טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משוחרר על תנאי

לכאורה הכל טוב, כותבת אילנה דיין, אך פרשת אדלסון וההתנצלות בערוץ 10 שוב הוכיחו כמה חירות העיתונאים בישראל פריכה ושברירית

תגובות

חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל: דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית

משה נגבי. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 360 עמ', 130 שקלים

כאילו הכל טוב.

כאילו יש כאן חופש ביטוי וחופש עיתונות, מבוצר במערך הגנה משוכלל שכל חברה יכולה רק לחלום עליו: בפסיקה מפוארת ונאורה של בית המשפט העליון; במציאות תקשורתית שכבר שנים חוגגת פלורליזם ותחרות; ביומיום של עיתונאים עשויים ללא חת, שמתעקשים לחשוף ולכתוב ולבעוט ולתחקר ולהדביק את השררה אל הקיר, ולתבוע מאתנו לשמוע את מה שאנחנו חייבים לדעת.

מי שקורא את ספרו של משה נגבי לומד הרבה על מערכי ההגנה הללו: על הדין והפרקטיקה, ועל האירועים הגדולים שביצרו את אחד ממאחזיה החשובים של הדמוקרטיה הישראלית: המאחז על שם חופש הביטוי וחופש העיתונות. מי שקורא את הטקסט של נגבי מקבל תמונה מלאה ומעודכנת על חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל, מ"קול העם" ועד ענת קם; מדיני לשון הרע ועד דיני המרדה והסתה; מן הצנזורה הצבאית ועד הצנזורה של בעלי הממון, ודיני הבעלות הצולבת, ותקנון האתיקה גם.

מתוך שידורי ערוץ 10

נגבי לא משאיר אבן על אבן: כמו תלמיד שקדן בחוג לארכיטקטורה, הוא עובר בקפידה על קווי המתאר של המבנה המרשים שהוקם כאן כדי להגן על חופש העיתונות.

אלו שיקראו את הטקסט עשויים לעמוד נפעמים: איפה עוד תמצאו מדינה צעירה כל כך ומאוימת כל כך שמתעקשת לשמר כך את כוחה של העיתונות ואת חירותם של כתביה?

אבל אלו שיקשיבו גם למוסיקה, ישמעו את דאגת המחבר.

כאילו הכל בסדר, אומר לנו משה נגבי, רק כאילו.

קידר ניר

הזיכרון מן המפגש ההוא, באולפני טלעד בירושלים, נשאר אצלי ברור וחד. השעה היתה שבע בערב, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט תיאודור אור, הגיע לאולפנים במיוחד כדי לצפות בכתבה שעמדנו לשדר באותו ערב. נותרו פחות משעתיים עד השידור. סיעת מרצ עתרה לוועדת הבחירות בדרישה למנוע מאיתנו שידור כתבה על הרב כדורי, שהתגייס מלוא-מקובלותו למסע הבחירות של ש"ס. הבמאי דורון צברי תיעד את הרב הנערץ מדלג במסוק מעצרת לעצרת, מחלק ברכות וקמעות ומתעופף לאירוע הבא.

היה לנו ברור שיש כאן תיעוד מרתק, מקורי, ובעיקר חשוב: האופן שבו הפעילה ש"ס את רבניה וכישפה את בוחריה היה נושא מרכזי באותה מערכת בחירות. לרגע לא עלה בדעתנו שהכתבה הזאת תתפרש כתעמולת בחירות לש"ס.

הסברתי את זה בלהט לכבוד השופט. היה לי ברור שאנחנו עושים עיתונות, לא תעמולה; שפסילת כתבה היא אמצעי אחרון; שמניעה מוקדמת של שידור, בטח לפי הפסיקה של בית המשפט העליון, לא תעלה על הדעת אלא במקרים קיצוניים ממש. השופט אור קטע אותי בנימוס. הוא החליט מהר ונימק בקצרה. הכתבה לא תשודר. באיזון בין העקרונות המשפטיים הנאצלים לבין זירת הבחירות המבעבעת, היה לו ברור שהוא חייב להורות נגדנו. הייתי נשארת להתווכח אתו אילו היה לי זמן: שעה וחצי לפני השידור הדבר הכי חשוב היה למצוא תחליף סביר לכתבה של צברי.

הכתבה על הרב כדורי שודרה באיחור, שבועיים אחרי שש"ס גרפה 17 מנדטים בבחירות לכנסת. דרעי וחסידיו רשמו הצלחה מסחררת לגמרי בלעדינו. אבל אותו ערב שידור עצבני של מאי 1996 שקע אצלי כמין קו פרשת מים, רגע של התפכחות מהירה.

רק שלוש שנים קודם לכן חזרתי מלימודים באוניברסיטת ייל בארצות הברית. נשמתי שם את הפסיקות הגדולות של חופש הביטוי באמריקה: את הטקסטים הבלתי-נשכחים של השופטים ברנדייס והולמס, וברנן אחריהם, גדולי השופטים שבראו את מטאפורת "שוק הדעות" ואת הרעיון של דיון ציבורי ער, חסר עכבות ומעמיק ("Robust, Uninhibited, Rich Public Debate"). אלה התפישות שהיו ללבו הפועם של חופש הביטוי. ידעתי שאלה גם הפיגומים שעליהם הניף בית המשפט העליון אצלנו את הדגל של חופש הביטוי וחופש העיתונות בישראל.

תומר אפלבאום

השופט אור ידע את זה טוב ממני. אבל הוא ידע גם דבר או שניים על מרחב התמרון של ערב-בחירות. הרטוריקה החגיגית של המשפט החוקתי לא תמיד מכתיבה את המציאות. לפעמים היא רק מסייעת לייצר אשליה. נגבי לא כותב את זה ככה, אבל נדמה לי שזה המסר הנסתר בספרו, מסר שעיקרו הפער בין המלים הגבוהות למציאות המדאיגה.

בית המשפט העליון הניח מסד מפואר של פסיקה שמבצרת את חופש הביטוי וחופש העיתונות בישראל. השופט אגרנט עשה את זה בפרשת קול העם, כשהודיע לשר הפנים שהחוק אמנם נותן לו סמכות בלתי מוגבלת לכאורה לסגור עיתון, אבל חברה דמוקרטית לא יכולה להשלים עם סמכות כזאת. בלי חוקה כתובה, בלי חוקי יסוד, בלי מסורת מבוססת ובלי-דעת איך יגיב השלטון לקריאת תיגר חריפה כל כך - השופט אגרנט כתב אולי את החשוב בפסקי הדין שלנו. פסק דין שרוח של חופש וקידמה נושבת מכל שורה שבו.

"טרם נולד עלי אדמות פקיד שהוא חכם או רחב לב עד כדי כך שישכיל או ירצה להפריד בין רעיונות טובים לגרועים, בין אמונות טובות לרעות", כתב אגרנט, והשאיר על כנו את הרשיון של עיתון שכל-כולו אופוזיציה.

השופט ברק עשה את זה בפרשת "יוניברסל סטודיוס", כשהפך את החלטת המועצה לצנזורה על סרטים ומחזות, והתיר את הקרנת הסרט הפרובוקטיבי "הפיתוי האחרון של ישו" (כי "חברה המבוססת על פלורליזם חברתי, חייבת לאפשר החלפת דעות, גם אם יש בכך כדי לפגוע ברגשות המתנגדים לאותן דעות)".

וברק עשה את זה שוב בפרשת אבנרי נ' שפירא, כשהתיר פרסום ספר למרות החשש שיש בו דיבה כלפי איש ציבור ("אין לקיים חופש ביטוי, ואין להעניק לחופש הביטוי את מקומו המרכזי בשיטתנו, אם ניתן יהיה, בדרך של ציווי, למנוע פרסום, וזאת בטרם הכרעה בדבר אחריותו של המפרסם. משטר צווי מניעה כזה יפגע בתפקודן של העיתונות, הספרות, השירה, ושאר אמצעי הביטוי").

ואותו ברק עשה את זה עוד פעם אחת בפרשת שניצר, כשהודיע לצנזור הצבאי הראשי שלא יוכל למנוע פרסום כתבה ביקורתית על ראש המוסד רק משום שהדביק לפרסום "סכנת פגיעה בבטחון המדינה".

"מן הראוי לאפשר, בחברה דמוקרטית, מתיחת ביקורת על אישים הממלאים תפקידים ציבוריים", קבע ברק בלהט, והוסיף: "אין לקיים משטר חופשי בלא עיתונות חופשית. על כן יש לאפשר לעיתונות למלא את תפקידה, ורק במקרים חריגים ומיוחדים, בהם קיימת ודאות קרובה כי ייגרם נזק של ממש לבטחון המדינה, יש מקום לאסור פרסום ידיעות בעיתונות"; בפסק דין שניצר נולד מבחן ה"וודאות הקרובה". והוא גם מיושם שם בנחישות גדולה. ברק דוחה את טענת הצנזור הצבאי, שלפיה עיסוק עיתונאי במועד ההחלפה של ראש המוסד עלול לפגוע בבטחונו האישי של הראש; הוא קובע שזו טענה בעלמא ("טענת סרק"!), שלא נתמכה בנתון כלשהו; הוא שואל מדוע לא יינקטו אמצעי זהירות שיקטינו את הסיכון; ומסכם כי גם בעניין זה לא נתן הצנזור משקל מספיק לערך חופש הביטוי: "חופש הביטוי הוא גם חופש הביקורת והחופש להציק בשאלות מטרידות לנושאי השלטון".

מלים כדורבנות.

כן, הפסיקה מפוארת, בנויה לתלפיות, אפילו עוצרת נשימה. בטח בהתחשב בנסיבות שבהן ניתנה.

אגרנט כתב את "קול העם" ב-1953: המדינה היתה בת חמש, תחושת המצור היתה גם טרייה גם מוצדקת. פסק דין שנותן רוח גבית לאופוזיציה חתרנית הוא לא רק אמיץ - הוא כמעט בלתי-נתפש.

ברק כתב את פסק דין שניצר ב-1988: רק שנתיים קודם לכן בית המשפט העליון הכשיר את החנינות לאנשי השב"כ שעמדו בלבה של פרשת קו 300; מטבע הלשון "בטחון המדינה" עדיין מהלך קסם על שופטים ונשיאים כאחד; לראש השב"כ עדיין קוראים י' ולראש המוסד קוראים נ', ושניהם אסורים בפרסום, לא שם להם ולא מראה פנים. הטקסט שיצא מתחת ידו של אהרן ברק נחת כמו סטירה מצלצלת על לחיו של הצנזור, ושל הממסד השלטוני כולו.

שום דבר מזה לא היה מובן מאליו.

בפסק דין שניצר בית המשפט העליון השלים, בעצם, את הפרויקט שאגרנט השיק ב"קול העם". מפעל אדיר ודרמטי עומד כעת על תלו: מפעל ההגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות. כאילו הכל בסדר. אבל רק כאילו.

השאלה הקשה היא מה נותר מן הרטוריקה הגבוהה, מה ממנה חילחל אל מציאות חייו של העיתונאי?

אסור להמעיט בערכו של פסק דין שניצר, אבל מותר לפקפק במה שנשאר ממנו. ונשאר, נדמה לי, מעט מאוד.

האם כל הידיעות שנפסלות לפרסום מאז שניצר נופלות בגדרו של מבחן ה"וודאות הקרובה"? האם יכול להיות שבתי המשפט למדו להגמיש את המבחן הזה, ולעשותו הרבה פחות ידידותי לחופש הביטוי משהיה בין ידיו של אהרן ברק?

והאם יש קשר אמיתי ועמוק בין הטקסטים המפעימים שבפסקי הדין הללו, לבין היומיום של העיתונות בישראל?

 

*

 

בבניין סתמי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, עם שוער מנומנם ומעלית מיושנת, יושבת הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה ואקנין. אשה נאורה ונבונה, שעושה מאמץ אמיתי ללכת בין הטיפות: בין האנשים שענדו דרגות על כתפיה, לבין העיתונאים שמנסים לחשוף את מחדליהם של אותם אנשים עצמם.

רק אלוהים, סימה ואני יודעים כמה קווי טלפון חרכנו בוויכוחים אינסופיים: אני נשרפת באש האמונה שהפרסום ראוי, אפילו הכרחי; היא מתעקשת לפסול אותו, מתוך אמונה כנה שהפסילה חיונית למען בטחון המדינה ("הפעם זה לא יילך, אילנה, קיבלתי אינדיקציות ברורות מן הנוגעים בדבר שהשלכות הפרסום עלולות להיות חמורות מאוד"; "אין כאן שום ודאות קרובה, סימה, גם לא קרוב לזה, ואת יודעת את זה!"; "אני לא יכולה להתיר לפרסום את הידיעה הזאת ואני לא יכולה לפרט לך את הנזק שעלול להיגרם"; "את שבויה בידי הקודקודים שמפעילים עליך לחץ, הם יודעים שהחשיפה נוגעת להם, לא פלא שהם מעדיפים לחנוק את הפרסום!"; "אין לך מושג כמה הם כועסים על הפרסום הקודם שהתרתי לך, אני לא עובדת אצלם, אבל גם לא אצלך").

הצנזורית הצבאית הראשית אינה אדם חשוך. אבל היא חלק ממנגנון שעדיין מעדיף לפעמים את החושך, ויש לו הכלים לכבות את האור.

פסק דין שניצר לא שינה את זה. הוא רק יצר אשליה של שינוי.

כמו ב"קול העם", כמו ב"יוניברסל", כמו בפסקי דין אחרים שעוסקים בעיתונות ובחירותה לבקר ולפרסם - הטקסטים נוגעים בשמים. המציאות, במקרים רבים, תקועה עמוק באדמה.

החובה הבסיסית, הכמעט-קדושה שלנו, לפרסם את שראוי לפרסום (באחריות ובזהירות כמובן), נחבטת פעם אחר פעם בקיר האטום של היומיום. פעם זאת הצנזורה בשם בטחון המדינה, פעם פרשנות שרירותית של הגנת "אמת דיברתי" בדיני לשון הרע, פעם התעלמות מתסכלת מעקרונות החסיון העיתונאי שנקבעו בבית המשפט העליון.

וב-20 השנים האחרונות התרומם מולנו עוד קיר אחד, צנזור בלבוש חדש, זה שמייצג את מה שנגבי מכנה "צנזורה פרטית"; הצנזורה שעלולים להפעיל האנשים שמחזיקים בבעלותם את אמצעי התקשורת הגדולים והחזקים.

כדאי לשים לב לצנזור החדש הזה, לא רק בגלל האיום שמזהה נגבי בבעלי ההון שקונים עיתונים ותחנות שידור; אלא בעיקר בגלל החיבור העמוק, הנסתר, בין הצנזור החדש הזה שמחזיק בכוח הכסף, לבין הצנזור הישן, שמחזיק בכוח השררה.

בעידן שבו המנועים הגדולים של התקשורת נתונים בידיים פרטיות, האיום החדש כבר לא לובש מדים, כידוע. הוא קונה לעצמו עיתון, או זכיין, או תחנת רדיו. האם בעל ההון משתיק פרסומים שלא הולמים את האינטרס העסקי שלו? לא בהכרח: לפעמים "רוח המפקד" ברורה לחיילים גם בלי שיש צורך לצעוק אותה בקול רם; לפעמים התשוקה לפופולריות היא הצנזור היעיל מכולם: היא תבטיח בריחה מן הנושאים השנויים במחלוקת, היא תסדר לבעלי הבית עיתונות נוחה ולא נשכנית.

ואז, כאמור, כאילו הכל בסדר, רק כאילו.

כאילו יש לנו שלל עיתונים וערוצים ושפע תוכניות תחקיר, אפילו כמה עיתונאים חוקרים באמת, שפה ושם משחררים גילוי מהדהד ומצליחים לטרוד את מנוחת השבעים.

 

*

 

הנה עדות אישית: "עובדה" נהנית מחופש עיתונאי אדיר בשידורי קשת. רביב דרוקר הוכיח שהוא נהנה מחופש דומה כשפירסם את תחקיר "ביבי-טורס" בערוץ 10. באופן כללי מצבנו, בערוצים המסחריים, טוב בהרבה ממצבם של עמיתינו בכמה מן העיתונים הגדולים. אבל אירועי הימים האחרונים בפרשת אדלסון וההתנצלות שוב הוכיחו כמה החירות הזאת פריכה ושברירית. כשראיתי את גיא זהר בערב שבת מדבר בקול רועד על "דגל שחור" ומודיע שלא יגיש עוד את "השבוע", יכולתי לשמוע את צליל השבר מתחת לרגלינו.

קצת מוקדם לנתח את הדרמה הזאת, גם המהלך העובדתי שלה לא ברור דיו. אבל כדאי לארגן את מה שכן ברור: בינואר שודרה בערוץ 10 כתבת פרופיל על שלדון אדלסון. המיליארדר המקורב לראש הממשלה טען לאי-דיוקים, דרש התנצלות, ואיים בתביעה. טקסט ההתנצלות המשפיל ששודר בסוף השבוע שעבר נכפה על העיתונאים בערוץ. מנכ"ל החדשות ראודור בנזימן, עורכת המהדורה רותי יובל, וגם המגיש זהר הודיעו שהם מתפטרים מתפקידם.

יש לא מעט עניינים בקטגוריית ה"לא ברור": מה היה תפקידו בעלילה של מיליארדר אחר, הלא הוא רון לאודר, המקורב גם הוא לראש הממשלה, ומחזיק מניות בערוץ 10? מה קרה במהלך התחקיר עצמו, והאם נפלה טעות בכתבה ששודרה? ואם נפלה - האם לא זכאי אדלסון להתנצלות, למרות שיש לו המון קשרים וכסף? כל-כך חשוב לשים לב לנקודה הזאת, וכל-כך קל להתבלבל: אנחנו מחוייבים לדווח אמת, לתקן כשטעינו ולהתנצל כשפגענו שלא לצורך. כן, העיתונאי חייב לעשות מאמץ עליון להימנע מכל טעות עובדתית. אבל המערכת שלו תימדד לפעמים ביכולתה להגן עליו דווקא כשטעה; בטח אם טעה בתום לב, בעת ניסיון להגיע לחקר האמת בעניין בעל חשיבות ציבורית גדולה.

במשפט האמריקאי הוביל הרציונל הזה להלכה שלפיה לא תקום עילה בלשון הרע לתובע שהוא "דמות ציבורית", גם אם הפרסום שקרי, ובלבד שלא נעשה בזדון. כחברה, ראוי שנעדיף לטעות בשם חופש הביטוי ("To Err on the Side of Speech"), כתב אחד מגדולי השופטים שם, וחרת על דגלה של הפסיקה את אחד הרעיונות המרכזיים של חופש העיתונות בארה"ב: דיני לשון הרע צריכים להגן על העיתונאי גם מפני פחדיו-שלו; לוודא שידו לא תרעד כשהוא עוסק בביקורת על בעלי השררה וההון; להגן עליו כשטעה טעות תמימה.

הדין אצלנו שונה. הוא לא כולל הגנה קיצונית כזאת, אבל הוא מכיל הגנות אחרות, ופסקי דין חשובים ורטוריקה נפלאה. אלא שזה לא מספיק. לפעמים זה אפילו לא משנה. פרשת אדלסון הוכרעה הרבה לפני שהגיעה לאולם המשפט. לפני שנבדקו הטעויות, אם היו, לפני שהופעלו ההגנות, אם ישנן. שוב למדנו שבמקום שבו האתוס נדחק אל הקיר, המשפט לא יציל אותו.

שוב ה"כאילו" תוקף אותנו מכל כיוון.

כאילו יש לנו פסיקה מפוארת שמגוננת עלינו מפני הצנזור הישן, שלובש מדים, ואפילו ניצני פסיקה שמצרה את צעדי הצנזור ה"פרטי" כבר יש לנו.

אלא שפסקי הדין המונומנטליים כמו משייטים להם ביקום מקביל, סטרילי ומושלם, שרק לעתים רחוקות משיק למציאות המיוזעת של היומיום, זאת שבה פרסומים נבלמים באבחת צנזור, ואחרים נרמסים בפרשנות קמצנית של החוק בידי שופט אקראי, או נאנקים תחת ים של אינטרסים כלכליים וצנזורה עצמית של עורך או כתב שהיטיב להבין את הרמז.

משה נגבי לא כותב בספר הזה על עצמו, אבל איכשהו עצמו נוכח-נפקד בין 360 עמודי הספר. הפרשן המשפטי המוכשר, שקרא תיגר על המו"ל שלו בעיתון מעריב וגם שילם על כך במשרתו, נושא על גופו את צלקות המציאות הזאת. האיש העקשן הזה ממשיך כבר עשרות שנים לשדר לנו את קול השפיות מירושלים, גם כשרוחות רעות מנשבות בתחנת השידור הממלכתית שלו. לא חייבים להסכים את דעותיו בכל עניין ובכל עת, אבל ספק אם יש מישהו שמגלם כמוהו את הסיפור שאותו יצא לספר. נגבי, אתם מבינים, מכיר אישית את טעמם של שני האויבים הגדולים של חופש הביטוי: זה שבא עם כוח הכסף, וזה שבא עם כוח הכוח.

לכן הוא מודאג. הוא מודאג מהתנהגות הרשויות בפרשת ענת קם, והוא מודאג מתגובתה הנרפית של העיתונות באותה פרשה.

ומתוך הדאגה הזאת עולה, בעמודיו האחרונים של הספר, התובנה החשובה ביותר שלו. יש חיבור, מתברר, בין הצנזור הישן (זה שלובש מדים או בא מטעם השלטון), לבין הצנזור החדש (זה שקונה עיתונים וכלי תקשורת). מה שמכתיב כיום את התנהגות התקשורת - גם בתחום הקריטי של הסיקור הביטחוני - "איננו בהכרח או בעיקר האינטרס הציבורי", כך נגבי, "אלא בראש ובראשונה הרצון של בעליה-שליטיה למקסם את רווחיהם. עיתון או ערוץ טלוויזיה מסחרי שימתח ביקורת על הצבא והשב"כ ויפרסם מידע על עוולותיהם או מחדליהם עלול להבריח קוראים או צופים, ובעיקר מפרסמים, משום שביקורת כזאת מעצבנת את קהל הקוראים והצופים ועוכרת את שלוותו". הנה שני הצנזורים כמו מתמזגים לאחד:

הצנזור הצבאי הפסיד בקרב על שניצר, אבל ניצח במלחמה.

הממלכה מצליחה למנוע שלל פרסומים שלא נוחים לה, בנימוק (לפעמים סתמי ולא מבוסס) של "פגיעה בביטחון המדינה".

הצנזור ה"פרטי" לא צריך אפילו להזיע כדי להשיג תוצאה דומה.

התקשורת המסחרית תברח לא פעם מפרסומים ביקורתיים בנושאי ביטחון מתוך החרדה לפופולריות שלה. קברניטיה יודעים את האמת: העם הרי נגד תקשורת עוינת. הוא מעדיף אותה חיובית ופטריוטית.

הנה כך מביס האתוס הבטחוני את החופש העיתונאי, פעם עם אגרוף הברזל של הצנזורה הצבאית, פעם עם כפפת המשי (לכאורה) של הצנזורה פרטית.

זה לא קורה כל יום, ולא בכל מצב. יש איים של שפיות ונקודות של אור בתוך הסערה; יש תחקירים חשובים, וחשיפות מהדהדות; יש כתבים אמיצים ועורכים נטולי פניות; יש אפילו בעלי בית נאורים שמבינים שמותר לנו, לפעמים אנחנו ממש חייבים לבעוט. יש גם מושג ראוי של אחריות בפרסום: לא הכל צריך לאוורר, לא בכל רגע, לא בכל תנאי. אבל יש מקום לדאגה.

כי במקום שבו שני הכוחות האדירים ביותר שחברה מכירה בהם - כוח השררה וכוח הממון - מקימים איום בוטה כל כך לחופש הביטוי, אור השמש עלול לחדור מאוחר מדי, ואולי לא יחדור בכלל.

שניצר וקול העם, כאמור, לא יצילו אותנו. לא תמיד, אולי לא בדרך כלל. גם מן הטעם הפשוט שהיומיום העיתונאי לא תמיד מגיע לבג"צ; אבל גם משום שהמציאות חזקה לפעמים מן ההלכה המשפטית. במבחן המעשה, הצנזורים למיניהם עלולים לגבור עליה. והם עלולים לסכן את החירות היחידה שבלעדיה אוזל האוויר מריאותיה של הדמוקרטיה. המחוקק, מותר להניח, לא ימהר להיכנס מתחת לאלונקה הזאת.

המבחן הוא, לכן, מבחנו של העיתונאי הבודד; של הכתב שמקבל ידיעה ומתעקש לבדוק אותה, של העורך שנלחם על פרסומה, של מהדורת החדשות שאנשיה יילכו עד הסוף כדי לספר לנו את מה שאנחנו חייבים לדעת. המלחמה הזאת היא המבחן הגדול שלנו כעיתונאים.

"לא תוכל להפסיד אם לא תשתתף", אומר הפתגם האמריקאי. לא תמיד ננצח בקרב הזה. אבל ההפסד יהיה עלוב באמת אם לא ננסה להילחם.

אילנה דיין מגישה את תוכנית התחקירים "עובדה" בשידורי קשת בערוץ 2



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות