בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכול ממוקד? נתן אלתרמן בעד

הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר יצא לבדוק בספרו מה יחסו של המשורר למדיניות החיסולים. אך לא אלתרמן הוא הנאשם כאן, אלא החברה הישראלית

19תגובות

הטור השביעי וטוהר הנשק: נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט

מנחם פינקלשטיין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 286 עמ', 88 שקלים

הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר מוטרד. בצר לו, הלך האלוף (במיל') הד"ר מנחם פינקלשטיין אצל נתן אלתרמן ובחן את יחסו ל"טוהר הנשק", מוסר ומשפט. כוחה של אמנות איכותית, כל אמנות, בין השאר ברלוונטיות הנמשכת שלה. אלתרמן, ולא רק בשירתו הפובליציסטית (שיריו ב"העת והעיתון" או "הטור השביעי"), עומד במבחן הזמן. שירתו הרב-שכבתית מחזיקה טענות היפות גם להיום. מעניין, בהקשר הזה, מה קרה לאיכותם של הטקסטים שלו לאחר מלחמת ששת הימים, שעה שחדל משירתו לטובת פובליציסטיקה עיתונאית. האם קיים קשר, במקרה הזה, בין התוכן, הצורה ואיכותם הרב-דורית של הדברים? לא בכדי לא מצא המחבר אלא את משה יעלון כדי להביא דוגמה למי שדבריו המאוחרים של אלתרמן מדברים אל לבו: ב-1967 אלתרמן היה לאיש ארץ ישראל השלמה שגרס, כמו גולדה בשעתה, שאין כלל עם פלסטיני ואף נסוג, ולא בכדי, מעמדתו המוסרית ביחס למלחמה, גם אם היא הכרחית, בערבים.

תצלום: מורי חן

אך הספר הזה מתייחס לאלתרמן שלפני 1967: משלהי שנות ה-40 (עם חזרה לעתים אל תקופה מוקדמת יותר) ועד אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת. הוא נעצר שם. המחבר סוקר בערבוביה כרונולוגית שורה של פרשיות, מ"היציאה מהגדר" של יצחק שדה, דרך פרשיות במלחמת העצמאות ובשוליה, ועד קיבייה וכפר קאסם. באחריתה של הסקירה נמצא דיון על פציפיזם וסרבנות השייך בהחלט לתחומו של הדיון בשאלת "טוהר הנשק". פחות שייכת לדיון על "טוהר הנשק" היא "פרשת טוביאנסקי" - משפט שדה, תרתי משמע, מסוף יוני 1948. עניינה של פרשה זו הוא הליך משפטי פגום, שלא לומר נפשע, שבו הואשם מהנדס ישראלי במסירת ידיעות לאויב ודינו נגזר למוות. גזר הדין בוצע מיד. באופן פתלתל אפשר להגיע גם מכאן אל שאלת "טוהר הנשק". אלא שפרשה זאת צורפה אל החיבור הזה ככל הנראה בשל עניינו האמיתי של המחבר, שהוא גם התחום בו הוא שולט - הסוגיה המשפטית.

לעומת זאת, בולט בהיעדרו דיון שעניינו פעולתם של הארגונים הפורשים, אצ"ל ולח"י. מקרה שאין כמותו לדיון בשאלת "טוהר הנשק". מה גם שאלתרמן בהחלט עסק בהם, לשלילה, בטוריו. לאחר הפיגוע הנורא שביצע אצ"ל במלון "המלך דוד" ביולי 1946 - 91 הרוגים ערבים, יהודים ובריטים, רובם אזרחים - כתב אלתרמן משפט הממצה את עמדתו בסוגיית "טוהר הנשק": "אל נפקיר את נפשה של מלחמת העם./ פן נקיץ ואנחנו בקצה המדרון". ההיעדר הזה הוא החמצה משמעותית ודומני שהיא לא באה בהיסח הדעת. המחבר לא הקדיש ולו פרק אחד לסוגיה מרכזית זו. הוא דחק את הנושא אל הערות השוליים, שם הביא את יחסו של המשורר אל הטרור של הפורשים כאילוסטרציה בלבד לדיון בעניינים אחרים.

ארכיון: לע"מ

המחבר אף הקפיד הקפד היטב לאזן את אלתרמן בסוגיה זו בדברים שכתבו מנחם בגין, ישראל אלדד ואחרים חברי אותם ארגונים. בבחינת מלה של אלתרמן מול מלתם שלהם. כך עליו לעשות - הוא הרי שופט. אלא ששורותיו של משורר כשהן באות כטיעון כמו-משפטי, מאבדות מאיכותן הייחודית, ופינקלשטיין ביקש בחיבור הזה לצאת מן הדיון המשפטי אל זה הפואטי, המוסרי, התרבותי ואף הדתי. נראה כי הדבר לא הסתייע.

התיאור והניתוח של הפרשיות ההיסטוריות השונות שאליהן התייחס אלתרמן בשעתו בסיסיים, לא יותר. הם נשענים על נראטיב יותר מאשר על עיון היסטוריוגרפי ממצה. מי שאינו מצוי בסוגיות שבדיון, ספק אם יבין במה מדובר. עיקר עניינו של פינקלשטיין בניסיון לחבר בין שורת אירועים בהם לא שמרו לוחמי צה"ל (ומעט גם קודמיהם בתקופת המנדט) לדעתו על "טוהר הנשק", לבין עמדתו של אלתרמן ביחס לאותם אירועים. היום, בעידן הרב-תחומי, הנושק לעתים לעידן כל-אחד-יכול - ודאי וודאי שמשפטן יכול - התוצאה של החיבור אינה דיון ספרותי, מן הסתם גם לא היסטורי, ובודאי לא פילוסופי-מוסרי. החיבור הזה הוא פסק דין ארוך שבסיומו יוצא הנאשם זכאי. אך מי הוא הנאשם הזה?

על פניו, לפי פינקלשטיין נראה כי הנאשם הוא אלתרמן עצמו, שיצא זכאי מחמת הספק. מצד אחד, על פי המחבר, הזדהותו עם המדינה ועם בן גוריון לא מנעה ממנו "למתוח ביקורת על פעולות צה"ל כלפי אוכלוסייה אזרחית (ערבית, מן הסתם, מ"ג) בכל מקרה שבו חשש המשורר לפגיעה בחוסנה המוסרי של המדינה". מצד שני, אפשר כי אלתרמן "מיתן ביודעין את ביקורתו כלפי צה"ל... מתוך כוונה שמכתו תהיה ‘נאמנה' - בבחינת ‘נאמנים פצעי אוהב'". נכון יעשה מי שמבקש ללמוד את יצירתו של אלתרמן, את רקעה ההיסטורי ואת השתמעויותיה בפרספקטיווה של השירה העברית ושל התרבות והפוליטיקה הארץ-ישראלית והישראלית, אם לא יסתפק בטקסט הזה, וילך אל חוקרי הספרות ואל ההיסטוריונים (וחבל שאלה ואלה אינם נותנים הדדית די את דעתם למחקריו של התחום האחר).

אלא שלא אלתרמן עומד לדיון בספר הזה. מי שעומד ברקע הדברים הללו הוא כתב אשמה אפשרי - שבמציאות העכשווית הוא ממשי מתמיד, נגד החברה הישראלית כולה. למעשה, לא רק זה המפעיל את הנשק עומד כאן לבדו לבחינה כמו-משפטית, כולנו עומדים. לא רק כי אנו ובנינו שירתנו ומשרתים בצה"ל, לא רק כי צה"ל הוא "צבא העם" - גם אם פחות ופחות - אלא גם ובעיקר כי צבא, כל צבא, ולא משנה אם הוא פועל בחברה דמוקרטית או טוטאליטרית - מבטא ערכי בסיס של החברה שממנה הוא בא, שבשמה הוא פועל ושעליה עליו להגן.

המחבר אינו מסתיר מאתנו שאלתרמן הוא רק עילה לחיבור הזה. הדברים עוברים כחוט השני בפרקי הספר השונים. הם נאמרים במפורש בעמודים 140-147, שם דן פינקלשטיין בהכשר המשפטי - ולדעתו גם המוסרי - אותו הוא עצמו נתן, בימיו כפרקליט הצבאי הראשי, לצה"ל לבצע "סיכול ממוקד" בשטחים. הוא נאחז באלתרמן כדי להסביר לקוראים כי "הגישה המאזנת" שאותה ניסח בשעתו, זו המדברת על איזון בין פגיעה באויב רצחני לבין פגיעה אפשרית באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע, מייחדת אותנו, את צה"ל, את מערכת המשפט האזרחית והצבאית בישראל ואת הפרקליט הראשי הצבאי לשעבר, ככאלה הפועלים במסגרתה של מדינה יהודית ודמוקרטית. ואם אלתרמן זכאי, המחבר, הפועל על פי רוחו של המשורר, אף הוא זכאי.

כמו אלתרמן בשעתו, גם המחבר ביקר את המערכת אך מיתן את ביקורתו וגיבה בסופו של דבר את החלטותיה. כי, כאמור, "נאמנים פצעי אוהב". זו עמדה שאפשר וצריך להתווכח עליה.

הטקסט הכמו-משפטי שבו כתוב הספר בלתי קריא לעין שאינה מורגלת בו. נדמה כי המחבר ראה לנכון להביא סימוכין לכל משפט שני והערות השוליים מטביעות טכנית ומהותית את הטקסט עצמו. בעמודים מסוימים לא נותרו, נוכח הגודש הלא סביר של הערות השוליים, יותר משתיים עד שלוש שורות של טקסט. עמודים 204-205 הם כולם הערת שוליים אחת, ללא טקסט, הערה שראשיתה כבר בעמ' 203. אם יש למחבר מה לומר - ויש לו - מדוע להסתתר מאחורי הערות שוליים שמכסות יותר משהן מגלות? עין המתעקשת ללכת אל הערות השוליים תמצא שם חלקים טובים ומאירי עיניים הצריכים להיות בטקסט עצמו, סימוכין הכרחיים וגם פרטנות דפנסיבית שטובה, כך אני מבין, לפסקי דין.

אלא שלא הכל שפיט. אפשר לדבר על מוסר, על אמנות ועל היסטוריה דרך טקסטים משפטיים, אף שדיון כזה יהיה לעולם מוגבל. לא בכדי נתלה המחבר במשורר דווקא. הוא מציין, לא בשמחה אני מניח, "כי במידה מסוימת נטלו עליהם בתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, גם את תפקיד המחנך והמטיף בשער". זו מציאות מטרידה גם למי שמערכת המשפט יקרה ללבו וברור לו מי ומדוע תוקף אותה היום בחמת זעם. האם פסק הפצ"ר לשעבר נכון שעה שהכשיר את "הסיכול הממוקד"? שאלה זו מקומה מעל לכל בדיון פילוסופי, מוסרי ובעיקר פוליטי, לא בדקדוקי משפטנים.

המושג "טוהר הנשק" מחזיק בתוכו סתירה ידועה. שהרי נשק תפקידו להרוג או למצער לפצוע, לשתק את הנמען. רק במקרים מסוימים מאוד אפשר לחבר את מעשה הירי עם מעשה טהור לחלוטין. פינקלשטיין מודע לפרכה הזאת והוא - ובצדק, ועל סמך אלתרמן - מכוון אל טוהר המטרה. מדובר למעשה בהקשר הערכי של הפעלת הנשק. זו סוגיה נכבדה שהמחבר נדרש אליה גם אם רק במשתמע. לא קשה להתרשם מהמציאות שאותה מצייר הספר הזה כי גם אם המטרה ראויה, הדרכים להשגתה לא היו תמיד כאלה - וכפי שרומז הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר - גם היום אינן כאלה. השאלה אפוא היתה ועודנה, לא האם נכון להגן על קיומנו, אלא כיצד עושים זאת?

ברקע הדברים עומד היחס להפעלת הנשק ולמלחמה בכלל. יצחק שדה, שהיו אנשי צבא דגולים ממנו, אך היה מחנך מרשים וטוב שניתן לו מקום בספר הזה, דרש מחניכיו לאהוב את הרובה ולשנוא את המלחמה. בישראל של היום, אליה מכוון המחבר, נראה השלום כשאיפה פאתטית, שלא לומר מסוכנת. באווירה כזאת, כאילו לא נותר אלא לחנך לאהבת המלחמה ולפחות להשלמה אתה. שהרי כל אלטרנטיווה - במיוחד "השלום" - מסוכנת יותר. המעבר מהיחס אל המלחמה ואל הלחימה כמציאות לא רצויה (גם אם הכרחית לעתים), אל הסגידה לה - הוא מעבר חמקמק. הסגידה הזאת, כך מלמד גם הספר הזה, ימיה כימי המדינה ואף מוקדם יותר. התוספת האמונית בת-זמננו עושה אותה לציווי בלתי נסבל המסכן את עצם קיומנו כמדינה יהודית, כמדינה דמוקרטית וכמדינה בכלל. הקיום על החרב לבדה מניח שאין מוסר, אין מטרות ראויות ושאינן כאלה. הוא מניח שהחזק צודק כי הוא חזק, ובכך הוא פוגע בכל טיעון אחר: היסטורי, דתי, תרבותי ומוסרי. נוכח מערכת ערכים כזו קשה לטעון ל"טוהר הנשק".

עמדתו המורכבת של נתן אלתרמן, לפחות עד 1967, בשאלת היחס שבין המטרה לבין האמצעים היתה בשעתה עמדת רבים, אולי אף היתה בקונסנזוס. האם כאלה הם פני הדברים גם היום? דומני כי המחבר שותף לדאגה זו. אם כך הוא הדבר, אשרי מי שכזה הוא הפרקליט הראשי של צבאו. הספר הזה מציע דיון חשוב - קיומי, לא פחות. כיוון שכך, ולמרות חסרונותיו, עליו להיות חומר חובה בקורסים למפקדים בצה"ל וחשוב לא פחות, בתנועות הנוער.

ספרו של מוטי גולני "הנציב האחרון: הגנרל סר אלן גורדון קאנינגהם, 1945-1948" ראה אור השנה בהוצאת עם עובד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו