בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבקר פנים

תגובות

עף בכנפיים שבורות. סיפור חייו ויצירתו של דוד מלץ

מוטי זעירא. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 343 עמ', 88 שקלים

דוד מלץ היה חבר עין חרוד וסופר מובהק של התנועה הקיבוצית. שני קווים עיקריים מאפיינים את דמותו: הוא היה אביו של רפי מלץ, שנפל במלחמת העצמאות וקובץ מכתביו היה לאחד מספרי הזיכרון הקאנוניים של דור תש"ח (לצד ספרים מכתביהם של זהרה לביטוב, אהרן שמי (ג'ימי), טוביה קושניר, האחים הלל וירובעל לביא ויחיעם ויץ); הוא חיבר את "מעגלות" - ספר חלוצי העוסק באופן ביקורתי באורח החיים הקיבוצי. בספרה "ברל", כתבה אניטה שפירא כי "מעגלות" היה "הספר הראשון שתיאר את חיי הקיבוץ על נפתוליהם החברתיים והפסיכולוגיים ללא אידיאליזציה" (עמ' 651).

סיפור חייו המלא של דוד מלץ מוגש עתה לציבור על ידי מוטי זעירא. בספרו של זעירא מתואר מלץ כדמות מופת אידיאליסטית: חלוץ שעלה לארץ כדי "לבנות ולהיבנות", שנמנה על מייסדי הקיבוץ הראשון, שם חי חיי עמל עד סוף ימיו, אחד מראשוני הסופרים של התנועה הקיבוצית ואב שכול לבן שהפך לדמות מיתולוגית. זעירא מדגיש קו נוסף שאפיין את גיבורו: היכולת להביט באופן ספקני בעולם הקיבוצי.

דוד מלץ נולד בבנדין, "עיר מכרות אפרפרה בחבל זגלמביה שבדרום-מערב פולין", בימים האחרונים של המאה ה-19: בנובמבר 1899. הצהרת בלפור, שעוררה גל התלהבות כמעט משיחי בעולם היהודי, הפכה אותו לציוני. למעשה, הרעיון הציוני נבט בו עוד לפני פרסום ההצהרה המפורסמת. בימי זקנתו העיד מלץ: "היה בשבילי מובן מאליו שאני ציוני, ושעתידי בארץ ישראל כעובד אדמה... זה היה בשבילי אקסיומה כמעט מילדות".

בקיץ 1920, בעצם ימי העלייה השלישית, הגיע מלץ הצעיר לנמל יפו אחרי נדודים שנמשכו כשנתיים. מיפו הוא עבר למרחביה שבעמק יזרעאל, שם נפגש בדרך מקרה עם "אחת הדמויות שתשפיע מאוד על חייו, על עולמו הרוחני ועל הגותו" - אהרן דוד גורדון. הערצתו העמוקה של מלץ לגורדון באה לידי ביטוי בדברים שכתב במלאות עשר שנים למותו: "גורדון היה מהיחידים הגדולים, אנשי הרוח בדורות שזכו לראות פנים אל פנים את אלוהיהם" (גורדון נפטר ב-1922).

במאי 1921 היה מלץ בין מייסדי "קבוצת העמק" - קבוצת צעירים ש"משימתה הראשונה היתה להוכיח לעולם - וקודם כל, לעצמם - כי ניתן לעבוד נכון ולסיים ברווח". חלק מחברי הקבוצה, ובהם מלץ, התיישבו בעין חרוד. בין חברי הקיבוץ התבלטה דמותו של יצחק טבנקין. המחבר קובע כי "קשה להפריז בחשיבותו ובמרכזיותו של טבנקין בעולמה הדחוס של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית בכלל ושל קיבוץ עין חרוד בפרט". הוא היה "מנהיגה הבלתי מעורער של תנועת ‘הקיבוץ המאוחד'" והוביל עמדה ברורה ונחרצת בנוגע למשמעות של החיים הקיבוציים, עמדה שאותה אפשר להגדיר ראייה טוטאלית. טבנקין ראה ביסודות החדשים שעליהם הושתת קיבוצו מעין תחליף-דת, הדוחה את היסודות ה"בורגניים", כמו משמעות הפן הפרטי והאינטימי של היחיד וחשיבות המשפחה. הוא קבע בתוקף כי "המשפחה אפס כוחה והקבוצה היא היוצרת" וראה בחגים ובטקסים עניינים ציבוריים "ולא עניין פרטי של האדם הבודד". את הגעגועים לבית אבא בגולה הוא ראה כסוג של חולשה.

דוד מלץ הציג עמדה שונה מעמדתו של טבנקין. הוא חשש כי דור הבנים יהיה מעין "דור המדבר": רדוד, חסר שורשים ואף מסורס רוחנית. זעירא טוען כי מלץ איתר - כבר בשלב מוקדם זה - את החוליה החלשה בהנחלה הבין-דורית בין החלוצים לילדיהם: החלוץ, שהפנה עורף לחיים היהודיים בגולה, נשא את מטעניהם הרוחניים והתרבותיים עמו. אבל ילדיו, שנולדו למציאות היחפה שיצר בשבילם, משוללים לחלוטין מטענים אלה. החינוך שעיצבו החלוצים לילדיהם ביקש לחסוך מהם את ליקויי הגלותיות ולגדלם מינקות בתוך המציאות המתוקנת, המיוסדת על אדני העבודה, הטבע, השותפות והמעשה. מלץ חשש שמא מאמץ חינוכי מרוכז זה יצליח יתר על המידה ויגרוף עמו את העומק הרוחני, הרליגיוזי, שהוא הבסיס האמיתי להתחדשות החיים ולהגשמת המהפכה האנושית שחולל עם חבריו.

השקפת העולם של דוד מלץ באה לידי ביטוי גם בכתיבתו הספרותית. בניגוד לטבנקין ואנשיו, הוא היה מסוגל להתייחס לצללים בחייהם של חברי הקיבוצים. הוא לא ראה בחבר הקיבוץ אדם חדש, אלא בשר ודם שחייב להתמודד עם הקשיים שבחיי הקיבוץ ובמיוחד עם האפרוריות והשגרה שבהם. אלה שראו רק את הפן ההרואי בחיי הקיבוץ התעלמו מהיבטים אלה. בסיפוריו תיאר מלץ דמויות אנטי-הרואיות, שהתקשו להתמודד עם הדרישות הקשות והחמורות של החברה הקיבוצית. דוגמה לראייתו אפשר למצוא בסיפורו "אח, תן לישון", שנכתב בראשית שנות השלושים. גיבורו הוא אברהמ'ל הרפתן, "חבר קיבוץ מגושם ושתקן, שעבודתו היא כל הווייתו, והוא - כרגיל אצל מלץ - מאותן דמויות צדדיות, הנטועות בזירה הקיבוצית כאילו היו חלק מהנוף, מבלי שיעורר בחבריו - ובעיקר בנשים שסביבו - כל עניין ורצון לקשר". רצונו העמוק היה אחד: ללכת לישון. רק רגעים מעטים הוציאו אותו מעייפותו התהומית.

הסיפור הזה היה חלק מכמה סיפורים שהיו המסד לספר חייו של מלץ - "מעגלות". הספר, שפורסם ב-1944, עורר עניין רב. במושגים של היישוב העברי הזעיר הוא הפך מיד ל"רב מכר". הוא "עבר מיד ליד ברחבי ארץ-ישראל ואף הגיע אל חיילי הבריגדה באירופה". פורסמו עשרות מאמרי ביקורת עליו - היקף יוצא דופן - והוא זכה בפרס ברנר, שנחשב פרס ספרותי יוקרתי. למרות דברי הביקורת הקשים שנמתחו עליו - היו שטענו כי הוא מקטרג על עצם קיומה של יצירת המופת של הציונות הסוציאליסטית - הספר שינה את מעמדו של מלץ כסופר.

כך מתאר זעירא את השפעת פרסום הספר על מלץ: "ניתן לומר בוודאות כי פרסום הרומן ‘מעגלות', והאירועים שהתחוללו בעטיו, היוו שלב חדש בחייו הספרותיים של מלץ. על אף שהחל לפרסם סיפורים כמעט עשרים שנה קודם לכן... הרי שרק עתה הוצב כראוי על הבמה הספרותית... ממרחק השנים ניתן לקבוע כי חשיבותו של ‘מעגלות' היא היותו רומן ראשוני ופורץ דרך, ששינה את אופן הייצוג של חיי הקיבוץ בספרות".

כמה שנים אחרי פרסום הרומן נפל רפי מלץ (לדוד מלץ היו גם שלוש בנות). זה היה ב-22 באפריל 1948 (ליל הסדר תש"ח), במבצע "יבוסי", שנועד להעביר את השליטה באזורים הסמוכים לירושלים לידי היהודים. הוא נקבר בקבר אחים בבית הקברות של הפלמ"ח בקרית ענבים וכך הצטרף "לשורה שהלכה והתארכה של לוחמים בקרבות על פריצת הדרך לירושלים שנקברו במקום". נפילתו השפיעה מיד על מראהו החיצוני של האב מוכה היגון - הוא נראה כמו "עץ שכרתו אותו. התכופף בבת אחת". מלץ נפטר יותר משלושים שנה אחרי מות בנו, ב-1981. בימיו האחרונים שב הבן והופיע בביעותים שפקדו אותו - הוא ראה את רפי ואת חבריו "שוכבים דוממים ונטושים בגבעת הקרב". בדמדומי הגסיסה התחנן מלץ לכסות את גופתו הקרה של בנו המת.

מוטי זעירא (גילוי נאות - הוא היה תלמידי לפני שנים רבות) כתב כמה ספרים על דמויות מופת בתנועה הקיבוצית (כמו אהרן שידלובסקי מקבוצת כנרת). לחיבורים אלה הצטרפה עתה הביוגרפיה של דוד מלץ. זעירא כתב אותה באופן יסודי, מעניין וצנוע. אפשר למצוא דמיון מסוים בין דרך כתיבתו לאורח החיים של גיבוריו.

הפרופ' יחיעם ויץ הוא היסטוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו