סובלנות ליהודים בלבד

יצחק רייטר, מחבר "מקום-מבטחו של אללה? פרשת בית הקברות ממילא ומוזיאון הסובלנות, המאבק על הנוף הסמלי והפיזי" גורס כי שופטי העליון אימצו במפורש את השיח היהודי-לאומני התואם את מטרות מקימי המוזיאון

שמעון שמיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שמעון שמיר

מקום-מבטחו של אללה? פרשת בית הקברות ממילא ומוזיאון הסובלנות, המאבק על הנוף הסמלי והפיזי מאת יצחק רייטר. הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל, 238 עמ', לא צוין מחיר

פרשת מיקומו של "מוזיאון הסובלנות" בשטח בית הקברות ממילא, שבה עוסק ספרו של יצחק רייטר, עוררה התעניינות ציבורית לא מבוטלת ונדונה במספר רב של מאמרים בעיתונות, אך ראוי לחזור ולהזכיר כאן את שלביה העיקריים: ב-1999 ביקש מרכז שמעון ויזנטל שבלוס אנג'לס מהאדריכל פרנק גרי שיתכנן בניין בירושלים אשר, כדבר היזמים, "תצא ממנו בשורה של סובלנות אנושית בין עמים ובין אדם לאדם". המקום שיועד לבניין היה שטח בצפון בית הקברות ההיסטורי ממילא, שבו פעל חניון עירוני. גרי תכנן בניין מפוסל חדשני בסגנון בנייניו המרשימים הפזורים במקומות שונים בעולם. היתר בנייה ניתן ב-2004 וחברת המוזיאון החלה בעבודות תשתית בשטח.

בעת החפירה התגלו מאות שלדי אדם ו"חבורת אל-אקצא", המזוהה עם התנועה האיסלאמית הצפונית, עתרה לבית המשפט העליון שיוציא צו ביניים לעצירת העבודות. אל המתנגדים הצטרפו נציגי שלוש משפחות נכבדות ממזרח העיר, שהצהירו כי בני משפחותיהם קבורים בממילא ועתרו לבית הדין השרעי בבקשה דומה. בית הדין השרעי הוציא את הצו המבוקש, אך המשטרה לא אכפה אותו ובית המשפט העליון הדיר את בית הדין השרעי מלעסוק בנושא. במגזר היהודי התארגנו עשרות אקדמאים ושבעה ארגונים חברתיים למאבק נגד המיקום הזה של הפרויקט והם הגישו חוות דעת מלומדות לבית המשפט (למען הגילוי הנאות: כותב סקירה זו נמנה עמהם). לאחר שהניסיון ליישב את המחלוקת בהליך גישור נכשל, פסק בית המשפט העליון בסוף 2008 לטובת מכון ויזנטל. למרות זאת, המאבק הציבורי נגד הפרויקט נמשך והוא קיבל תמיכה באמצעי התקשורת ובהצהרות רבנים בארצות הברית, ואף זכה לתמיכת המועצה לזכויות האדם של האו"ם. בתוך כך הידלדלו התרומות לפרויקט והאדריכל גרי משך את תוכניתו. מרכז ויזנטל הזמין וקיבל תוכנית אחרת, צנועה יותר, וגם זו אושרה בעיריה.

ירושלים המאוחדת, "העיר שחוברה לה יחדיו", הי למעשה עיר משוסעת בין מגזרים שונים ומחלוקות רבות משבשות את חייה, אך נדמה כי רק מעטות מהן כרוכות במגוון כה רחב של סוגיות מורכבות כמו המחלוקת על מוזיאון הסובלנות. הדיון המשפטי והציבורי בנושא עורר שאלות כגון: מהי תקפות קדושתם של קברים ומי מוסמך להסירה? מהי מידת השפעתה של הקהילה המוסלמית על נכסי ההקדש ובתי העלמין שלה? האם יש לבית הדין השרעי אוטונומיה שיפוטית? האם פרשנותם של מזרחנים יהודים להלכה האיסלאמית יכולה לגבור על פרשנותם של העולמא המוסלמים? באיזו מידה יכול המיעוט הערבי לקבל סעד משפטי במאבק על זכויותיו? מהם גבולותיו ההיסטוריים של בית הקברות ממילא? האם התוכניות האדריכליות של מוזיאון הסובלנות הולמות את המרקם העירוני? מה זכותו של מוסד השוכן בחו"ל לנטוע בירושלים מוסד שרבים מתושביה מתנגדים לו? האם מחלוקת כמו זו הנסובה על המוזיאון צריך בכלל לברר במערכת השיפוטית או מוטב שתוכרע במישור הציבורי?

ספרו של הפרופ' יצחק רייטר - מרצה בתוכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטה העברית ומומחה למזרח התיכון, לאיסלאם ולערביי ישראל - בא לעשות סדר בדיון על סוגיות אלה והקשורות בהן (וצריך להעיר כי תוספת מפות מתאימות היתה יכולה להקל על הקוראים). הוא דן בנושא המסובך ביסודיות תוך שהוא מציג בהגינות את טיעוני שני הצדדים בסכסוך.

מטיעוניהם של יזמי המוזיאון ותומכיהם הוא נוטה לקבל את הנקודות הבאות: הקהילה המוסלמית הזניחה את בית הקברות ממילא במשך שנים רבות; העותרת הראשית, "חבורת אל-אקצא", פעלה באמת ממניעים פוליטיים עימותיים (ובכך רק החלישה את המאבק המשפטי נגד המוזיאון); קיומו של חניון בשטח במשך שני עשורים פוגם בהתנגדות לבנייה בו; בניית מלון "פאלאס" על ידי המופתי, אפילו שנעשתה מחוץ לתחום הפורמלי של בית הקברות, יצרה תקדים של התעלמות מקדושת הקברים; ובישראל ובמדינות מוסלמיות אכן קיימת בפועל נורמה של שינוי ייעודם של בתי עלמין ישנים כדי לאפשר פיתוח עירוני.

מול הסכמות אלה מציג רייטר שורה של טיעונים נוגדים, אשר מתנקזים ברובם אל תוך ביקורת קשה על פסק הדין של בית המשפט העליון המתיר את בנייתו של המוזיאון בממילא. נגד הסתמכותו של פסק הדין על דוגמאות מארצות המערב שבהן עבודות פיתוח בשטחים של בתי קברות היא לגיטימית ונהוגה, טוען רייטר: "עם כל הכבוד, נותרת בעינה השאלה אם הדוגמאות שהביא (בית המשפט) אכן משכנעות ושוות-משקל למקרה של ממילא". רייטר מראה שבניגוד למצב בממילא בשום מקרה מאלה שפסק הדין מסתמך עליהם לא היה מדובר בבית קברות היסטורי גדול וחשוב, ולא בבנייה בשטח שנמצאו בו אלף קברים. יתר על כן, באותם המקרים הנזכרים עבודות פיתוח שאושרו היו נחוצות באותו המקום הספציפי, זאת בניגוד לפרויקט המוזיאון, שאי אפשר לראותו כמפעל חיוני ואפשר היה להקימו במקום אחר.

למעשה, טוען רייטר בספרו, בית המשפט לא ראה את החלקה המיועדת למוזיאון כחלק מבית קברות היסטורי שיש לו מעמד מיוחד בעיני המוסלמים בתור מקום מנוחתם של אישים מוסלמים חשובים מאז המאה ה-12. פסק הדין, הוא מציין, התייחס אל החלקה כשטח המצוי מחוץ לבית הקברות וכמקום אשר רק עם תחילת העבודות התגלו בו באקראי עצמות אדם מתחת לפני הקרקע ולפיכך לא מיוחסת לו כל קדושה דתית. מיסגור הנושא בצורה כזאת, מסיק רייטר, הוא שקבע למעשה את תוצאות המשפט.

שאלת מפתח בדיון על הלגיטימיות של הבנייה בממילא היתה עמדת ההלכה האיסלאמית בנוגע לבנייה בבתי קברות. בדיון המשפטי התברר מיד כי קיימות פרשנויות נוגדות בעמדת האיסלאם, והשאלה שעמדה על הפרק היתה איזו פרשנות יעדיף בית המשפט. אחרי שרייטר מסכם את כל הפרשנויות שהוצגו בדיון ובוחן את פסק הדין שניתן, הוא מגיע למסקנה כי בית המשפט ביטא העדפה ברורה לפרשנות שהוצגה על ידי מזרחנים יהודים ו"בחר להתעלם מעמדתו של בעל הסמכות הבכירה במערכת השיפוט השרעית" - שהוא נשיא בית הדין השרעי לערעורים, מוסד משפטי של מדינת ישראל.

בנימה מפוכחת מעיר רייטר כי "כאשר מתגלעת מחלוקת עמוקה בין פרשנויות שונות, תגבר בדרך כלל עמדתו של מי שבידיו כוח פוליטי ושלטוני". ואכן, אי אפשר לטעות ביחסי הכוחות בפרשה זו: מצד אחד עמדו רשויות הממשלה והעירייה, גוף יהודי-אמריקאי עתיר כוח וממון, וסוללת עורכי דין מן השורה הראשונה; מצד שני ניצבו אגודה החשודה בחתרנות ושהחוקיות שלה נפסלה, מספר משפחות פלסטיניות ממזרח העיר, נציגיהם המשפטיים מעוטי-הניסיון, וחבורת אקדמאים ופעילים חברתיים שלא הותר להם להצטרף להליך המשפטי.

טענתו העיקרית של הספר גורסת שיש להעמיד את הפרשה כולה בהקשר הרחב של "פוליטיקת זהויות" המתנהלת בין מיעוט לרוב. ביסודו של דבר, בית המשפט הציג את פסק דינו כאיזון בין השיקולים השוללים את בניית המוזיאון בממילא לבין מה שכינה "האינטרס הציבורי", והאחרון היה לדידו המכריע. אולם, מציין רייטר, "בית המשפט לא נגע בשאלה מיהו אותו ‘ציבור', בעיר רגישה כמו ירושלים, שאת האינטרס שלו יש להביא בחשבון". מטבע הדברים, הכוונה לא היתה לאינטרס של יותר משליש מתושבי העיר שהם פלסטינים וגם לא לזה של אותם תושבים יהודים המתנגדים לבניית המוזיאון בממילא בשם ערכים אוניברסליים של כבוד האדם. רייטר גורס כי השופטים, בתפישה שלהם את "האינטרס", אימצו במפורש את השיח היהודי-לאומני התואם את מטרות מקימי המוזיאון כמבנה המשתלט על סביבתו. הספר מציב עמדה זו על רקע מה שמתואר כ"מפעל אדיר של השכחה והדחקה... בעיקר של העבר הערבי והאיסלאמי" בתהליכי עיצוב הנוף הישראלי.

ההתמודדות בבית המשפט העליון היתה אפוא ביטוי לסכסוך על ייצוג הנוף הסמלי בירושלים, כאשר מן העבר הנגדי שאפו העותרים המוסלמים לעצור את מחיקת הצביון הערבי-איסלאמי ההיסטורי מנוף הארץ ולשמר את סמלי הזהות של קהילתם. משאיפה טבעית זו, אומר רייטר, בית המשפט פשוט התעלם. רק באיחור, מספר רייטר, נוכחו העותרים לדעת כי "בית המשפט העליון, עם נטייתו הליברלית הידועה, הוא בסופו של דבר בית משפט יהודי וציוני", ובהתאם לכך, "פסק דינו בפרשת ממילא נתן משקל רב יותר לערכים אחרים מעל לסובלנות ולליברליזם".

את זכות המלה אחרונה צריך לתת ליו"ר הכנסת ראובן ריבלין האומר, על פי המצוטט בספר: "מדוע, לכל הרוחות, צריך להקים בית סובלנות דווקא על בית קברות?... מבחינת היושר האינטלקטואלי יש בכך סתירה מניה וביה". ואמנם פרויקט סובלנות הנכפה על אחרים בחוסר סובלנות משווע הוא רעיון עוועים שהשכל הישר דוחה אותו באופן המייתר את כל הדיונים המלומדים בערכאה המשפטית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ