בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוזה המדינה המודרנית

בספרו "פילוסופיה של המשפט" שירטט הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל את קווי המתאר של המדינה המודרנית. פחות מ-100 שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא הבטיח לאירופה תקופה של יציבות, שלום ורווחה

53תגובות

פילוסופיה של המשפט

גיאורג וילהלם פרידריך הגל. תירגם מגרמנית: גדי גולדברג. הוצאת שלם, 326 עמ', 99 שקלים

בקיץ 1843 יצא דוקטור צעיר לפילוסופיה, קארל מארקס שמו, לירח דבש עם רעייתו הטרייה, ז'ני פון-וסטפאלן, בתו של פקיד פרוסי בכיר. את ירח הכלולות בילה הזוג הצעיר בעיירת הנופש באד-קרויצנאך, השוכנת בעמק מקסים על גדות אחד מיובלי נהר הריין. החתן הטרי לקח אתו את ספרו של גיאורג וילהלם פרידריך הגל "הפילוסופיה של המשפט" ובילה חלק ניכר מזמנו בכתיבת הערות מפורטות לחיבור זה. רעייתו, עם זאת, כתבה לאמה, הבארונית אמליה פון-וסטפאלן, כי ירח הדבש היה מעולה ומהנה. מתברר כי לפחות ברמה האישית, מארקס הצעיר הצליח לשלב תיאוריה ופרקטיקה.

ההחלטה לשתף בירח דבש את ספרו של הגל היא קיצונית: אך הבחירה דווקא בו אינה מקרית. החיבור, שהופיע לראשונה ב-1821, ושימש כבסיס להרצאותיו של הגל באוניברסיטת ברלין בשנות ה-20 של המאה ה-19, נחשב כמסמך מכונן של המחשבה המדינית בגרמניה. הוא הציע לדור שלאחר המהפכה הצרפתית, המלחמות הנפוליאוניות והרסטורציה עוגן עיוני בטענתו כי המדינה המודרנית, כפי שעלתה לאחר תהפוכות אלו, היא סינתזה מושכלת של כל התפתחויות ההיסטוריה האנושית עד כה, ויש בה כדי להבטיח לאירופה תקופה של יציבות, שלום ורווחה, בהיותה שילוב של העקרונות המשחררים של עידן הנאורות יחד עם הריסונים שנרכשו מתוך ההתמודדות עם אירועי המהפכה ותקופת נפוליאון.

מארקס נחשף לפילוסופיה ההגליאנית בעת לימודיו בברלין, שם שמע את הרצאותיו של תלמידו של הגל אדוארד גאנז, אחד הסטודנטים היהודים הראשונים באוניברסיטת ברלין, שירש את כיסאו של מורו לאחר מותו ב-1831 (אך לא לפני שנאלץ להמיר את דתו לנצרות). גאנז היה המהדיר של המהדורה הראשונה של כתבי הגל, ובהרצאותיו נשאר בדרך כלל נאמן לתורת רבו, אם כי זרע בקרב תלמידיו את ראשית הספקות באשר לשאלה האומנם ממלאת המדינה המודרנית את ייעודה, כפי שטען הגל.

ווקיפדיה

ספקות אלה ביקש מארקס לבחון תוך כדי הקריאה הביקורתית של "הפילוסופיה של המשפט" בירח הדבש שלו, ולאחר מכן. הוא התמקד בעיקר בסעיפים 261-313 של החיבור, הדנים במדינה ובמוסדותיה: מארקס העתיק סעיפים אלה אחד אחרי השני כמעשה תלמיד שקדן, ולאחר כל סעיף רשם את הערותיו, ספקותיו ושאלותיו. מחברות אלה, שנודעו לימים בשם "מחברות קרויצנאך" ופורסמו לראשונה רק ב-1927, הן תחילת דרכו הפילוסופית של מארקס, שתוביל אותו להגותו הקומוניסטית ולתפישתו המהפכנית.

ייחודה של הביקורת של מארקס בכך שהיא לא בוחנת את הפילוסופיה של הגל אך ורק בכלים פילוסופיים, אלא בוחנת את טיעוניה לאורה של המציאות ההיסטורית. ביקורת זו הביאה את מארקס למסקנה כי במציאות המדינה המודרנית אינה כפי שהגל מציג אותה, שכן הגל יוצא מן האידיאה והופך אותה למכוננת המציאות, במקום לצאת מן הסובייקט האנושי, שהאידיאה היא ביטוי לתודעתו. מארקס הופך את ביקורת הגל מביקורת פילוסופית גרידא - כפי שעשו הגליאנים צעירים אחרים - לביקורת חברתית. זה כמובן גם שורש המהפך הפילוסופי של מארקס מאידיאליזם למטריאליזם. אי אפשר, לפיכך, להבין את מארקס ללא ביקורת זו על הגל, וכך מהווה "הפילוסופיה של המשפט" מסמך מכונן גם להבנת תורתו המהפכנית של מארקס.

התבונה המתממשת בהיסטוריה

כדי להבין את חשיבותה של "הפילוסופיה של המשפט" ראוי אולי לפתוח בהקדמה, ואין משפט הממצה יותר את משמעותה מאשר צמד המשפטים (עמ' 13): "מה שהוא תבוני הוא ממשי ומה שהוא ממשי הוא תבוני". על אף שצמד משפטים זה משמש אמנם כנקודת ראייה תמציתית נכונה למסר שהגל מבקש להעביר בהקדמה ובספרו, הרי ככל ניסוח תמציתי הוא עשוי להיראות וולגרי ושטחי אם אינו מפורש בהקשרו העיוני הרחב יותר. יותר מדי אנשים - ביניהם גם חוקרים דגולים - סבורים כי זו תורתו של הגל על רגל אחת ואין בלתה, וכתוצאה מכך הם תולים בהגל תלי-תלים של טיעונים שאין בינם לבין המציאות ולא כלום (כך, למשל, קארל פופר ב"החברה הפתוחה ואויביה"). לכך מתלווה העובדה המקרית אך המכרעת שרוב המתייחסים למשפט זה של הגל אינם מכירים אותו מקריאת "הפילוסופיה של המשפט", אלא מסתמכים על חיבורו של פרידריך אנגלס "לודוויג פויירבאך וחתימת הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית" מ-1888. אנגלס, אז כבר הפטריארך הנערץ של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית בשנים שלאחר מות מארקס, מביא את צמד המשפטים מן הזיכרון, הופך אותו על פניו ומסלף לחלוטין את משמעותו. לפי אנגלס, הגל סבר כי "כל מה שהוא ממשי הוא תבוני וכל מה שהוא תבוני הוא ממשי" ומסיק מכך כי "זה היה במפורש קידוש כל מה שקיים". לי לא זכור מקרה של סילוף כה חמור בהיסטוריה של הרעיונות.

מה ביקש הגל לתמצת בצמד המשפטים הזה? בהולכו בעקבות אריסטו, הגל סבר כי המציאות היא גם תבונית וגם ניתנת להשגה תבונית על ידי האדם. אך בניגוד לאריסטו, הוא לא סבר כי תבוניותה זו של המציאות היא נתונה, אלא היא נפרשת במהלכה של ההיסטוריה. לפי הגל, המעבר מן העולם הקדום המזרחי, דרך העידן הקלאסי של יוון ורומא ואחר כך ימי הביניים אל העת החדשה, הוא מהלכה של התבונה הנפרשת בהיסטוריה תוך כדי התפתחותה, והיא מקדמת את האנושות לקראת תודעת החירות. כך המונותאיזם הוא שלב בהתפתחותה של התבונה בהשוואה לפאגאניות, כך הנצרות היא שלב נוסף - בהכילה את התודעה הסובייקטיבית - מול הפאגאניות והיהדות גם יחד, כך הפרוטסטנטיות היא שלב נוסף בהשוואה לקתוליות, וכיוצא בזה. התבונה, אם כן, מתממשת במציאות ההיסטורית בהדרגה - לא אוטומטית, לא בצורה ליניארית, אך יש לה תכלית - טלוס - להיסטוריה, שאינה רק ערב-רב מקרי של התרחשויות. התבוננות מושכלת בה תעיד על משמעות פנימית זו של מהלך התבונה בהיסטוריה. התבונה אינה יישות טראנסצנדנטית, המרחפת בעולם האידיאות האפלטוני (או הקאנטיאני), אלא היא כוחה המפעיל של ההיסטוריה האנושית ומפעמת בה.

אם יש בכוחה של התבונה לממש את עצמה בהיסטוריה, הרי מה שמתממש בהיסטוריה מבטא את תבוניותה של ההתפתחות - לא כל מה שמתרחש בה, אלא הפועל היוצא של התהליכים: ישו אמנם נצלב, אך הנצרות ניצחה את הפאגאניות; נפוליאון אמנם הובס, אך המונרכיה הקונסטיטוציונית הצרפתית שלאחר 1815 אימצה לעצמה הרבה מעקרונות המהפכה. לכן, אם מה שהוא תבוני סופו להתממש, הרי מה שהתממש הוא - ביסודו של דבר - תבוני. יש לציין כי המושג שהגל משתמש בו, "Wirklich", יש בו יסוד האקטיביות והפעילות של השורש "Wirken" (והטיב המתרגם האנגלי לתרגם זאת כ"Actual", מלשון "Act", ולא סתם "Real").

היינריך היינה - גם הוא הגליאני צעיר - מספר בזיכרונותיו כי כאשר שמע את הגל מבטא את צמד המשפטים המורכב הזה, פנה אליו לאחר השיעור ושאל אותו מה פירושם של דברים: האם כל מה שהוא מציאותי הוא באמת תבוני? הגל השיב שכוונתו לכך כי מה שהוא תבוני "בסופו של דבר יש לו הכוח לממש את עצמו". זה כמובן משאיר בגדר שאלה פתוחה מה פירושו "בסופו של דבר", אך ברור כי אין הכוונה לכך שכל מה שקיים הוא תבוני, כפי שעולה מן הציטוט המעוות של אנגלס, שנהפך כמעט לקאנוני.

עם כל הבעייתיות שבצמד המשפטים הזה, ברורה משמעותו המהפכנית מבחינת מעמדה של הפילוסופיה, והגל מפרט זאת בהרחבה בהקדמה, שהיא גם ביקורת קיצונית על הפילוסופיה של עמנואל קאנט: הפילוסופיה אינה מנותקת מן העולם, אין היא בגדר דרשה מוסרנית המטיפה לעולם איך עליו לנהוג. הפילוסופיה היא תמציתו של העולם בהתפתחותו, לכן היא משקפת את ההתרחשויות ההיסטוריות וינשופה של מינרווה, אלת החוכמה, פותח במעופו רק עם רדת החשיכה, כפי שקובע הגל בסיומה הדרמטי של ההקדמה.

חברה אזרחית ומדינה

אחד מנושאי הליבה של "הפילוסופיה של המשפט" הוא ניסיונו של הגל לפשר בין מה שהוא מכנה "החברה האזרחית", שבה באים לידי ביטוי הרצונות והצרכים האינדיבידואליים של הפרטים, לבין המדינה האמורה לייצג סולידריות כלל-חברתית, ובה מתבטאת נכונותם של הפרטים לפעול גם למען הזולת ולא רק למטרות הרווח האישי שלהם. סולידריות זו מתבטאת לפי הגל בנכונות לשלם מסים, וגם בנכונות לשרת בצבא לא כדי להגן על עצמך או על "המולדת" באורח מופשט, אלא לבטא בזאת את נכונותך לסכן את רווחתך וחייך למען חייהם ורווחתם של האזרחים האחרים שאתם אתה חי בשיתוף קהילתי. אם החברה האזרחית היא ביטוי לאגואיזם, הרי המדינה אמורה להיות ביטוי לאלטרואיזם, ולפי הגל בכל אחד מתחומים אלה פועל האדם באורח לגיטימי בהתאם לעקרונותיו של אותו תחום, וברור כי מערכת רב-שכבתית זו של זיקות חברתיות (אליהן יש להוסיף גם את הזיקה המשפחתית, המבטאת גם היא אלטרואיזם, אך בהיקף מצומצם) היא בסיס למתיחויות חברתיות ואישיות המובנות לתוך המארג המורכב של חיי אנוש.

הגל מתמודד כאן בעת ובעונה אחת עם כמה וכמה מסורות של המחשבה המדינית. מצד אחד, הוא שולל את התפישה השמרנית המסורתית הרואה במדינה את חזות הכול ומכפיפה כליל את היחיד - על זיקותיו המשפחתיות והאינטרסים הכלכליים שלו - להייררכיה השלטונית: לחברה האזרחית יש לפי הגל מסגרות אוטונומיות, הכוללות התאגדויות וולונטאריות מסוגים שונים (מקצועיות, דתיות וכיו"ב) וגופים מייצגים שבאמצעותם יכול הפרט לבטא את עצמו מול השלטון.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את כל הכתבות ישירות אליכם

מצד שני - וזה מכריע לא פחות - תפישתו המורכבת של הגל גם מתפלמסת עם מסורת האינדיבידואליזם הליברלי מבית מדרשו של ג'ון לוק, שלפי הגל רואה את המדינה רק כביטוי האינטרסים הפרטיים והזכויות האישיות. ראייה זו של המדינה אך ורק במושגי החברה האזרחית לעולם לא תצליח, לפי הגל, לתת תשובה לשאלה מה הלגיטימציה לתשלום מסים (שיש בהם בבירור העברה של נכסים ושירותים מפרט אחד למשנהו). היא בוודאי לא תצליח להסביר מה הלגיטימציה שלפיה המדינה עשויה לתבוע מן האזרח להקריב ולסכן את חייו במקרה של מלחמה. אם הלגיטימציה למלחמה היא שאתה מתבקש להגן על משפחתך ורכושך, הרי זה אבסורדי לתבוע ממך לסכן את חייך כדי להגן עליהם. בחברה האזרחית כל אחד דואג לעצמו - למשל, כאשר הבנק שלך עומד בפני סכנת פשיטת רגל, זה לגיטימי להוציא את הפקדותיך משם; אבל אם ארצך בסכנה, אין זה נתפש כלגיטימי לברוח למקום בטוח יותר: להיפך, אתה נתבע לסכן את עצמך, וזאת - לפי הגל - משום שהמדינה אינה בגדר חברת מניות או תיק השקעות, אלא מבטאת את הנכונות לחיות בצוותא עם אנשים אחרים, וזו כוללת את הנכונות להסתכן למענם, מתוך ההנחה שהם גם יסתכנו למענך. כאשר נכונות זו מתפוררת - כמו למשל בפוליס האתונאית, כאשר האזרחים חדלו להיות נכונים לשרת בצבא - המדינה מתפוררת, וברור שזה קורה, לפי הגל, גם במדינה המודרנית, אם מספר ניכר של אזרחים משתמטים משירות צבאי בעת פקודה.

ביקורתו של מארקס על הגל, שהוזכרה לעיל, מתמודדת עם נקודת מפתח זו אצל הגל. מארקס טען כי למרות מה שהגל מבקש להציג, המדינה המודרנית בפועל אינה מייצגת אינטרסים כלל-חברתיים, אלא מה שהיא מייצגת באמת הם האינטרסים הפרטיקולריים של הגורמים החזקים בחברה. ביקורת זו היא הבסיס לניסוחו המאוחר יותר של מארקס כי המדינה "אינה אלא הוועד הפועל של המעמדות המנצלים". הגל והביקורת עליו מצויים לפיכך בצומת המרכזי של הבנת המציאות החברתית והמדינית המודרנית.

לסלק או לשים לעל

ג`יני

תרגום "הפילוסופיה של המשפט" לעברית הוא מפעל מבורך, המצטרף לשורה ארוכה של חיבורים קאנוניים בפילוסופיה מדינית שהופיעו מטעם הוצאת שלם. ההוצאה, המתרגם והעורך השקיעו במהדורה זו עבודה רבה ויסודית, ונוכחותו של חיבור זה בעברית תעשיר את יכולתו של הסטודנט הישראלי, שבדרך כלל אינו יודע גרמנית ונעזר עד כה בתרגום האנגלי הקלאסי של נוקס, להכיר מקרוב חיבור מונומנטלי זה. כתיבתו של הגל אינה קלה, וכל תלמיד לפילוסופיה, קל וחומר מתרגם, נתקל בקשייה של לשונו המפותלת. באמירה מושחזת כותב המתרגם: "בכל מקום שהגרמנית היא גרמנית, ניסיתי לתרגם אותה לעברית, ובכל מקום שהגרמנית היא הגלית, השתדלתי להשאיר איזו זרות, אבל זרות שנשמעת בכל זאת עברית" (עמ' ס"ג). ברור שהתרגום היה עבודת פרך, אבל ניכר גם שהוא מלאכת אהבה ומלאכת מחשבת, וראוי לברך את המתרגם גדי גולדברג והעורך פיני איפרגן על הישגם המרשים.

כמו על כל תרגום, אפשר להעיר הערות מלומדות, אבל נסתפק באחת בלבד. אחד ממושגי היסוד הדיאלקטיים של הפילוסופיה ההגליאנית הוא המושג "Aufhebung", המציין ביטול, שימור והעלאה למישור גבוה יותר (כך, למשל, בדוגמה היסטורית: עקרונות המהפכה הצרפתית בוטלו כמובן על ידי הקיסרות הנפוליאונית, אך הם גם נשמרו במלחמת נפוליאון באבסולוטיזם, יחד עם העלאתם לרמה כלל-אירופית). גולדברג מציע לתרגם מושג זה על ידי הביטוי "סילוק", שלדעתו מקפל בתוכו את שלושת ההיבטים של המקור. למרות האסמכתאות המלומדות שהוא מביא, שימוש הלשון המקובל של המושג אינו כזה והוא נוטה לכיוון החד-ממדי של "ביטול". חבל שהמתרגם לא הלך בעקבות רעיונו היצירתי של ירמיהו יובל, שהציע את החידוש "לשים לעל", שיש בו חידוד לשון המקפל גם את ההזדקקות לביטוי השגור "לשים לאל" אך גם מרמז על "העלאה". זו החמצה מצערת, אך היא בטלה בשישים לנוכח עצם ההישג המרשים של התרגום כולו.

המבוא המקיף של פיני איפרגן, שחקר את הגל שנים הרבה וכתב עליו רבות, הוא מאיר עיניים וישמש מורה נבוכים יעיל בפירוט ההקשרים הפילוסופיים וההיסטוריים של הגות הגל. טביעת אצבעו ניכרת גם בעריכת התרגום ובהערות. איפרגן גם פורש את מלחמת הפרשנויות המקיפה סביב "הפילוסופיה של המשפט" ומשנת הגל בכללותה, ומצליח לקשר את ההקדמה של החיבור למציאות הפוליטית שבה כתב הגל את הדברים, לאחר מהומות הסטודנטים של 1817 ורצח המשורר קוצבו על ידי סטודנט רדיקלי: התרחשויות אלו הביאו לתקנות דראקוניות במדינות גרמניה ("תקנות קארלסבאד"), שהגבילו את חופש הבעת הדעות וגם הטילו צנזורה על התבטאויות אקדמיות. הגל נזקק בהקדמה לביקורת חריפה - לעתים חריפה מדי - על אותם פילוסופים שהיו מוכנים להצדיק רצח פוליטי אם נעשה מתוך "כוונות טהורות", ואיפרגן מראה היטב כיצד הגל התלבט בהקדמה בין יושרתו האינטלקטואלית לבין החשש מהידרדרות אלימה לנוכח סובייקטיביות מוסרית, המאפשרת להצדיק רצח פוליטי. רוחו המאיימת של רובספייר והטרור היעקוביני מרחפים בבירור מעל לדיונים אלה.

מה שאיפרגן אולי אינו מדגיש בצורה מספקת הוא האמביוולנטיות של ארגוני הסטודנטים (ה"בורשנשפטן") שיזמו את העצרת ההמונית בהר וארטבורג ב-1817 לציון 300 שנה להופעתו של מרטין לותר. מצד אחד, תבעה תנועת הסטודנטים יותר חירות פוליטית. מצד שני, עיקר תביעתם היתה לאומית, אם לא לאומנית: איחוד גרמניה, וזאת תוך הבעת עמדות עוינות לזרים - צרפתים, רוסים, אך גם יהודים (כל אגודות הסטודנטים, למעט זו של היידלברג, לא קיבלו יהודים לשורותיהן). לא זו אף זו: בהר וארטבורג העלו הסטודנטים באש ספרים וחיבורים של סופרים שלא מצאו חן בעיניהם - מעשה שעד אז רק האינקוויזיציה התפארה בו.

שריפת ספרים זו בווארטבורג היא שהביאה את היינריך היינה הצעיר לכתוב ב-1821, במחזהו "אלמנצור", את משפטו המצמרר, כי "מי ששורף ספרים, סופו שישרוף גם בני אדם".

יתר כל כן: איפרגן מזכיר, ובצדק, כי אחד מחיצי ביקורתו הנוקבת של הגל בהקדמה יועד לפילוסוף יעקב פריס, שהיה הנואם המרכזי בעצרת וארטבורג, והתקפתו החריפה של הגל עליו נתפשה לעתים על ידי אחדים ממבקרי הגל כעדות להיעדר הליברליזם שלו. ההתקפה על פריס היא אכן קיצונית, אבל גם כאן ההקשר חשוב. מי היה פריס? איש שלא רק שתמך בשריפת הספרים, אלא גם פירסם ב-1816 מאמר בשם "על הסכנה הנשקפת לרווחתם ולאופיים של הגרמנים מצד היהודים", שבו הוא מציע, בין השאר, לעודד את הגירתם של יהודים מגרמניה ולאסור את הגירתם אליה, לאסור נישואי תערובת בין יהודים לבין גרמנים, לאסור על יהודים להחזיק משרתות גרמניות ולחייב יהודים לשאת אות מיוחד על בגדיהם: בקיצור, מה שיותר מ-100 שנים לאחר מכן נחקק על ידי הנאצים.

הנאציזם לא צמח רק מהמשבר של גרמניה אחרי 1918 - היו לו שורשים עמוקים דווקא בקרב האינטליגנציה הגרמנית, סטודנטים ופרופסורים כאחד, והגל היה מן הראשונים שהכיר בחומרת התופעה ויצא נגדה בשצף-קצף.

כל זה אינו בא להמעיט מחשיבותו ורהיטותו של המבוא של איפרגן ומהישגו של התרגום עצמו. ההוגה ההגליאני הראשון שביקש ללמד את הגל "לדבר בלשון עבר" היה נחמן קרוכמל (רנ"ק), שספרו "מורה נבוכי הזמן" (1851) יצא שוב באחרונה במהדורה מצולמת (בהוצאת כרמל, עם הקדמה מאת יהוידע עמיר). ספק אם העברית המליצית של קרוכמל, עם כל החשיבות ההיסטורית של ספרו, מסוגלת לקרב את הקורא העברי בן זמננו להגותו של הגל. מהדורת איפרגן-גולדברג תעשה זאת ללא ספק.

Grundlinien der Philosophie des Rechts \ G.W.F.Hegel

ספרו של הפרופ' שלמה אבינרי "תורת המדינה של הגל" תורגם לשפות רבות, והופיע באחרונה במהדורה פולנית בהוצאת האקדמיה למדעים בוורשה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו