בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כי באדם אאמין

3תגובות

תיקון עולם: המאבק בין תרבויות על חירות, שיוויון וזכויות האדם

צביה גרינפילד. הוצאת כרמל, 469 עמ', 114 שקלים

עבור הקוראים שאינם מיומנים בספרות הפילוסופית הקלאסית ובספרות השייכת לחקר התרבות ראוי לומר כי ספרה של צביה גרינפילד הוא ספר קשה לקריאה. הספר עמוס בידע מופלג של המחברת, המזכירה דרך אגב ובמחי-יד עשרות הוגים ללא כל הקדמות היכולות להקל על הקוראים שאינם מתמצאים בעמדות של אלו. לכן, ראוי לומר מתחילה כי עבור קוראים רבים המסע לאורך הספר הזה עלול להיות מתיש למדי.

אולם לאלו שמכירים את ה"מטריה", הספר של גרינפילד הוא ספר חשוב מאוד, והנושא שהיא בחרה לעסוק בו הוא מן הנושאים הבוערים שכל אדם בן-תקופתנו, במיוחד בישראל של היום, מוטרד במחשבות עליו באופן כזה או אחר. עוד ראוי להעיר, שכתיבתה של גרינפילד רהוטה ובהירה - והיא נקייה מהנטייה הסדיסטית הרווחת לאחרונה ברבים ממחקרי התרבות להתעלל בקוראים - ומי שיכולים לשאת אתם מעט מה"ציוד" הראוי למסע זה, גם יהנו מקריאת ספרה.

השאלה שגרינפילד מעמידה במרכז דיוניה יכולה להתנסח בפשטות כך: כיצד ניתן להצדיק את הדמוקרטיה המערבית כסדר החברתי הטוב ביותר הקיים? לכאורה, נראית שאלה זאת טריוויאלית לחלוטין; וכי מי מאתנו מעוניין כיום לחיות תחת משטרי דיכוי דיקטטוריים? המציאות הרי מצביעה באופן ברור על כך שתנועת ההגירה ההמונית היא לעולם מארצות הדיקטטורה לארצות הדמוקרטיות, ולא להיפך. בסופו של דבר, על כמה אירופאים ואמריקאים שמענו כי ניסו להגר לרוסיה הסובייטית או לקובה של קאסטרו - בשעה שלכיוון ההפוך היו ויש כידוע ניסיונות הגירה ללא הרף. לשם מה אפוא נכתב ספר זה? התשובה לכך מבוארת היטב בחלק הראשון של הספר. מי שמכיר את הרוח הנושבת בין דפי הספרים הרבים העוסקים בחקר התרבות כיום יכול לחוש היטב בביקורת החריפה הנמתחת על הדמוקרטיה המערבית אצל תנועת הוגים שלמה, הטוענת - בפה מלא או בחצי פה - כי הדמוקרטיה המערבית משחקת לידיהם של בעלי ההון ובעלי הכוח. טענות אלו, המגיחות אל שדרותינו יחד עם הרוח הפוסט-מודרנית הכללית, נוהגות להציג את המשטרים הדמוקרטיים בעולם כיום כ"ציר הרשע" של ה"אוריינטליסטים", המתעללים במדוכאים שסביבם בכל רחבי העולם, כהמשך ישיר למשטרים הקולוניאליים בעבר. כדי לסבר את אוזן הקוראים שאינם מיומנים בדקויות העומדות מאחורי ה"שיטה" המתוחכמת של הכותבים הפוסט-מודרניים, אציג כאן רק כמה ציטוטים מדבריו של מישל פוקו, שנחשב על במה זאת כמעין "אפיפיור" (או לפחות כ"קרדינל" חשוב), שגם כאשר מחשבתו פרנואידית לחלוטין, מוטלת על הקוראים המצווה להעמיק יותר כדי להבינה. הנה ציטוט מראיון שפוקו העניק ב-1966: "ההומניזם מתיימר לפתור בעיות שאסור לו להציבן... ברגע זה תפקידנו הוא להשתחרר סופית מן ההומניזם, ובמובן זה עבודתנו (עבודת המחקר שלו ושל חבריו, א"ק) היא עבודה פוליטית" (מובא אצל אילנה ארבל, "פוקו וההומניזם", דביר, 2006). נועם חומסקי, שהוא הומניסט אמיתי הראוי להערכה, העיר אחרי פגישתו עם פוקו ב-1971: "נדהמתי מכך שהוא (פוקו) אדם א-מוסרי לחלוטין. מעולם לא פגשתי אדם א-מוסרי באופן טוטאלי כל כך... כלומר, חיבבתי אותו כאדם, אבל לחלוטין לא הצלחתי להבין אותו. זה כאילו שהוא היה יצור ממין אחר לגמרי". אין פלא שהמהפכה האיראנית של חומייני מ-1979 גרמה לפוקו התעוררות-רבתי והוא חשב שהיא "תופעה מקסימה ורבת יופי".

אי-פי

והנה, במה שנוגע לנושא ספרה של גרינפילד טען פוקו שוב ושוב ש"הכוח היעיל ביותר שהופעל עד כה בהיסטוריה מופיע בחברה המערבית המודרנית, כלומר בקפיטליזם הדמוקרטי. הכוח הזה מתאפיין יותר מכל בכך שהוא איננו כוח אלים, אלא הוא כוח הפועל ב'רכות', ב'חמקמקות', ב'עידון' וב'פיקחות', ומאפיינים אלו הופכים אותו לבלתי מורגש; כשזאת היא לדעתו "'ההמצאה הגדולה ביותר של הבורגנות', שהשכילה ליצור חברה שבה בני האדם הם ‘צייתנים ויצרנים' יותר מאשר בכל חברה קודמת בהיסטוריה".

הארכתי בציטוטים מפי פוקו משום שללא דברי רקע אלו קשה לקורא הממוצע להבין כנגד מי יוצאת גרינפילד בספרה. אלמלא שמענו דברים אלו באוזנינו קשה היה להאמין עד כמה יכולים החכמים ביותר להיות הטפשים ביותר. כפי שה"צרפתים החכמים" תמכו בעבר ללא סייג מתוך בתי הקפה הפריסאיים שלהם במשטר הסובייטי, אך מעולם לא ניסו להגר לשם - כך גם פוקו, שתמיכתו במשטר האיראני לא הניעה אותו מעולם לנסות להגר לשם ולחיות אתם בארץ ה"מקסימה" שבנו.

למאבק במגמות פוסט-מודרניות אלו יוצאת אפוא גרינפילד בספר זה, חמושה במיטב הידע הפילוסופי המערבי ובבהירות המחשבה המאפיינת את טיעוניה. כדי לתת סדר בדברים גרינפילד מכנה את התפישה הישנה, האורתודוקסית, של התרבויות המגינות על המסורת, "תיאוריה מסדר ראשון"; ואת התפישה שעמדה במרכז המהפכה המודרנית, שהציבה את האדם כסובייקט במרכז המציאות, "תיאוריה מסדר שני".

כפי שגרינפילד מסבירה, עצם הצבת שתי התיאוריות זו מול זו לצורך השוואה מעוררת היום בעולם הפוסט-מודרני "ביקורת ולעג", שכן "הרעיון שניתן לערוך אבחנה שיפוטית של ערכים ותרבויות מתוך קנה-מידה שהוא כביכול ‘אובייקטיבי' נתפש היום כמופרך... הואיל וכל שיפוט והערכה נעשים בהכרח על פי אמות מידה פרטיקולריות, הם אינם יכולים לכאורה לחייב תרבויות זרות אחרות".

כנגד זה בדיוק יוצאת גרינפילד. טענתה היא שהפוסט-מודרנים המתקיפים את המודרניזם ("סדר שני") "הופכים את מצב העניינים, ומאשימים בכפייה ובשלילת חופש דווקא את העידן המודרני על שוטריו, כמריו ורופאיו. כך מקבלים העידן הטרום-מודרני, והתרבויות הלא-מודרניות בכלל, מעין פטור של חסד על תפישת עולמם... מערכות שלמות הכוללות לא מעט עוול ואכזריות מוצגות לפתע כתרבות מקומית יקרה הראויה לכבוד, הגנה וטיפוח".

במסגרת מצומצמת זו אי אפשר להתייחס לכל הדיונים המפותחים בספרה של גרינפילד, אך בקצרה אפשר יהיה לומר שגרינפילד מנסה, כתגובת נגד לרלטיביזם הקיצוני של הפוסט-מודרנים, להחיות מחדש את יוקרתם של שני דברים הקשורים זה לזה בטבורם: מנקודת ראות פילוסופית היא מנסה להחיות את הגישה המתמקדת באדם ורואה אותו כסובייקט הניצב במרכז המציאות, ומנקודת ראות חברתית-פוליטית היא מגינה על ערך השוויון של כל אדם - ערך שהיא רואה בו "נקודה ארכימדית" אחת ויחידה. רק באמצעות ערך זה אפשר יהיה - ואף מוטלת עלינו חובה, היא אומרת - לשפוט תרבויות אחרות שונות מאתנו.

מספרה של גרינפילד למדתי רבות, ובנקודות מרכזיות אף הזדהתי עם אופן המחשבה שהיא מציגה, אך בכל זאת קיימת נקודה אחת שהיא פוטרת בקלות רבה מדי לדעתי. אנסח את הבעיה שמטרידה אותי באופן הבא: קשה לי להניח שבעיית הרע בעולם (שגרינפילד במפורש מתייחסת אליה לאורך הספר כולו) יכולה להיפטר רק על ידי הענקת שוויון לכל אדם באשר הוא. ראשית, משום ששוויון מלא הוא בלתי אפשרי, אפשר רק לחתור אליו; ושנית, משום שבני האדם אינם מרוצים באופן בסיסי ממצבם, יהא אשר יהא, ואם תיפתר בעיה זאת יתרכזו בני האדם בבעיות אחרות, שיותירו אותם בסופו של דבר אומללים באותה מידה. זהו הטבע האנושי, ובכך אין גרינפילד דנה כלל. סבורני שדווקא כאן היה מקום לעיין מחדש בתורות הדתיות הגדולות, כמו זו של בודהה והבעל-שם-טוב, שהצביעו על מקור נוכחות הרוע בעולם - בעולמנו הפנימי. היה מקום להזכיר בקשר לכך את הנקודה העיוורת שבודהה ראה ככשל בסיסי של האדם, הנובעת מכך שהוא יצור אגוצנטרי, שאינו יכול לראות את הזולת כ"אתה". בסופו של דבר, הפתרון האמיתי היחיד, שהוא פתרון-עומק ולא פתרון-שטח, הוא השינוי הפנימי של אופן ההסתכלות שלנו על העולם שסביבנו, מאובייקטים לשימושנו לסובייקטים שאפשר לקרוא להם במינוחי בובר "אתה". אפשר בהחלט לראות את הדמוקרטיה וערך השוויון שגרינפילד נאבקת עליו כשלב-ביניים בדרך אל עולם מואר יותר, אך אי אפשר להיעצר בתחנה זו, ולהניח שגאולת האדם תבוא עם ביסוסם של ערכי הדמוקרטיה לבדם.

ועוד בקשר לכך: מה שגרינפילד אינה רואה, לדעתי, הוא שביטול הסובייקט של פוקו ולאקאן (ואחרים) מוביל את המתבונן לנקודה קרובה מאוד ל"ביטול היש" החסידי ולביטול האגו של בודהה, ומכאן הדרך לתיקון העולם היא דרך סלולה.

במידה מסויימת חוזר לכך גם הפילוסוף האמריקאי ריצ'רד רורטי, שגרינפילד מסכמת בקצרה את דעתו על הבעיה, אך נפטרת ממסקנותיו בקלות רבה מדי לדעתי. גם רורטי חושב ש"הכל יחסי" בעולמנו, ושאי אפשר לשפוט מערכת אחרת משום שאנו מוטים מדי באופן שאנו רואים את האחר. גם רורטי, כהוגי הדתות הגדולות, מגיע למסקנה שיש רק כלי אחד שדרכו אפשר לתקן את המציאות: האהבה לאחר "כמענה היכול לספק בסופו של דבר את התשובה הטובה ביותר לשאלה כיצד אפשר לבסס דאגה לבני אדם אחרים, גם בהיעדר העיקרון של שוויון... בעקבות אנט באייר הוא (רורטי, א"ק) מציע את האפשרות לראות אהבה זו כלפי בני אדם אחרים במונחים הבסיסיים... של יחסי אמון שבין התינוק לאמו". כאמור, אני סבור שה"נפנוף" הקל שבו מנפנפת גרינפילד את דברי רורטי כ"אהבה נוצרית ברוח קירקגור" הוא לא במקום - ואפשר אפילו לשלב את דברי רורטי במסכת הרעיונות שמעלה גרינפילד בלא לראות בכך סתירה ממשית, כי אם שלב אחר בבנייה של העולם שאליו היא מייחלת. בלשון היהודית נהוג לומר במקרים כאלו: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

אדמיאל קוסמן הוא פרופ' למדעי היהדות באוניברסיטה של פוטסדם והמנהל האקדמי של "המכון להכשרת רבנים רפורמיים על שם גייגר" בברלין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו