בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סופר,פולחן

5תגובות

פולחן הסופר ודת המדינה

יגאל שוורץ. הוצאת דביר, 223 עמ', 89 שקלים

נפתח בכריכת הספר. מלפנים, "זמר נוגה של עמוס עוז": עבודתו של יגאל תומרקין המבצעת ריטוש אלים ודו-משמעי בתצלומו של הסופר. העטיפה, בעיצובו המרשים כתמיד של אמרי זרטל, זוכה גם לפרשנות מאירת עיניים בפתח הדבר לספר: "אימאג' חזק מאוד, אפילו מרתיע, המבטא את היחס הכפול שלנו לעוז. מצד אחד נראה עוז כחיה טורפת חזקה, אולי אריה. מצד שני דרמה פיגורטיבית של חיה חזקה, ניצודה; דהיינו, ‘רצח אמנותי' של דמות כריזמטית, נערצת, מורמת מעם". מאחור, מיני-מסה מבריקה ומעוררת ציפיות של הילה בלום, העורכת: "כמעט יובל שנים חלפו מאז החל עמוס עוז לפרסם מיצירותיו - ושמו עדיין פועל עלינו ככישוף. בין שמדובר בספר חדש מפרי עטו, בהתבטאות פומבית שלו, בזכייה בעוד פרס בינלאומי ואפילו באי-זכייה בו - בכל אחד מאלה יש כדי לעורר התלהטות יצרים ציבורית. עוז הוא אייקון. הוא הסופר העברי המתורגם ביותר, הנמכר ביותר, ולדעת רבים (אכן כן) גם היפה ביותר, ובתוך כך התפתחה סביבו מין ‘הפרעת קריאה דו-קוטבית': מתייחסים אליו כאל בן-אלים, אבל גם כאל שעיר לעזאזל. מעריצים אותו, כשם שחשים חובה להשמיץ אותו. מתפעלים מיכולת הביטוי המופלאה שלו ומהכריזמה שלו בה במידה שסולדים מהן. מה פשר הלהט הזה?... למה אנחנו מגיבים לעמוס עוז בעוצמה כמו-פולחנית, לטוב ולרע?... וגם: מה חלקו של עוז עצמו במופע המרתק הזה?... ואולי הוא עצמו כונן את עצמו לתפקיד הזה, ואף עיצב ושיכלל אותו, כבר בתחילת הקריירה המפוארת שלו, באמצעות ארגז כלים ספרותי שבנה למטרה הזו בדיוק? ועוד: עכשיו, אחרי הרומן האחרון שלו עד כה, ‘סיפור על אהבה וחושך', האם באמת אפשר לומר שעוז עדיין ממלא את ‘תפקידו הלאומי'?"

אקספוזיציות מרשימות אלה מביאות את הקוראים לצפות בדריכות לתיאור ולניתוח מעמיקים, שיענו על הקביעות שהמחבר עצמו מגדיר בפתח הדבר לספרו. אנו מצפים לראיות ברורות, כי אכן היחס לעמוס עוז שונה משמעותית מהיחס לכל הסופרים העבריים האחרים בני דורו ובכלל; כי יותר מכל אחד אחר, הוא נתפש כסמל של "הישראלי" או "הישראלי היפה" או "בן המדינה הראשון"; ושהוא לא רק נתפש ככזה, אלא גם העמיד את עצמו בפוזיציה הזאת בכוונת מכוון. ובמיוחד אנו מצפים להצלחת המשימות ששוורץ מציב לעצמו: לתאר את היחס הדיאלקטי בין התפקיד של עוז לבין סביבתו התרבותית על מורשתה וציפיותיה ("ההביטוס"), דרך ניתוח מדוקדק של רומן הביכורים שלו, "מקום אחר" (1966); ולבחון את הרומן האחרון שלו, "סיפור על אהבה וחושך" (כתר, 2002), כ"אתר פולחני" למכתבי מאות קוראים וקוראות. כל זאת, כדי לאשש את התזה שאכן עוז הוא מעין חיית הטוטם הלאומית שלנו, ישוע הנוצרי בן זמננו, שעיר לעזאזל המועלה כקורבן טקסי בשילוב של פולחן קדושים והתעללות עד מוות על מוקד מדורת השבט של "ארץ נהדרת" או בכל מקום אחר. האם עומד שוורץ במשימות ראויות אך כבדות אלה? הבה נבחן זאת.

לספר שלושה חלקים שאינם שווים בגודלם. בפתח דבר מורחב מציג שוורץ את קביעותיו ומשימותיו שהוצגו לעיל. אין הוא מנתח ישירות את גילויי ההערצה והשנאה ואת ייחודם אלא בעיקר מנהל מעין דיאלוג עם שני חיבורים, של מנחם ברינקר ושל אביעד רז. הוא מביא את תמצית דבריהם ומנסה להראות כי הללו, המביעים הערכה רבה לעמוס עוז, מבטאים - אפילו הם, ובדומה לתומרקין - גם ביקורת בעלת אופי של ריטוש אלים. יחס כפול זה מאפיין "דמויות אנדרטה" של גיבורים בספרות העברית, אבל לראשונה הוא מוסב באופן כה מלא אל דמות הסופר עצמה. שוורץ מתבונן בהשתאות ב"היטפלותם המוזרה של רבים... למראהו החיצוני, להיותו גבר נאה ומרשים", ורואה בה חיזוק ל"טשטוש המבהיל במנגנון ההסמלה של הקוראים הישראליים". יחס שנהוג כלפי דמויות ספרותיות עבר קונקרטיזציה אל הסופר עצמו ומביא להתקפות מילוליות רצחניות ממש, המקבילות לרצח האייקון הישראלי התאום: יצחק רבין. פתח הדבר מעניין ומעורר מחשבה, למרות שנדמה כי המחבר מקצין את טיעוניו מעבר לעולה מהעובדות שאותן הוא מביא. היבטים ביקורתיים ענייניים בדבריהם של ברינקר ורז, או עצם ציון יופיו הפיסי של עוז בידי דב סדן ואלי עמיר, רחוקים מרחק רב מהריטוש האלים המיוחס לחוגים מ"מחנהו" של עוז. איני מכחיש כי התופעה אכן קיימת במחנה זה, ממש כשם שגילויי שנאה של ממש קיימים במחנה "האחר", אבל כדי להראות ולנתח זאת דרושה מסה מפורטת ומקיפה הרבה יותר. בסופו של דבר, נותרנו עם שתי דוגמאות בלבד הזוכות לניתוח מפורט ומשכנע: עבודתו של תומרקין והקטע מ"ארץ נהדרת" - הללו מותירות את הקורא עם הרבה פחות מחצי תאוותו בידו.

חלקו המרכזי של הספר (כמחציתו ויותר) הוא הפרק המנתח את רומן הביכורים של עוז, "מקום אחר". מטרתו מורכבת: להראות את מקומו המרכזי של עוז ב"פולחן דת המדינה"; למקמו בדרך המלך של הספרות העברית מאז מאפו, דרך הרומנטיקה הטוטאלית עד מוות אצל ברדיצ'בסקי, עבור אל הפשרה שאצל עגנון, שאותה מציג שוורץ נכוחה. מצד אחד, המשל המרשים על העיוור-הסופר שהוא לבדו מסוגל להוביל בערפל של אובדן דרך ("המעשים והספרים"); מצד שני, המשאלה המפורשת לראות ליד ההגאים והבלמים "טייס שפוי, מואר, מדויק וקריר" (האומנם נכתבו דברים אלו לפני 35 שנים ולא בקדחת השבועות האחרונים?): לא משורר המכיר מקרוב את אש השדים השחורה, "לא שומעי קולות ממרום ולא ‘בעלי אינטואיציות'". עוז מכיר במיומנות הסופר שמתוקף עיסוקו במלים מסוגל להקדים ולזהות תחילת מגיפה המגולמת בהן, ואת כשרונו המובנה להבין את הזולת. אבל בכל זה אין כדי להוכיח שאכן עיצב את עצמו במכוון, ועוד בתחילת דרכו, בדמות האייקון שנהפך להיות, ועוד פחות מסביר הדבר את העובדה שדווקא הוא לבדו נהפך להיות אייקון שכזה, על פי שוורץ.

חלקו האחרון של הספר מציג ומנתח את כ-400 המכתבים שקיבל עמוס עוז בעקבות "סיפור על אהבה וחושך". חלק זה, שנוסחיו המוקדמים התפרסמו זה מכבר, מעורר ציפיות רבות הנענות רק בחלקן, והשתלבותו בתזה המרכזית של הספר בעייתית ואף נגועה כמדומה בסתירה פנימית. המבט מקרוב על קורפוס המכתבים הינו מרתק לעצמו, אם כי אי בהירות אתית מסוימת מעיבה על כך (האם הביעו הכותבות והכותבים הסכמה לפרסום, בפרט אלו המצוינים בראשי תיבות של שמם המלווים בפרטים שעשויים לזהותם? או שמא אין צורך בהסכמה כזו, ומדוע? התייחסות לכך מתבקשת, וחסרה). הניתוח הפורמלי במכוון של נוסחאות "פולחניות" חוזרות ונשנות הן בקריאת הספר (כפי שמתואר במכתבים) והן באופן הכתיבה לסופר, הינו מוצלח ומאלף. הניתוחים ה"סטטיסטיים" מעניינים, גם אם חלקיים, ויש בהם כדי ליצור רושם ברור של מרבית קהל הכותבות (80 אחוז) והכותבים (20 אחוז). מביניהם, 90 אחוז ילידי הארץ, להורים שעלו ממזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם; 30 אחוז מההתיישבות העובדת (בעיקר קיבוצים) והשאר מערים מבוססות. הפרופיל של נושאי ונושאות פולחן הסופר, כפי שמתבטא כאן, הוא ברור, מוגדר, ומבטא מגזר ספציפי מאוד בחברה הישראלית. אולם כיצד משתלב הדבר בתזה שמנסה המחבר להעביר מראשית הספר ועד סופו, שלפיה עמוס עוז הוא האייקון הכלל-ישראלי המובהק, נושא לפולחן (וגם לעקידה ולשילוח לעזאזל) עבור כלל הישראלים ולא רק למגזר מסויים? נדומה שבלום רומזת על בעייתיות זו (ואחרות) בדבריה שעל הכריכה, אבל שוורץ אינו נוגע בכך.

את הדבר בוודאי אפשר ליישב, שהרי זהו היבט אחד, ספציפי, של פולחן הסופר ודת המדינה, אבל ראוי ומתבקש דיון ברור ומפורש. האינטגרציה של פרק מוכן-מראש זה בספר היא אפוא לפחות בעייתית. מעבר לזאת - אך זה קשור יותר לציפיותי האישיות מאשר למטרות המחבר - חסר לי דיון, ולו קצר, במהות הספר שכתב עוז: רומן חניכה אדיר ואוניברסלי של אדם ואמן, ובה בעת גם הביטוי העז ביותר לצמיחת הישראליות בכלל (ולא רק במגזר מצומצם); ספר שהדיון בו קשור פחות ל"מקום אחר" ויותר ל"מיכאל שלי" ולאופן שבו דמות האם והבן גם יחד התגלמו בחנה גונן, בחייה ובדמיונותיה; ספר שהוא לבדו ראוי לזכייה, ולא ל"אי-זכייה" המפורסמת, בפרס ההוא.

ובכן, האם עמד המחבר במשימות הנכבדות שלקח על עצמו בספר זה? נראה שבאופן חלקי בלבד. אף על פי כן, כל שלושת פרקי הספר מעניינים, מביאים תובנות חשובות ואף מרתקות, ומאתגרים למחשבה ולקריאה חוזרת בספרות העברית בכלל וביצירתו של עמוס עוז בפרט; על כל זאת יש להודות בחום לפרופ' יגאל שוורץ. במשפט צדדי הוא מבטיח לקוראיו יצירה עתידית על וריאציה שונה של מקרה עוז, הלא - הוא מקרה דויד גרוסמן. אודה כי אני ממתין לכך בקוצר רוח.

הפרופ' אבי עופר הוא ארכיאולוג ואיש היי-טק

אלון רון


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו