בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך הצלחנו לסכל את השלום עם סוריה

ממשלות ישראל, וזו של אהוד ברק במיוחד, עשו הכל כדי לסכל הסכם, כותב אורי שגיא בספרו החדש. השלום בעיניו הוא אמצעי לחיזוק הביטחון הלאומי

182תגובות

היד שקפאה: מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה אתה

אורי שגיא. הוצאת ידיעות ספרים, 199 עמ', 118 שקלים

בחול המועד סוכות ימלאו שבילי רמת הגולן במשפחות ישראליות עליזות. בגינות הנוי של צימרים עם ג'קוזי שמשקיפים אל אגם הכנרת ייטיבו אורחים את לבם ב"ארוחות בוקר מפנקות". אחר כך ייצאו לשוטט באתרי הנופש. מישהו אולי יבחין במצבות של חיילי צה"ל הפזורות בשטח, רובם חללי מלחמת יום הכיפורים. לא הרחק משם, מעברו השני של הגבול, מגישים חיילים סורים לנשיא בשאר אל-אסד את המנה היומית של גופות "אויבי המשטר".

מי סופר את הקרבנות? למי איכפת שערבים הורגים ערבים? סוריאליזם במירעו. "נו, אתה רואה", עקץ אותי ידיד, "עם הרוצחים האלה אתה רוצה לעשות שלום?" באמת, מי היה שולט ביישובים הסורים ברמת הגולן בתום מלחמתו של אסד נגד אזרחיו אילו חתמנו על הסכם שלום עם סוריה? (אולי כדאי להזכיר כי בשטח שישראל כבשה במלחמת ששת הימים התגוררו כ-130 אלף אזרחים סורים). מה היה עולה בגורלם של עין גב והקיבוצים השכנים בגדה המזרחית של הכנרת, השוכנים לבטח למרגלות הגולן, אילו צה"ל היה מפנה את קו המצוקים?

רויטרס

לכאורה, השלום עם סוריה ומחירו הם עניין לחוקרים מהאקדמיה. מדבקות "העם עם הגולן" הצהיבו מיושן על הפגושים וסוגיית "גבולות בני הגנה" הופקעה באופן בלעדי לצורך הדיון בגזרה הפלסטינית. לא בדיוק. רבים מבין הסורולוגים משוכנעים שימי משטרו של אסד ספורים, וכי במוקדם יותר מאשר במאוחר דמשק עשויה ליפול בידי שלטון שיחפש את דרכו למערב.

בד בבד עם אותות מצוקה, החלו אנשי אופוזיציה לשגר איתותים על רצונם לפתוח מחדש את הערוצים לירושלים. יזמת השלום הערבית, שמוזכרת במתווה החדש של הקוורטט כאחד ממקורות הסמכות של המו"מ עם הפלסטינים, מציעה לישראל הכרה ונורמליזציה, בתמורה לנסיגה מכל השטחים שנכבשו ב-1967, בלי יוצא מהכלל.

*

כדי להמחיש עד כמה אקטואלית היא סוגיית השלום עם סוריה צריך לקצר מעט את כותרת המשנה בספרו החשוב של אורי שגיא. במקום "מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה אתה?" אפשר לצמצם - נכון יותר, להרחיב - את השאלה ל"מדוע ישראל חוששת משלום יותר מאשר ממלחמה?" האם יש לוותר על הסיכוי ליחסי שכנות טובה בגלל החשש לשלם את מחיר השלום עם השכנים הפלסטינים, הסורים והלבנונים? האם הסכנה שהנצחת הכיבוש והסכסוך בכל הגזרות אינה גדולה יותר מהסכנה שהשכנים יפרו את הסכם השלום וינצלו את השטחים שיוחזרו לידם במלחמה הבאה? האם בעידן של טילים ארוכי טווח, שביכולתם להגיע כמעט לכל ישוב בישראל, יש בכלל משמעות לקילומטרים בודדים? האם הנוכחות ברמת הגולן ובבקעת הירדן תורמת לבטחונה של ישראל יותר הסכם שלום עם סוריה, לבנון והפלסטינים, שיכרסם בכוחם של איראן וארגוני הטרור ובהשפעתם על האזור?

האקטואליה של הספר נובעת גם מכך שהוא נוגע בכמה נפשות שמוסיפות לכהן במוקד קבלת ההחלטות בישראל. הכותרת הראשית של הספר רומזת לתשובה המרכזית שמציע שגיא: היעדרם של מנהיגים אמיצים. "היד שקפאה" היא ידו של שר הביטחון אהוד ברק, שבימי כהונתו הקצרה בראשות הממשלה הפקיד בידי שגיא את המשא ומתן בערוץ הסורי. הספר מחזק את גרסאותיהם של דניס רוס ומרטין אינדיק, שהיו חברים בצוות המו"מ האמריקאי, בדבר ההחמצה של ראש ממשלת ישראל (ברק מטיל את האחריות על הנשיא חאפז אל-אסד).

כבר בעמודים הראשונים, בתיאור ארוחת הערב שנעלה את מפגש שפרדסטאון, בינואר 2000, שגיא מספר כיצד ברק הקדיח את התבשיל לפני שהנשיא קלינטון הגיש אותו לאורחים מירושלים ומדמשק.

ימים אחדים אחר כך פירסמתי ב"הארץ" טיוטה מפורטת להסכם שלום שהאמריקאים הניחו לפני הצדדים, והודלפה לידי. המסמך הזה היה ועודנו הבסיס לסיום הסכסוך בין ישראל לסוריה. המסמך של שגיא, שהיה שותף בכיר למשא ומתן שקדם לגיבוש הטיוטה הזאת וליווה את רגעיו האחרונים, הוא ספר חובה לכל מי שיעסוק בנושא הסורי - גם לאלה שאינם תמימי דעים עם עמדותיו ועם נקודת המבט שלו על התהליך המדיני. די בכף יד אחת כדי למנות את אלה שמכירים כמוהו את סוגיית הגבולות, הביטחון, המים והנורמליזציה בערוץ הסורי.

אלוף (בדימוס) אורי שגיא, ראש אמ"ן בין השנים 1991-1995, ישב לצדם של אהוד ברק ואמנון ליפקין שחק כששר החוץ הסורי פארוק א-שרע פנה לעברו של המארח, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ואמר לו, כפי שהוא מתאר בספרו, "'אם הייתי צריך להגיד בלשון לא דיפלומטית, אדוני הנשיא, הייתי אומר ששיטו בי. כן, מר ברק שיטה בי. בבלייר האוס (בית ההארחה הרשמי של הבית הלבן, ע"א) סיכמנו אג'נדה, האם זה נכון, אדוני הנשיא?' קלינטון הסמיק, חורק שיניים, לא מכחיש... חצי שעה דיבר א-שארע. חצי שעה וכל מלה בסלע. כישראלי לא הרגשתי זקוף קומה... הוא אמר לראש ממשלה ישראלי שהוא משקר, שהוא לא אמין, שהוא מבטיח ולא מקיים, שהוא משטה בכולם. ובמשך כל הזמן הזה הוא קיבל חיזוקים לדבריו מנשיא ארצות הברית. ‘אתה צודק מאה אחוז', אמר קלינטון". שגיא מסיים את השחזור במלים הקשות: "והנורא מכל הוא שא-שארע לא טעה".

אי-פי

התיעוד המפורט וההבחנות החדות של שגיא בנוגע לאופן שבו ברק ניהל את המשא ומתן עם הסורים מעשירים את הדיון על הנראטיב והתובנות ביחס למשא ומתן עם הפלסטינים בקמפ-דייוויד ביולי 2000, בשעה שהמשא ומתן בשפרדסטאון הגיע לרגע ההכרעה. שגיא כותב, בשפתו הקולחת והמחוספסת, כי ברק הוטרד בשאלות הרות גורל כמו האם ללחוץ יד או לא. הוא הזכיר לשגיא כירורג שמתווכח בנוקדנות על סדר השימוש בכלי הניתוח כשמולו חולה שמאבד דם. הוא מתאר את ברק מתרוצץ במסדרונות, "במסע לשום מקום", ולבסוף, כצנחן שחותר להישג היסטורי וברגע האחרון נאחז בדלתות המטוס ומסרב לקפוץ. שגיא מסכם את התנהלותו של ברק במפגש במלה "טירוף".

*

הביקורת החריפה של שגיא על החמצת השלום עם סוריה אינה מחאה של פציפיסט או רומנטיקן חסר שורשים. כמו רבים מחבריו, שבילו את מיטב שנותיהם מאחורי כוונת הרובה, השלום הוא בעיניו אמצעי לחיזוק הביטחון הלאומי של ישראל. לאו דווקא מטרה בפני עצמה. "הוויכוח אינו על רמת הגולן ופינויה האפשרי אלא על יכולתה של מדינת ישראל לשרוד בג'ונגל המזרח תיכוני", כותב שגיא ומוסיף כי אינו רוצה אפילו להעלות בדעתו מה היה קורה למעמדה של ישראל במזרח התיכון בימים לא יציבים אלה אלמלא ההסדר עם מצרים וירדן. "אי אפשר להמשיך ולהישען על כוחנו הצבאי, חזק ככל שיהיה", הוא כותב. "צה"ל מסוגל להגן על מדינת ישראל ועל גבולותיה, אך המחיר הצפוי לנו במלחמה עתידית הוא כזה המחייב שיקול דעת טרם שהתרחש". והרי לנו כל תמונת המצב המדיני על רגל אחת - מיום הכיפורים תשל"ד ליום הכיפורים תשע"ב.

בניגוד לאנשי צבא רבים, בהם כאלה שנהפכו לפוליטיקאים, שגיא בילה גם מאות, ואולי אלפי שעות, בלימוד השקפת העולם של היריב, האינטרסים והחולשות שלו. הוא הבין שכדי להגיע להסדר, על כל אחד מהצדדים להתחשב באתוס של זולתו. אף שהוא שירת יותר מ-30 שנים בגזרה הצפונית, לאחר שברק הפקיד בידיו את הערוץ הסורי, שגיא יצא לגולן, כדי לבחון מקרוב את תוואי הגבול הבינלאומי, להתבונן במיקומם של המוצבים הסורים ולהשקיף על מקורות המים.

מן הראוי שפוליטיקאים ומעצבי מדיניות יאמצו את הנוהג יוצא הדופן הזה, ולו רק כדי להתמודד עם מתנגדי תהליך השלום שסומכים על הזיכרון הקצר של הבריות - קשה להאמין, אבל אליקים רובינשטיין, שהיה אז היועץ למשפטי לממשלה, הודה באוזני שגיא בתום סיור בגולן כי היה זה ביקורו הראשון בשטח המריבה. ולימים, עם התקדמות המשא ומתן, אמר אותו רובינשטיין בנוגע לוויתור על הגולן תמורת שלום כי "לא מוכרים את כלי הכסף של המשפחה".

לפוליטיקאים ולמעצבי המדיניות מומלץ אפוא בתור התחלה לקרוא בעיון את "היד שקפאה". אפשר להמר שרבים מהם, אם לא רובם, ילמדו לראשונה על מיתוס קו ה-4 ביוני. מפת שלל שמובאת בנספח העשיר של הספר - שבעיני הוא התיעוד המפורט ביותר של המשא ומתן עם סוריה - מראה שמבחינה טריטוריאלית (בניגוד לנושא המים) לישראל עדיף שהגבול ייקבע על פי התוואי שבו היה הצבא הסורי ערוך ערב מלחמת ששת הימים, ולא על הגבול הבינלאומי. לאחר ששגיא הציג בפניהם את המפה, הסורים הודיעו שאם הצד הישראלי יקבל את קווי 4 ביוני כבסיס למשא ומתן, הם יגלו גמישות בנוגע לשרטוט הקו הסופי.

*

אורי שגיא טוען שהסכסוך עם הסורים פשוט יותר מהסכסוך עם הפלסטינים וכי קל יותר לגשר על הפער בין האתוס הישראלי לזה של הסורים, מאשר בין האתוס של ישראל והפלסטינים. הוא מאמין שהסדר שלום עם סוריה יעניק תנופה למשא עם הפלסטינים. הסכנה המוחשית שהקפאון המדיני יביא לפירוק הרשות הפלסטינית ולכאוס בשטחים מציבה סדר יום שונה. דחיקתו של המשא ומתן עם הפלסטינים לשוליים עלולה להגביר את התסיסה ולשחק לידי היריבים הפוליטיים של הפתח.

כך או כך, הנשיא אסד נראה היום כמועמד לתואר פושע מלחמה יותר מאשר מועמד לפרס נובל לשלום. אם וכאשר תוקם בדמשק הנהגה חדשה, נראה שהחזרת הסדר על כנו תטריד אותה יותר מאשר החזרת הגולן.

חבל שהדיון היסודי ורחב היריעה שהספר מציג בסוגיות אסטרטגיות פוסח על יוזמת השלום של הליגה הערבית, שמציעה מודל של שלום אזורי. נראה ששגיא שותף לדעה הרווחת שאין בטווח הנראה לעין הנהגה ישראלית אמיצה וחזקה דיה להחליט על פינוי התנחלויות בשתי גזרות.

שגיא הוא נצר למשפחת חקלאים שראשיתה בייסוד יסוד המעלה; סבא-רבא שלו, רבי דוד אייזנברג, הגיע לארץ ישראל בעלייה הראשונה. הוא היה מפקד הכוח שכבש ב-1967 את מוצב תל עזזיאת, שסימל יותר מכל את "ההר שהיה כמפלצת". הוא היה מפקד סיירת גולני, מג"ד בחטיבה ואחר כך מפקדה ומפקד אוגדה 36 (הגולן). "ההיסטוריה המשפחתית שלי כרוכה באופן הדוק עם אדמת הארץ הזאת", הוא כותב, אך אינו מניח לנוסטלגיה להכריע את הפרגמטיזם שלו - פרגמטיזם רווי בזיעת אפיים ובדם לוחמים. הוא אינו עושה הנחות למתנחלים, בעיקר לעסקני ועד ישובי הגולן, שירדו לחייו בתקופה שבה ניהל את המשא ומתן עם הסורים. הוא מציע להם אמפתיה נטולה שמץ של התנצלות. במפגשים קשים כשאול עם חייליו לשעבר, שראו לנגד רוחם את מפקדם הנערץ מפנה אותם מבתיהם בגולן, הוא מטיח בהם כי ישיבתם בגולן אינה מקנה להם שום יתרון על פני ישראלים אחרים בשיח השלום והביטחון. בעיקר לא על פני אלה שעלולים למות במלחמה הבאה.

עקיבא אלדר הוא הפרשן המדיני של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו