בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמו פיל בחנות חרסינה

ישראל הרשמית מתנהגת בזירה המזרחית התיכונית, לפי אבידר, כמדינה שרוצה בכל כוחה להיות אירופית ומערבית, אף על פי שהיא שוכנת בפאתי מזרח

27תגובות

התהום: מה באמת מפריד בינינו לבין העולם הערבי

אלי אבידר. הוצאת אגם, 270 עמ', 80 שקלים

עזה שווה חמאס, כל השיעים חיזבאללה, הערבים טרוריסטים, האיראנים הם אחמדינג'אד והמוסלמים כולם קיצונים-פונדמנטליסטים-שונאי ישראל. רוב היהודים חושבים על הערבים כעל גושים מוצקים שאין בהם סדקים. לפי החשיבה המקובלת בציבור היהודי, כל הערבים והמוסלמים דומים זה לזה והם זזים וחושבים כאיש אחד. כך נתפשים שכנינו הקרובים, אזרחי ישראל הערבים, וכך נראים גם הפלסטינים, השיעים בלבנון, המצרים, הסורים וכן הלאה. כולם הרי ערבים, גם אם הם דרוזים או אינדונזים. אי-אז בשנות ה-80 לימד איש דת שיעי לבנוני את בן שיחו, קצין מודיעין ישראלי צעיר, שלא כך הדבר. אותו קצין, אלי אבידר, הפנים את המסר ועכשיו הוא נושא אותו אל קוראיו בספר המנסה להרחיקנו משפת התהום.

תצלום: אי-פי

למרבה האירוניה, דווקא ניסיונו כאיש יחידה 504, שהפעיל סוכנים מעבר לגבול - מטבע הגדרתם בוגדים בעמם - העלה אצל אבידר תובנות נרחבות על פערי התפישה בין הישראלים לבין בני התרבות הערבית שאותה הוא מוקיר כל כך. המחבר, בעצמו יליד מצרים ודובר ערבית רהוטה, מתייחס בספרו לערבים בתערובת של הערכה הנובעת מהיכרות מעמיקה ושמץ של אוריינטליזם. הוא כותב מתוך ידע רחב וניסיון חיים עשיר, אבל נסמך גם על תחושות בטן ועל אינטואיציה של יהודי-ישראלי-ציוני שהשקפת עולמו נוטה ימינה ובה בעת הוא בן בית בעולם הערבי. את השניות הזאת הוא מנסה ליישב, וגם לנצלה כנקודה ארכימדית לדיון החשוב הנפרש בספר. מתוך העמדה הפטריוטית הישראלית שהוא נוקט, אבידר נוטל לעצמו לגיטימציה להטיח ביקורת נוקבת בפוליטיקאים ובמקבלי ההחלטות על עיוורונם, על כישלונותיהם ועל סדרה ארוכה של צעדים שגויים ומזיקים שנקטו מתוך בורות וחוסר נכונות להכיר את דרכי הערבים.

ניכר באבידר שהוא כתב את הספר מתוך תחושת שליחות אמיתית, ושרצה בכל מאודו להעביר את המסר שלו. "את הספר הזה כתבתי כצלצול אזהרה. צלצול שמטרתו להעיר אותנו מהתרדמת שאליה נפלנו בשנים האחרונות", הוא מעיד על עצמו. אבידר עושה זאת באופן קולח, המקל מאוד על הקריאה, ומתבל את טיעוניו בסיפורים צבעוניים מן השטח. קל להזדהות עם המלצתו החמה ללמוד ערבית ולהכיר את ההיסטוריה והתרבות של האזור שאנו חיים בו. קשה יותר לקבל חלק מקביעותיו הנחרצות על "הערבים", שלמעשה חותרות נגד הטיעון המרכזי שלו-עצמו.

אבידר, לדוגמה, בטוח כי בעיני הערבים מה שנאמר בפומבי חשוב יותר ממה שמוסכם במשא ומתן סגור; שמנהיגים ערבים אינם מזדרזים לחתום על מסמכים כדי לאפשר לעצמם מרווחי פעולה; שהערבים, מטבעם, אינם אוהבים גבולות. גם השימוש החוזר ונשנה בשם התואר "חכם" פוגם בדיון. אבידר הקים פורום ל"מזרח תיכון חכם", שבאמצעותו הוא מפיץ את משנתו. גם בספר הוא מרבה להטיף להתנהגות "חכמה", אבל לא תמיד ברור מה עומד מאחורי המונח הזה, מעבר להמלצות כלליות כמו "שם המשחק הוא תושייה ונחישות".

אבל בכל מה שנאמר עד כה אפשר לראות הערות שוליים, שכן הטיעון המרכזי שמציג הספר ראוי לדיון רציני. ישראל הרשמית, לפי תיאוריו, מתנהגת בזירה-המזרח תיכונית כפיל בחנות חרסינה, כתייר שזה עתה נחת בארץ זרה שאינו מבין את תרבותה, כמדינה שרוצה בכל כוחה להיות אירופית ומערבית, אף על פי שהיא שוכנת בפאתי מזרח. סדרה של נושאים זוכים כאן לניתוח מאיר עיניים - אי יעילותן של הסנקציות הכלכליות שישראל מטילה על עזה, שלדעתו המנומקת היטב של אבידר רק מחזקות את חמאס ומגדילות את כוח העמידה של ממשלתו ברצועה; או הפערים באופן שבו נתפש המונח "נורמליזציה" ("תטביע" בערבית), המשפיעים לרעה על ההתנהגות הישראלית. כדוגמה לפערים אלה הוא מביא את הכרזתו של שמעון פרס על הקמת "מזרח תיכון חדש". דבריו של פרס עוררו פלצות בקרב הערבים, שחששו כי ישראל עומדת להחליף את הקולוניאליזם המדיני בקולוניאליזם פיננסי ותרבותי ולהשתלט על כלכלותיהם.

פרק מעניין במיוחד בספר עוסק בדיאלוג הבין-דתי ובחשיבות שיש למעורבות של אנשי דת בפתרון הסכסוך בין ישראל לשכנותיה. ככלל, הקטעים המעוררים את הסקרנות הרבה ביותר הם אלה שבהם משתף אבידר את הקורא בחוויותיו האישיות ומתאר את מגעיו עם ערבים במדינות שונות, תחילה כאיש מודיעין ובהמשך כדיפלומט במשרד החוץ. בין השאר היה המחבר ראש הנציגות הישראלית בדוחא, בירת קטאר, והיה אחראי על המחלקה הבין-דתית במשרד. הוא חושף את המאמצים שעשה מאחורי הקלעים להביא להחלפת איגרות בין הרב אליהו בקשי-דורון לבין שייח אל-אזהר מוחמד טנטאווי, שבעקבותיה יצא השייח בפומבי נגד פיגועי ההתאבדות בשם האיסלאם; מתאר את ביקורו של מנהיג דתי רם דרג מפקיסטאן בירושלים; מספר על השתתפות המופתי של איסטנבול בסמינר בין-דתי, שבסופו פורסמה הצהרת פיוס ושלום ואיש הדת העניק ראיון אוהד לתחנת רדיו פופולרית בארצו. מפליא להיווכח כיצד פקיד אחד, בורג קטן במערכת, יכול לסייע להידברות בין-דתית ברמה כזאת. מתחשק לצעוק כמה אנחנו זקוקים לפקידים כאלה ולמחוות מעין אלה בעצם הימים הללו.

עמדה מעניינת במיוחד נוקט אבידר בכל הנוגע לשיעים בלבנון. הוא מלא זעם על האופן הרשלני שבו מנהלת ישראל את יחסיה עם עדה זו. לפי תיאורו, היו שנים שבהן יכלה ישראל להפוך את השיעים לידידיה, אבל העדיפה לטפח קשרים עם הנוצרים. כך הפכה את השיעים המקופחים והמנוצלים בלבנון לאויביה המרים. הוא גם יוצא חוצץ נגד צעדים חד-צדדיים דוגמת הנסיגה מלבנון וההתנתקות מרצועת עזה, וטוען כי הערבים ראו בהם אות לחולשה ועדות ליכולתם להפעיל לחץ על ישראל כדי להשיג את מטרותיהם. אהוד ברק נהג בסוגיה הלבנונית "כשחמטאי בשולחן של שחקני פוקר", הוא כותב. "מרוב תחכום, איש בעולם הערבי לא זקף ברגע הנסיגה את קיום התחייבותו של ברק לזכותו, וכולם כאיש אחד ראו רק בריחה מבוהלת מפני צבאותיו האדירים של נסראללה".

לא בטוח שדרכי הפעולה האלטרנטיביות שאבידר מטיף להן היו מניבות תוצאות מוצלחות יותר, בעניין זה דרושה מידה רבה של צניעות, אבל ביקורתו הנוקבת ראויה להתייחסות רצינית במצבים דומים בעתיד.

ואם ישראל היא פיל בחנות החרסינה של המזרח התיכון הבלתי צפוי, כיבוש השטחים הפלסטיניים הוא הפיל בחדר שלא מדברים עליו בספר "התהום". אבידר אינו מזכיר ולו פעם אחת בספר את המלה "כיבוש" ואין הוא מציע כל נתיב חדש לפתרון הסכסוך האלים והקשה ביותר באזורנו ב-100 השנים האחרונות, מלבד אמירות נקודתיות. למשל, הוא מתקומם על כך שברק לא איים על יאסר ערפאת שיגרש אותו בחזרה לתוניסיה אם לא יקבל את הצעותיו בקמפ דייוויד, וסבור כי איום כזה היה מביא להגמשת עמדותיו של המנהיג הפלסטיני - הצעה הסותרת טענות אחרות בספר. לאחרונה גם פירסם ברבים הצעה לשלול את כל הזכויות מאסירי חמאס בבתי הכלא הישראליים כדרך ללחוץ על הפלסטינים לשחרר את גלעד שליט, וחיזק את ידי הממשלה בסירובה להתנצל לפני טורקיה. התשובה לשאלה מהי בדיוק מדיניות "חכמה", כזו המתחשבת בתרבות הערבית, אינה ברורה תמיד בספרו של אבידר.

בסיכום מציג אבידר קווים מנחים ללימוד לעומק של המסרים התרבותיים המרכיבים את תפישת העולם הערבית. הוא ממליץ לנהל משא ומתן לא רק עם מנהיגי מדינות ערב בחדרים סגורים, אלא גם עם העמים עצמם, באמצעות התקשורת. גם אם המלצה זאת מצטיירת באור מוזר כשהיא באה מאדם שכל חייו המקצועיים פעל כאיש מודיעין וכדיפלומט, אבידר מודה כי זהו לקח שלמד מה"מהומות" בעולם הערבי (מה חבל שהוא לא מוצא הגדרה אחרת להתעוררות העממית אצל השכנים), שלדבריו מעידות על כך שיש להגיע לציבור הרחב ולא להסתפק במגעים עם מנהיגים. הוא עצמו אינו מסתפק בדיבורים ובהמלצות ומרבה להתראיין בערוץ הטלוויזיה אל-ג'זירה, שם הוא מגן על עמדות ישראל בנחרצות ובהתלהבות. לקט מן הראיונות הללו מופיע כנספח לספר.

יש להניח כי משנתו של אבידר לא תתקבל בברכה על ידי רבים מן העוסקים בתחום - בפוליטיקה, בתקשורת או באקדמיה. אבל זהו ספר שיש להתמודד עמו ברצינות הראויה ולדון לעומק ברעיונות שמועלים בו. הקריאה המרכזית של אבידר - להשתלב באזור, להכירו וללמוד את תרבותו ואת שפתו אם חפצי חיים ושלום אנו - היא פנייה חשובה אל ההנהגה ואל הציבור. אסור שתישאר כקול קורא במדבר הישראלי, ולא חשוב באיזה צד של המפה הפוליטית ניצבים.

הד"ר שרה אוסצקי-לזר היא עמיתת מחקר במכון ון ליר בירושלים; יואב שטרן הוא מנהל המחלקה הכלכלית במרכז פרס לשלום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו