עתה - שכוללת את ג'בל עמל (רמת תבנין - דרום לבנון מדרום לנהר הליטני) ושרשרת ההרים הראשונה ממזרח לירדן, דרומה מהגולן דרך הרי גלעד, מואב ואדום, בעוד שכל ים המלח הוא חלק מפלשתינה, אם כי ללא הנגב.

לורנס העריץ את החלוצים הציונים. ב-1909 הוא כתב: "ככל שימהרו היהודים לעבד את כל האדמות, כך ייטב: מושבותיהם הן נקודות אור במדבר". ואולם הוא גם היה שותף לסלידה שאיפיינה את תקופתו ומעמדו; הוא כתב כי יהודים גרמנים לא היו "מסוגלים לסבול מגע עם שאינם חלק מגזעם (...) החלק הזר ביותר והפחות רחב לב בכל האוכלוסיה (של פלשתינה)". במהלך ועידת פריס הוא ניסח טיוטת מזכר עבור פייסל: "אם שאיפותיהם של הציונים הקיצוניים (זאת אומרת, אלה המקדמים ריבונות יהודית) (...) יתממשו, התוצאה תהיה תסיסה וחוסר שקט כרוניים, ובמוקדם או במאוחר (תפרוץ) מלחמת אזרחים בפלשתינה (...) אנו הערבים לא שותפים לאיבה הגזעית והדתית נגד היהודים, שלרוע המזל נפוצה באזורים רבים אחרים (...) אולם (...) כמעט ללא יוצא מן הכלל, המתיישבים (הציונים) החדשים הגיעו עם גישה אימפריאליסטית. הם אומרים שלמשך זמן רב מדי אנו (הערבים) שלטנו במולדתם, שנלקחה מידיהם בכוח (...) אולם שכעת תחת הסדר העולמי החדש אנו חייבים לצאת (מפלשתינה) (...) (שזו) מצוות העולם התרבותי".

כמובן, לא אלה היו הפנים שהציג פייסל לפני "מועצת הארבע" (המנצחות: אנגליה, צרפת, ארה"ב ואיטליה); הוא האמין כי הוא זקוק לרצון הטוב ולתמיכה של הציונים כדי לקדם את התביעות הערביות בכל שאר המזה"ת. בינואר 1919 הוא אפילו חתם על הסכם התומך בהגירה יהודית לפלשתינה "בקנה מידה גדול", ומכיר במשתמע בתביעה היהודית לריבונות עליה.

במארס כתב פייסל, במכתב שניסח לורנס, לציוני האמריקאי פליקס פרנקפורטר: "אנו מאחלים ליהודים קבלת פנים חמה לביתם (...) אנו פועלים יחדיו למען מזרח קרוב (תיכון) מתוקן ומתחדש, ושתי התנועות שלנו משלימות זו את זו. התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית, ובשטח סוריה יש מקום לנו ולכם גם יחד". ואולם עד תחילת 1920, כשפריס מאחוריו, פייסל שינה את עמדתו: הוא גינה את הציונות והכתיר עצמו ל"מלך סוריה ופלשתינה".

תפקידו של אהרונסון בפריס ידוע פחות, וכאן החידוש בשני ספרים אלה; בתוך מריבותיו הבלתי פוסקות עם חיים ויצמן, מנהיגה הבלתי מוכתר של היהדות העולמית, אהרונסון הגיע לאריס בסוף נובמבר 1918 כחבר זוטר במשלחת הבריטית. הוא תמך בחום בזכויות הארמנים, כולל הזכות להגדרה עצמית. אך תרומתו החשובה היתה, בדירבונם של פקידים בריטים ומנהיגים ציוניים, להגדיר את "פלשתינה" במפה.

המפה שוויצמן ונחום סוקולוב הגישו למועצת הארבע בפברואר 1919 היתה במהותה יצירתו של אהרונסון. פלשתינה שלו השתרעה מקו מערבי-מזרחי לאורך נהר קסמיה, בין צידון והליטני, לפרוורי דמשק, כולל הר החרמון. משם דרומה, לאורך קו ממערב למסילת הרכבת החיג'אזית, דרעה, עמאן ומעאן, ומשם עקבה, ואז צפון-מערבה אל חוף הים התיכון ממזרח לפורט סעיד. פלשתינה של אהרונסון כללה את ג'בל עמל, הגולן, הגלעד, מואב ואדום, וחלק ניכר מצפון סיני. היא התבססה על מציאות גיאוגרפית וצרכים כלכליים. מעל לכל, הגבולות הצפוניים והצפון-מזרחיים נקבעו על סמך הצרכים החקלאיים וההידרולוגיים של הארץ (כפי שנתפסו בעיני אהרונסון), וכללו את אגן הליטני, החרמון עטור השלג, מקורות הירדן, ועמק הירדן הפורה שממזרח לנהר.

זו היתה המפה שבה דבקה התנועה הציונית עד שנות ה-20 המוקדמות, אולם היא נרמסה ברגלי האינטרסים הצרפתיים והבריטיים. הגבולות בין פלשתינה שבשליטה בריטית ללבנון וסוריה שבשליטה צרפתית, שהקטינו במידה רבה את התמשכות פלשתינה צפונה, נקבעו סופית במו"מ צרפתי-אנגלי ב-1923 והם אושרו מחדש בהסכמי שביתת הנשק בין ישראל ללבנון וישראל לסוריה ב-1949. בשניהם מסרבים היום הסורים להכיר.

ספרו של פלורנס הוא היסטוריה מתקבלת על הדעת וקריאה מאוד; הספר מבוסס ברובו על ספרים שכבר ראו אור, ולא ניכרת בו עבודת ארכיון ממשית. כמו כן, תפיסתו את הגיאוגרפיה של פלשתינה קצת משונה (הוא ממקם את עתלית וזיכרון יעקב, שתיהן מדרום לחיפה, ב"חוף הגליל").

ספרה של גולדסטון, לעומת זאת, מזעזע. המחברת נסחפת לעתים קרובות לרכילות (אהרונסון מתואר כעוגב על חדרנית זו או אחרת במלון; למי אכפת?), וחשוב מכך, הספר גדוש בשגיאות עובדתיות: ה"אנשלוס" לא התרחש ב-1936, "הקפיטולציות" לא היו "סדרת הסכמי סחר שקבעה אירופה"; הבריטים לא כבשו את מצרים ב"שנות השבעים של המאה ה-19"; להרצל לא היה "סדר יום סוציאליסטי" וכו'. גם חוש השיפוט ההיסטורי של גודסטון מוטה. לדוגמה: "הגבול המקסימלי שלמענו הוא (אהרונסון) נאבק לפני מותו ב-1919 נהפך לבסיס לכל התביעות הטריטוריאליות הציוניות בהמשך (...) עד לימינו אלה. זהו למעשה הסלע שהכשיל את תהליך השלום שיזם ביל קלינטון בשנות ה-90. מפותיו של אהרונסון מאפשרות להבין מדוע ישראל וסוריה לא מסוגלות להסכים על רמת הגולן (ו)כיצד חוסר ההסכמה ביניהן הוביל למלחמה בעיראק" - וכן הלאה.

גולדסטון גם מנסה לתאר את אהרונסון כליברל בן-ימינו ביחס לבעיה הערבית; זה לא משכנע: האיש רצה את כל פלשתינה ההיסטורית, ואחר כך חלק ממנה, למדינה יהודית. הוא לא היה מתומכי הדו-לאומיות. טענתה המשתמעת של גולדסטון (דרך כותרת המשנה) - שלו תורגמה מפתו של אהרונסון למציאות היה שלום שורר כיום בין ישראל לערבים - אבסורדית לחלוטין. היא צודקת בדבר אחד: המים עלולים ליהפך בסופו של דבר לנושא קיומי מרכזי ולמקור לעימות בין ישראל לשכנותיה.

פרופ' בני מוריס מלמד היסטוריה של המזה"ת באוניברסיטת בן גוריון. ספרו החדש "1948" יראה אור בקרוב בארה"ב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ