בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמן מקומי

תגובות

רדימיידעלה

נעמי סימן-טוב (עורכת). הוצאת בית ברל, 267 עמ', לא צוין מחיר

יאיר גרבוז הוא אמן מוערך. לא מספיק מוערך יגידו כל מי שחברו בספר זה להללו ולשבחו: צייר, סופר, סאטיריקן ומבקר, גרבוז לימד במשך שנים רבות במדרשה לאמנות בבית ברל ואף עמד בראשה. לרגל פרישתו, ערכו במדרשה לכבודו תערוכה ויום עיון. הספר "רדימיידעלה" נולד מן המחווה האוהבת הזאת לאמן ולמורה הכריזמטי. תלמידים, קולגות, אוצרים ומבקרים נרתמו יחד, בעריכתה המסורה של נעמי סימן-טוב, לקחת ברצינות אמן משעשע.

מי שלמד אצל גרבוז מספר כי גדולתו כמורה היא שידענותו אינה מתהדרת במיני "איזמים" ו"לוגיות" שלא לצורך. רעיונות מורכבים לובשים אצלו צורה פשוטה. וזה לא רק בגלל ההומור הגרבוזי הידוע הנוכח כבר בשם התערוכה והקובץ הזה. ב"רדימיידעלה" הצליחו הכותבים - משרית שפירא, דרך רועי רוזן, גדעון עפרת, אריאלה אזולאי ורבים אחרים - לכבד את מורשתו, לעטות בגדים של "אתא" ולהגיש לקורא ספר בשפה השווה לכל נפש, אנתולוגיית מאמרים שהם בבחינת מבוא לגרבוז, גרבואיזם ול"גרבוזית" - אותה שפה מיוחדת רווייה במשחקי לשון ובקלישאות מפורקות שדבקה בכם מרגע שאתם נמצאים בקירבתו או במחיצת עבודותיו. וכותרת הספר, בעקבות התערוכה, היא רק דוגמה לכך.

"רדימיידעלה" - זה כמו "רדימייד", אמנות המיוצרת מחפצים קיימים ונגישים, ראו יצירות האמנות המפורסמות של מרסל דושאן, אבל עם סיומת מקטינה, מגחיכה, יידישיסטית, שמשבשת את כל החידושים וההמצאות של הדור הצעיר והמעודכן. ואולי גם הצעה מגונה לעלמה מפי פנסיונר שהגיע לגיל הפרישה, כפי שמציעה שרית שפירא בפרשנותה.

המאמרים הנהירים, "בגובה העיניים" (שהוא לא גובה נמוך בכלל), התצלומים והרפרודוקציות שבאנתולוגיה זו, הופכים את הקריאה למהנה גם למי שאינו בקיא מלכתחילה במכלול יצירתו. יש כאן קולאז', קרעי היסטוריה, מקבץ שאינו כרונולוגיה המאיר פנים שונות של אותו אמן בצורה דידקטית אך שאינה טרחנית. מתברר שכשרוצים זה אפשרי, גם כשמדובר באמן עכשווי.

מאמרו המצוין של רועי רוזן, למשל, נדמה כבר מכותרתו כמתגונן מפני מתקפה מדומה על שהוא מעז להלל אמן חזותי - ומאוד מילולי. כבר בכותרת, "בשבח הפטפוט", הוא מצהיר כי אצל גרבוז צריך להקשיב ולא רק להתבונן. וזו מעלה. אכן, לעתים יש תחושה של יותר מדי מלים אצל גרבוז, בכותרות המתחכמות ובמשפטים המשובצים בציורים עצמם. "פטפוט מיותר" יאמרו אלה (ובראשם הגורו המנוח רפי לביא, שהיה בזמנו המורה של גרבוז עצמו) שהעלו על נס במשך שנים את המופשט, את האבסטרקט, המודרני והאוניברסלי. אולי כל הפטפטת הזו של כאילו בדיחות הקרש א-לה-גרבוז נועדה בעצם להמשיך במפעלו החשוב של "פירוק הציונות", לא רק דרך הדימויים החזותיים שלה (החלוץ, החייל, היהודי הגלותי או העולה מארצות המזרח) אלא גם בעזרת קלישאות הלשון, הביטויים השחוקים לעייפה שאותם הוא מרענן בדרכו המקורית. הדיבור הולך יד ביד עם הציור ולא כנגדו, אלה הן פעולות שלובות.

גרבוז הולך כך, בדרכו הייחודית, כנגד הזרם העולמי והישראלי, וכמו פעמים רבות - מי שמזדנב מאחור בעיקשות מתגלה כחלוץ לפני המחנה. שכן אם "המודרניזם הוא הכלכלה ההפוכה לפטפוט: היא מצמצמת דיבור לשתיקה. המופשט שהוא ‘מעבר למלה'", כותב רוזן ומוסיף, "זו הכלכלה של ויתור כגבורה, וקמצנות כהישג", הרי שגרבוז מעולם לא פחד להצטייר כמוג לב, כגמד שמתחזה לענק. הוא אינו חסכן. לא במלים ולא בדימויים. זוהי תעוזה אמנותית במיטבה.

השימוש התכוף באלמנטים מתוך השפה העברית כחלק מן הציור עצמו (כאיבר חיוני של "התמונה") מדיר אמנם את גרבוז מן הסיפור הגלובלי, אך הפסדו הוא הרווח של האמנות הישראלית, כפי שהדגיש אדם ברוך, שכתב עליו מאמר בספרו "מה נשמע בבית" ב-2004 (דביר) ושמובא באסופה זו שוב. "הוא מציע מודרניזם מחומרי המקום עבור אנשי המקום", טען. אמנם לא מוצר לייצוא, כמו שקיוו אמנים רבים בני דורו שטיפחו תקוות לקריירה בינלאומית, אבל מאוד מקומי ו"פרטיקולרי". מגרעת הפטפוט הופכת בזאת ליתרון גדול. גרבוז יכול להתהדר במחמאה שהוא אמן פרובינציאלי. גרבוז מצייר עברית. וכמו שכותבת דורית לויטה-הרטן, "לא אירופה סוגרת את שעריה מול גל מהגרי האמנות, אלא המהגר נוטל יוזמה וסוגר את שעריו בפני אירופה". כמה נכון וכמה יפה.

גם מהסתכלות בדימויים החזותיים, בעבודותיו מתוך הקטלוג, נראה כי גרבוז דבק במקום הזה, ולועג לכל הפרות הקדושות של החינוך הישראלי-ציוני. השימוש שהוא עושה בסטריאוטיפים חזותיים (אם זה באמצעות הקולאז', הציור או הקולנוע) נועד לעורר למחשבה. להראות ולנער. זוהי ביקורת פוליטית, חברתית כפי שציין ברוך, המאשרת באותה עת את האתוס הישראלי. את הסיפור של המדינה. בזכות ההומור, ובזכות משיחות המכחול המהוססות של מי שיודע היטב לרשום אם רק ירצה, הוא מפנה עורף לנחרצות הרדיקלית של "עוכר ישראל". נהפוך הוא. גרבוז הוא אמן ישראלי גאה.

גדעון עפרת מוסיף נדבך מעניין כשהוא מדגיש עד כמה הישראליות של גרבוז הצבר אינה מפנה עורף ליידישקייט. שהרי מי שגדל בגבעתיים (כפי שמזכיר גרבוז בציור "מודרני אני לפניך", בו מופיע המשפט "לא ציירתי את הגרניקה כי גדלתי בגבעתעמייקה"), לא חונך רק על דיאטה של מיתוסים ארץ-ישראליים של התנועה והפלמ"ח, אלא גם על מורשת יהודית שמבליחה בעבודותיו בצורה פרגמנטרית. פעם זהו צילום של חרדים שמתחתיו מוסיף האמן בכתב יד "סוג של רגישות לשחורים" בעבודה מ-1983; ופעם אלו עיירות יהודיות, הרים וכנסיות שמופיעים בסדרת ציוריו מן השנים 1996-1997 להם קרא "לז'ה גוגן יהודים ושאריות". הדימוי היהודי-גלותי הוא חלק אינטגרלי מן האמנות הישראלית, מציע עפרת, בעקבות גרבוז, בדיוק כמו האקזוטיקה הגוגנית, או הפאלטה הצבעונית של לז'ה. כפי שניסח זאת גרבוז כשיצא מתערוכה של אריה ארוך - מודרניסט ישראלי מובהק - "פעם חשבנו שבינינו לבין שאגאל חוצץ קיר, היום אנו מבינים שבינינו לבינו מפריד וילון".

זו אנקדוטה מבדחת המראה כיצד גרבוז מציע דרך אינדיבידואליסטית, החותכת הצדה, מהיכן שכל השאר הלכו בצייתנות אחר רפי לביא, הפטריארך הגדול של דור שלם של אמנים ישראלים. ובכך אולי, כפי שמנסח זאת רועי רוזן, הוא תופס בגנאולוגיה של משפחת האמנות הישראלית את דמות (שם) האם. אם רפי לביא (שצלו הגדול מרחף כמעט מעל כל מאמרי הספר הזה) הוא האב הקשוח, הספרטני והשכלתני, הרי שגרבוז הוא האם הרגשנית, הנוסטלגית, הפטפטנית והחומלת.

אריאלה אזולאי, מי שאצרה בגלריה בוגרשוב ב-1993 את שחזור התערוכה של גרבוז מ-1978 "אם לא ענק אז לפחות בגנו", מדגישה עד כמה לא רק סטריאוטיפים יהודיים וארץ-ישראליים גודשים את אמנותו. גרבוז, היא מראה בעזרת מושגים הלקוחים מן התאוריות של הסוציולוג הצרפתי הנודע פייר בורדייה, עוסק ללא הרף ב"פוזה" של האמן, ב"איך נראה אמן אמיתי?" "איך הוא מדבר?" באופן שבו הוא חושב שעליו להיראות, ביחס לשאר שחקני ה"שדה" (בורדייה), באופן שבו מצפים ממנו להתנהג כראוי ל"ארטיסט" של ממש - עליו להופיע כצייר מיוסר, כדלפון בעליית גג פריסאית, כמאוהב באשה שהיא גם המודל וכו'. וכך גם מצלם עצמו גרבוז בעבודותיו ובקולאז'ים שלו. אך בנוסף, כחלק מחליפת הענקים הזו המולבשת עליו, מצופה ממנו כי ידבר בקול אחד וקוהרנטי. אך גרבוז, הענק (הענו) בגנו שברמת גן, מסרב לדיקטאט הזה. העבודות שלו רק מדגישות את ריבוי הקולות היוצא מגרונו. אם בציוריו הדומים לרצף קולנועי-קומיקסי, שבהן לא נמצא רק קומפוזיציה אחת בתוך המסגרת, או במשפטים המשובשים שלו המצטטים מקור וחותרים בה בעת תחתיו. ובעוד אלף ואחד טריקים שהקוסם גרבוז שומר באמתחתו.

"יאיר גרבוז", כותבת אריאלה אזולאי, "מנהל דיאלוג מדומה בינו השוטה לבין השיח האמנותי הקורא לו לסדר, או שהוא פונה אליו שיקרא לו לסדר: הוא זקוק לעזרה דחופה לתפקיד. עמדת השוטה, החותרת תחת אשליית הדובר היחיד והבטוח בעצמו ובדרכו, היא הסוואה מצוינת שבה הוא משתמש, כמאסטר של ממש, כדי להעביר מסרים חזקים ולעתים אף בוטים. אך מכיוון שהוא מצהיר על כשלונו לאכלס את עמדת האמן כהלכה", הרי שהוא מחליט, כפי שמזכירה אזולאי, "לייצג (זאת אומרת ליצור). מתוך עמדה זו כאשר הוא מנכיח את העמדה עצמה". לכן יראה עצמו בכל הדרו של הסטריאוטיפ חובש בארט ואוחז בפאלטה כשמאחוריו מחיצה שלולא הקונטקסט הישראלי (תריסים ברקע, טיח לבן ואור בוהק מזרח תיכוני שהוא לא טורח להסתיר) היה יכול להטעות אותנו שבעצם מדובר ב"דיוקן האמן הבוהמיין בפאריס" אי שם בשנות ה-30. אבל זה יאיר גרבוז, שנולד בארץ ישראל.

אין כאן הטעיה ולא זיוף. זהו קול אותנטי חף מכל תרמית. וגם אם במשך הזמן, מבחינה אזולאי בפרספקטיווה היסטורית, השוטה שהיה נוכח בדמותו בעבודותיו נעלם (אולי, כפי שהיא מציעה, לטובת הסאטיריקן שמפרסם את דבריו בעיתון), קולו נותר בתוך היצירה עצמה - שנהפכה להיות שוטה בדרכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו