בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשים לגופן: התפנית הפמיניסטית הפרנואידית

הטקסטים סובלים מבעיות כמו ארכאיות והתעלמות מנושא הנשים בצבא, אבל בסופו של דבר גוברים רגשות האשמה של הפמיניסטית

2תגובות

"נשים לגופן" הוא הספר היחידי שקראתי שהתפתתי לשקול. ממש פיסית. המשקל הראה בבירור: 2 קילוגרמים לספר. זה היה הדבר היחידי בספר הזה ששיעשע אותי. המחשבה שיש בו תת פרק שלם המוקדש לסוגייה "מה נוכל לעשות כדי להגן על עצמנו במערכת יחסים אלימה?" כשהתשובה המתבקשת היא כמובן: להטיח בראשו של התוקף את הספר הזה.

זה אולי לא השימוש שאליו התכוונו המחברות, אך זהו לפחות שימוש שלא מבלבל אותי, בעוד שקריאתו של הספר הזה הובילה אותי למצב של שיתוק, למצב ביש, למלכודת הידועה בכינוייה: התפנית הפמיניסטית הפרנואידית.

ככה זה בדרך כלל מתחיל: יושבת הפמיניסטית המוצהרת וצורכת טקסט פמיניסטי כלשהו. עוד לפני שקראה בו דף אחד היא מברכת על קיומו. כמה מוטב העולם שבו ספר כזה קיים, על פני העולם שבו הוא נעדר. היא חושבת. איזו מצווה להוציאו לאור. ספר שכזה לכל בית ואם בישראל. אבל אחרי עלעול מקיף אותה פמיניסטית מתכווצת באי נוחות ומתקשה לבלוע את אותה תחושה בבסיס גרונה, זו הלוחשת בחמצמצות (שהיא כמובן תכונה מתבקשת אצל פמיניסטיות מסוגה) שיש כאן טקסט בעייתי, וזאת מכמה טעמים:

1. ארכאיות. זהו ספר שחלקים נרחבים בו מוקדשים לטקסטים אישיים באופיים. בשנות ה-70, שבהן נוצר פורמט הספר באמריקה, היה ערך רב לטקסט שהוא חם (אישי, וידויי, בלתי מתווך) ולהצגת טקסט כזה כמקביל בחשיבותו לאינפורמציה מדעית קרה. היום, בעידן האינטרנט, נדמה שתחת כל פורום רענן אפשר למצוא כתיבה מסוג זה (וגם תהייה מטרידה: מדוע ששות נשים לחתום בשמן כשהן כותבות על לידת תאומים, אך נשארות כולן אנונימיות לחלוטין בפרק העוסק בהתמכרות?)

2. ישראליות. איך זה יכול שבספר שהותאם בקפידה לישראל (לטענת הכותבות, "דגש גדול הושם על התאמה תרבותית לחברה הישראלית") לא נמצא מקום לדון ולו לרגע בנשים בצבא, חוויה שהיא לא רק ייחודית לישראל אלא גם חובה לחלק מתושבותיה? רק בפרק אחד מוזכר הצבא בחטף - במאמר מעניין על דימויי גוף של חיילות מאת ד"ר אורנה ששון-לוי. אך לטעמי, הנושא נשים בצבא (סוגיות של קב"א, מבדקים ליחידות קרביות, הגוף הנשי ככלי בשימוש החברה ועוד) מזמין הרבה יותר מאשר כמה שורות על השמנת פקידות בצה"ל.

3. קגל לכל. בעיקר נעדרים המקרים הבעייתים. אלה שלא נעים לדון בהם. אין מלה על איבוד הבתולין. אין מלה על נשים שנזקקות לסכין המנתחים כדי לאבד את בתוליהן. יש עמוד על מה שמכונה המין השלישי , כולל וידוי קצר של מי שנולדה אנדרוגינוס ועברה ניתוח שלא בהסכמתה, אבל בלי להיכנס לאינפורמציות אנדוקרינולוגיות, ישנה קשת רחבה של מוטציות גנטיות והפרעות שנשים סובלות מהן במחלקה הזאת שלא כולן מתבטאות באיברי מין גבריים. אבל לא. בואו לא נדבר על זה. בואו נהיה ילדות טובות. נדבר על מה שמותר. נדבר בלי סוף על שרירי רצפת האגן. תת-פרק אחד מוקדש לחולשתם, אחר לטיפול הרפואי בהם, עוד אחד לכיווץ יתר של שרירי רצפת האגן, וגם יש "מניעה וטיפול לרפיון רצפת האגן", "שמירה על חוזקם" ולקינוח "תרגילי קגל" כמובן.

והנה כאן ממש ברגע האמת הזה של הכעס מתרחשת התפנית הפרנואידית הפמיניסטית הקלאסית. איך אני יכולה להרשות לעצמי להתלונן בכלל. חצופה. שאני אבקר מפעל פמיניסטי מכובד שכזה? בושה. הרי הספר הזה פונה לכלל הנשים. לרוב הנשים. לא לנשים עם בעיות ייחודיות. זה בסדר. זה מה שצריך. אני אלך לפינה ואכווץ את רצפת האגן שלי בשקט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו