חיבור היסטורי - או בדיון ספרותי מדמיונו של קצין בריטי במזרח

גנרלים אמריקאים יעידו - "שבעת עמודי חוכמה" שכתב תומס אדוארד לורנס לפני 70 שנה הוא עדיין ספר אקטואלי

יגאל שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יגאל שפי

שבעה עמודי חוכמה: חגיגת ניצחון תומס אדוארד לורנס. תירגמו מאנגלית: נינה פתאל ודויד ברקוב, ערך: יעקב חבקוק, הקדמה וייעוץ אקדמי: גדעון מ. קרסל. הוצאת משרד הביטחון, 579 עמ', 98 שקלים

תומס אדוארד לורנס כתב את "שבעת עמודי חוכמה" לפני 70 שנה, אך זהו עדיין ספר אקטואלי, כפי שהעידו באחרונה גנרלים אמריקאים ובריטים שחזרו ועיינו בו, בחפשם אחר רעיונות להיאבק בלוחמת הגרילה והטרור המתנהלת נגדם בעיראק ובאפגניסטאן. לורנס, המוכר בכינויו המיתי "לורנס איש ערב", נקשר יותר מכל אירופי אחר לסיפור מרידתם של ערביי חצי האי ערב, עבר הירדן וסוריה בשלטון העותמאני בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא היה ארכיאולוג בריטי צעיר שלמד באוקספורד והוכשר באתרי חפירות בצפון סוריה בתחילת המאה ה-20. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס כקצין למודיעין ונשלח למצרים, שהיתה אז תחת שלטון בריטי. כאשר פתח שליט חג'אז (מערב סעודיה), השריף ההאשמי חוסיין בן עלי, בהתקוממות נגד איסטנבול בשנת 1916, סייעו לו הבריטים, שלחמו בטורקים ובבעלי בריתם הגרמנים, בכסף, נשק, ציוד וכן בשיגור קצינים לייעוץ והדרכה.

לורנס היה אחד מהם; הוא נלווה לכוח הערבי העיקרי בהנהגת פייצל, בנו הדומיננטי של חוסיין (ולעתיד שליט עיראק) ועשה עמם את מסע המלחמה מהחג'אז צפונה דרך עבר הירדן ועד לדמשק, כשהוא לוקח חלק פעיל בתכנון ובביצוע הפשיטות נגד הצבא העותמאני שם. לאחר המלחמה השתתף לורנס בוועידת השלום בוורסאי וניסה לקדם את הדרישה הערבית להקים מדינה עצמאית בין חצי האי ערב לגבולה הצפוני של סוריה. את עלילותיו במהלך המרד פירסם לורנס ב"שבעת עמודי חוכמה", שראה אור בנוסח מקוצר בשנת 1927 תחת הכותרת "המרד במדבר" (הוא תורגם לעברית בשנת 1931) ובמהדורה מלאה יותר, שעליה מתבסס התרגום הנוכחי, באמצע שנות השלושים. אגב כך הרבה לורנס לתאר את נבכיה של החברה הבדווית השבטית ומנהגיה, אף כי באורח סטריאוטיפי ורומנטי.

*

שלוש תימות מרכזיות שזורות כחוט השני לאורך הספר; הראשונה: המרד הערבי היה במהותו מהלך לאומי, שנועד להקים מדינה ערבית עצמאית במחוזותיה המזרחיים של האימפריה העותמאנית; השנייה: המרד היה בעל ערך צבאי רב וסייע מאוד למסע המלחמה הבריטי בארץ ישראל. ללורנס היה חלק כה נכבד בתכנונו ובהנהגתו, עד כדי יצירת זהות בינו לבין תהליך; והשלישית: הבריטים הבטיחו לערבים כי יתמכו בהגשמת שאיפותיהם הלאומיות, אך בפועל הפרו את התחייבותם משיקולים אימפריאליים וחילקו את המזרח התיכון בינם לבין הצרפתים, תוך שהם מעלימים את מהלכיהם האמיתיים מבעלי בריתם הערבים. חומרת הכחש והמרמה הודגשה בשל המקום הרב שתופסים תיאורי התייסרותו של המחבר בגין הסתירה שאליה נקלע: בניגוד לצו מצפונו הוא נאלץ להסתיר את נכלולי שולחיו מפני רעיו ללחימה, בני המדבר.

אלא שהציבור האנגלו-סקסי שלאחר המלחמה התעניין פחות במסרים הפוליטיים-אידיאיים של הספר ונשאב אליו בעיקר בשל כמיהתו לגיבורים ולמנצחים, כמשקל נגד לחידלון שהציבה המלחמה הקפואה ומרובת האבידות בחזית המערבית בצרפת. הללו נמצאו דווקא בחזית המזרח התיכון הדינמית בדמותם של גנרל אלנבי, כובש ארץ ישראל, ולורנס, לוחם הגרילה הנועז והמוסרי. עולם הקולנוע, שנמשך לדמותו הססגונית ("הקצין הבריטי לבוש העבאיה הבדואית וחגור בפגיון"), הנציחו בתודעה הקולקטיבית בזכות יומני הקולנוע התיעודיים של העיתונאי האמריקאי לואל תומאס ובזכות האודיסיאה הקולנועית המרשימה של הבמאי הבריטי דייוויד לין, "לורנס איש ערב" (1962). לא בכדי יתקשה הקורא להפריד בין האיש לאגדה.

מי שאימצו את מסריו המדיניים של לורנס היו חוגים אינטלקטואליים ופוליטיים ערביים ואירופיים, שהטיעונים שלו תאמו את השקפת עולמם הפרו-ערבית או התאימו לסדר יומם האנטי-אימפריאליסטי. לכאורה, היתה במסרים אלה ההוכחה שחיפשו לבגידתה חסרת המצפון של לונדון בלאומים הערביים ולחוסר המוסריות הטמון בהתנהלות בריטניה במזרח התיכון, בכלל זה החסות שהעניקה למפעל הציוני. מוטיב הבגידה וחוסר מוסריות הזין ומזין עד עצם היום את תחושות האשמה הרודפות ליברלים אירופים בכל הקשור ביחס המערבי לעולם הערבי.

ואולם המחקר המערבי המודרני שולל את תוקפם העובדתי של הטיעונים הללו. ראשית, המרד הערבי היה רחוק מלהיות לאומי ופרץ כמאבק הישרדות של המשפחה ההאשמית, שחששה לכיסאה וביקשה להבטיח את המשך שליטתה בחג'אז. עד לרגע האחרון הוא לא סחף אחריו את רוב ערביי ארץ ישראל וסוריה. המשפחה ההאשמית אף ניהלה מגעים עם הטורקים לאורך רוב תקופת המרד והיתה נכונה לסיימו, אם יובטח שלטונה במסגרת האימפריה העותמאנית.

שנית, ערכו הצבאי של המרד היה שולי והעותמאנים ראו בו איום משני בלבד. הוא העסיק כוחות אויב מועטים ולא גרם להם להסיט לחג'אז ולעבר הירדן יחידות מחזיתם העיקרית בארץ ישראל. אפילו מבצע המופת המוצלח ביותר, כיבוש עקבה, לא שינה דבר. גולת הכותרת של מבצעי הגרילה, החבלה החוזרת ונשנית במסילת הרכבת החג'אזית בת 1,300 הקילומטרים בין דמשק למדינה, שהציתה את דמיון הציבור בעקבות סרטו של לין, לא היתה אלא דקירות סיכה, שתוקנו תוך שעות או ימים ספורים.

גם המסמכים הארכיוניים מפריכים את טענת הבגידה הבריטית, בהציגם הוכחות משכנעות לכך שההתחייבויות הבריטיות היו מצומצמות מכפי שהוצגו בדיעבד על ידי בעלי העניין, ולורנס בתוכם, וכי האינטרסים וההסכמים הבין-מעצמתיים שנחתמו תוך כדי המלחמה (הבולט בהם הוא הסכם סייקס-פיקו משנת 1916, שחילק את המזרח התיכון לאזורי שליטה והשפעה בריטיים וצרפתיים), לא הועלמו מעיניו של חוסיין. יתרה מזאת, הסיפור שלפיו היה זה צבאו הערבי של פייצל שכבש לבדו ובכוח נשקו את דמשק באוקטובר 1918, סיפור שבמשתמע מחזק את הדרישה למדינה ערבית שבירתה דמשק ומעצים את אסכולת הבגידה, הוכח כבדותה. היו אלה הפוליטיקאים בלונדון שהורו לאלנבי לעצור את יחידותיו בשערי העיר ולהתיר לערבים להיכנס תחילה, כדי להיחשב ככובשיה ולתקוע טריז בגלגלי הצרפתים, שביקשו לקבל את העיר לשלטונם אם הבריטים יכבשוה כמוסכם (בסופו של דבר היו אלה פרשים אוסטרליים שהתעלמו מההנחיה ונכנסו ראשונים).

היו, לפיכך, חוקרים ופרשנים שיצאו חוצץ נגד לורנס כמסלף ההיסטוריה. אלא שבכך הם תרמו, בדומה לחסידיו של לורנס, לטעות המקובלת שראתה בספר נראטיב תיעודי של ממש, במקום לראות בו מה שהוא באמת: יצירה ספרותית איכותית (וינסטון צ'רצ'יל הגדירה כאחת מיצירות המופת של הספרות האנגלית), שמחברה נדד בין תיעוד לנובלה, שטח סיפורים המתנגשים זה בזה, מיאן להבחין בין עובדות לבדיון - ואף הודה בכך בפה מלא.

אלא שההודאה לא הפריעה לקוראים לדון בערכו כמקור היסטורי. לכן, למשל, לא הסתיים עד היום הוויכוח הלוהט סביב השאלה אם סיפורו הדרמטי על שבייתו ואינוסו בידי הטורקים אכן התרחש במציאות. זאת, במקום להתייחס אליו כסימבול שמשקף, ייתכן, חיבוטי נפש שמקורם במזוכיזם או בהומוסקסואליות חבויה, שני מוטיבים חוזרים ונשנים בספר. בזהירות ראויה יש להתייחס גם לערך הספר כמורה להכרת החברה הנוודית השבטית וכמדריך ללוחמה בלתי סדירה. אמנם, בצדק גמרו המומחים את ההלל על עקרונות לחימת הגרילה המשורטטים בו (כמו פיזור, ניידות, תחבולה ולוחמה פסיכולוגית), אלא שאת אלה מוטב לראות כרעיונות שנבעו ממוחו האנליטי של תיאורטיקן, יותר מאשר כלקחי קרבות אמפיריים של מפקד גרילה מנוסה, כרושם העולה מהקריאה.

*

בסיכומו של דבר, מדובר ביצירה מרתקת, שלמחברה כישרון ספרותי מהמעלה הראשונה, שהטביעה (ותמשיך להטביע) חותם על קוראיה, ושתרומתה לספרות האפית גדולה יותר מאשר למחקר ההיסטורי. קריאתה שוטפת (התרגום העברי קולח ומשובח בדרך כלל) והיא מקפלת בתוכה לא רק סיפור עלילה מעניין ותיאורים חיים של הטבע האנושי ונוף המדבר, אלא גם שרטוט נפלא של נפתולי נפשו של הגיבור הטרגי, המיטלטל בין חובתו למצפונו ומחפש את זהותו העצמית, וזאת לצד תיאור חברה מסורתית שנקלעה לעולם המודרנה ועיסוק בסוגיות מוסריות במלחמה ובפוליטיקה.

איני יכול שלא לתמוה על טיב העריכה. להבנתי, תכליתה לסייע בהבנת הטקסט ולא להעניק הזדמנות להפגין ידע. לכן לא ברור מה טעם מצא העורך בהוספת מאות הערות, רובן שוליות לטקסט ומסיטות את הקורא מהשיח העיקרי בפרטן כל תג באורחות הבדווים, מנהגיהם, לבושם ושמות חלקי אוהליהם; לא פעם הן אף חוזרות על עצמן.

הגם שהיועץ המדעי והעורך הם בני סמכא בחקר המדבר והחברה הבדווית, הם מגלים בורות בתחום הצבאי בכלל ובמלחמת העולם הראשונה בפרט, כפי שמתברר מכמותן הרבה של השגיאות העובדתיות, ביניהן בעניינים בסיסיים ביותר. כך, לדוגמה, המרד החל בשנת 1916 ולא בשנת 1915; מרק סייקס וז'ורז' פיקו לא היו שרי החוץ של מדינותיהם אלא דיפלומטים; "כוחות הציר" הוא מושג מימי מלחמת העולם השנייה ולא הראשונה; ואלנבי לא היה מפקד "הכוחות המשולבים" אלא מפקד חיל המשלוח המצרי. לספר גם צורפו מפתחות נושאים ואישים, שעצם קיומם מבורך, אך הם רצופים שגיאות, ערכים כפולים ובלבול בשמות. גם ארבע המפות שנוספו לספר חיוניות להבהרת הכתוב, וחבל רק שנפלו בהן שגיאות, ששתיים מהמפות זהות ולעומת זאת שאין בו מפה של צפון עבר הירדן וסוריה.

ד"ר יגאל שפי מלמד בתוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ