בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קופץ לשכנים

תגובות

כשמכוניות נפלו מן השמים: מסע בין כיבושים

צבי בראל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 279 עמ', 88 שקלים

הד"ר צבי בראל הוא מבכירי המומחים לארצות המזרח התיכון בתקשורת הישראלית. את מומחיותו הוא יונק לא רק ממעקב שוטף אחרי הפרסומים בארצות האזור אלא גם מהשכלתו האקדמית בהיסטוריה ובתרבות של הערבים והמוסלמים. נקודה בולטת בספרו החדש "כשמכוניות נפלו מן השמים" היא ההתנגדות לגישה המהותנית הרואה את הערבים כמכלול אחד, אשר לכל השייכים אליו יש תכונות יסוד משותפות. במקום הגישה הזאת, שאותה הוא מוצא רווחת בארצות המערב (והיא אף באה לביטוי בספרות ההדרכה המופצת לחיילים האמריקאים בעיראק), הוא מציע גישה אחרת המכירה, בצדק, במציאות הפלורליסטית באזור ו"מעניקה לתרבויות-הלאום השונות כבוד רב יותר".

את תובנותיו הוא מבסס גם על התבוננות ישירה. בראל שייך לאותה הקבוצה הלא-גדולה של עיתונאים בעלי יוזמה המנצלים הזדמנויות לסייר בארצות השכנות, למרות הסיכונים שלעתים כרוכים בכך, כדי להיווכח באופן בלתי אמצעי במה שמתרחש בהן. ספרו הוא קובץ של כתבות ומאמרים ב"הארץ" שהניבו ביקוריו בארבעה מבין המקומות הרבים שאליהם הגיע: עיראק, טורקיה, מצרים והשטחים הפלסטיניים. בעיקרו של דבר, זה ספר רטרוספקטיבי המקבץ את רשמיו מביקורים שערך בשנים קודמות, וחוזר אפילו לימי שירותו כיועץ לענייני ערבים בממשל בחברון בראשית שנות ה-70. בכך יתרונו של הספר אך גם חולשתו: מצד אחד מעניקה החזרה לאחור הבנה של תהליכים בממד הזמן, אך מצד שני היא מערבבת תיאורים שהתיישנו עם תיאורים אקטואליים (ובשל מועד פרסומו של הספר האקטואליות אינה מגיעה עד אירועי האביב הערבי).

דן קינן

הקוראים ימצאו עניין מיוחד בפרק המוקדש לעיראק, אשר הביקור בה דורש כישורים הגובלים בהרפתקנות. בראל נכנס לעיראק מצפון, כשהוא חוצה את הגבול מטורקיה מצויד בתעודת עיתונאי ודרכון ישראלי. רוב הפרק הזה עוסק באזור כורדיסטאן שהביקור בו ב-2007 היה לבראל כבר הרביעי באזור זה. לישראלים רבים האזור אינו זר, שכן (כפי שכבר מותר לספר לא ממקורות זרים בלבד) התנהל בעבר שיתוף פעולה הדוק בין המוסד לכוחותיו של מולא מוצטפא ברזאני, ובאותה עת נהרו לשם כל המי ומי להצטלם עם ברזאני ואנשיו. פעילות זו דעכה באמצע שנות ה-70 ואף שזיקה מסוימת נמשכה גם לאחר מכן, היא לא חזרה להיות כשהיתה. במשקעיו החיוביים של שיתוף הפעולה חש בראל בשיחות עם כורדים שהביעו אהדה לישראל ורבים גם הזכירו בחמימות את שכניהם היהודים שחיים היום בישראל. הדברים הזכירו לי כי לפני כמה חודשים הגיע למרכז דיין באוניברסיטת תל אביב פעיל כורדי אשר קרא בהרצאתו לפני חוקרי המרכז לאמץ קשרי עסקים ותיירות עם ישראל ואף הראה גיליון של "ישראל-כורד" המופץ בין הכורדים ברוח ידידותית לישראל.

בעיר ארביל נועד בראל עם קבוצה של כ-20 סטודנטים שהביעו בשיחה עוינות רבה לעיראקים והתייחסו לשפה הערבית, שהיתה הכלי היחיד שבו יכול בראל לתקשר אתם, כ"שפת האויב". הוא מבקר במוזיאון הזיכרון הכורדי בסולימאניה ובוחן את התיעוד של ההרס, ההרג וההתעללויות שהיו מנת חלקם של הכורדים מידי המשטר העיראקי; במוצגים מזוויעים עוד יותר הוא מתבונן במוזיאון בחלבג'ה - העיר שהושמדה על ידי סדאם חוסיין בפצצות כימיות. הרושם הקשה של תמונות אלה מביא אותו להרהר בגורם הסבל כמעצים את הזהות הכורדית אשר גם לולא כן היא מוצקה ביסודה. הוא מסייר עם פקיד בכיר בממשל הכורדי בשכונות החדשות של ארביל ושומע מפיו על השגשוג הכלכלי באזור בשנים האחרונות ועל שירותי הרווחה שהרשויות מספקות חינם. בראל מדווח גם על תחושת הביטחון השוררת באזור, ועל רקע זה הוא מבחין באנשי עסקים זרים הנוהרים לשם מטורקיה ומארצות אירופה. ברחובות העיירה צלאח אל-דין רואה בראל לתמהונו מספר עצום של מכוניות חדישות, ודיפלומט כורדי שהוא פוגש שם מסביר לו שאלה מכוניות שנגנבו עם פרוץ המלחמה בבגדאד ובערים אחרות ונמכרו לכורדים במחיר אפסי; "מכוניות שנפלו מן השמים" הוא קורא להן. הביטוי הזה הניב את הכותרת לספר, שכן הוא משמש מטאפורה להזדמנות הפז שיצרו נסיבות המלחמה לכורדים להשיג עצמאות-למעשה. על כך משוחח בראל בגינת מלון "מדיה" עם ידיד של מסעוד ברזאני. הלה מספר כיצד אחרי שפיכות הדמים הרבה במלחמות עם העיראקים, ובמלחמות האחים בתוך המחנה הכורדי עצמו, צמח החלום של כינון פדרציה שתכלול ישות כורדית נפרדת, הנהנית בין השאר ממשאבי הנפט העשירים באזור. החלום הזה התנפץ, לדבריו, בשל התעקשותם של האמריקאים, אשר נטשו את הכורדים לא פעם בעבר, על שמירת שלמותה של עיראק. עם זאת, הוא מצהיר, "החלום עדיין קיים, אנו רוצים מדינה ונקים מדינה".

גם בביקוריו הרבים בטורקיה מגלה בראל עניין מיוחד באזור הכורדי. מאז 1990 הוא מבקר כל כמה שנים בדיארבקיר וביישובים אחרים בדרום-מזרח טורקיה המאוכלסים בכורדים ומתאר את החיים תחת מה שהוא מכנה ללא כחל וסרק "הכיבוש הטורקי". מבני שיחו הכורדים הוא שומע על הרס כפרים ופעולות למחיקת הזהות הכורדית, ויש מהם המעזים להביע בפניו תמיכה בפיגועים של ארגון הפ-ק-ק, תוך התעלמות מאוזניה הכרויות של הבולשת הטורקית. במשך השנים חלו שיפורים שונים ביחס הממשלה הטורקית לכורדים, אולם עמדתה הבסיסית כלפיהם נשארה בעינה (מה שאינו מפריע לה להטיף מוסר לישראל בשל השליטה בפלסטינים, כפי שהקורא הישראלי אינו יכול שלא לציין לעצמו). אולם החלק העיקרי של הפרק על טורקיה עוסק בתהליך האיסלאמיזציה של המדינה החילונית - נושא המעורר דאגה בישראל ובמערב. בראל מביא לקוראים את העמדות המושמעות משני צדי השסע: חילונים המביעים כעס וחרדה בפני הכרסום במורשת אתאטורק, ותומכי "מפלגת הצדק והפיתוח" האיסלאמית המבקשים להרגיע את החששות ומבטיחים חרות אישית, קדמה ודמוקרטיה. אולם מביקור לביקור נוכח בראל בתהליך הזוחל של שינוי פני החברה: מספר המסגדים הולך ורב, בתי הספר הדתיים משודרגים, מערכת המוסדות הוותיקה עוברת שינוי, משקאות אלכוהוליים נעלמים מבתי מלון, ונשים בכיסוי ראש איסלאמי משתלטות על הנוף הציבורי. הוא מספר אפילו על שינויים בשפת הגוף שרק מקומיים מבחינים בהן, כמו יד על הלב לברכת שלום וקידה קלה במקום לחיצת יד לנשים.

המחבר מציג תמונות מצב מעניינות, מצטט בני שיח מגוונים ומביא ניתוחים קולעים בנוגע לטורקיה, אך דומה שהנראטיב לוקה מבחינה אחת: הוא מזגזג בין תקופות שונות, אינו מתארך מובאות מסקרים ומאמרי עיתונות, ומשאיר את הקוראים לעתים בחוסר בהירות בנוגע לשלב של ההתרחשויות שבו אמורים הדברים בכל מקרה. כך, למשל, נשארים הקוראים תחת הרושם שהצבא הוא השומר הנמרץ של החילוניות הכמאליסטית, דברים שהיו נכונים לשעתם.

בפרק על מצרים השיח האינטלקטואלי הוא הדומיננטי, והוא בולט בין פרקי הספר בהעמקתו העיונית. המחבר מביא דברי אינטלקטואלים מצרים - הן כאלה שאתם ניהל שיחות ארוכות (לא פעם בבתי הקפה בהם הם נועדים), והן כאלה שבכתביהם התעמק, כולל הוגי-דעות מתקופות היסטוריות קודמות. השיח של המצרים והפרשנות של בראל סובבים סביב סוגיות יסוד בחייה של מצרים: הזהות המצרית בין פרעונות, איסלאם וערביות, היחס האמביוולנטי למערב, גורמי הפיגור, כשלי מערכת החינוך, כלכלת ההפרטה ונזקיה, קיטוב דת ומדינה, האיסלאמיסטים והאיסלאמיזציה, רודנות וליברליזם, הגבלת חופש היצירה, הניכור בקרב הדור הצעיר, ההשלכות הפנימיות של היחסים הבעייתיים עם ישראל ועוד. זירת הדיונים היא מצרים של מובארק, אבל המסרים לא איבדו כלל מתקפותם גם לאחר נפילתו, ולא עוד אלא שהם מספקים רקע והסבר להפלתו.

אבל ספרו של בראל אינו רק קובץ של כתבות, אלא יש בו גם תזה מרכזית הנרמזת בכותרת המשנה: "מסע בין כיבושים". צבי בראל מצביע על מכנה משותף בין הכיבוש הישראלי של הגדה בראשיתו לבין הכיבוש האמריקאי הזמני של עיראק - עם שהוא מכיר בבירור גם בהבדלים חשובים ביניהם. שני הכובשים ראו את עצמם מלכתחילה כמייצגי נאורות הפועלים בחברה בלתי מפותחת. שניהם יצאו מנקודת מבט הגורסת שאפשר לקדם דמוקרטיה תחת כיבוש והם הזדרזו לקדם בחירות חופשיות. אולם עד מהרה התברר להם שיש סתירה בין מה שמחייב "הכיבוש הנאור" לבין האינטרס שלהם לכפות את מדיניותם על האזור הכבוש ולעצב את דמותו. הכובשים, שגילו הבנה דלה בנוגע למורכבות זהותם של הנכבשים, יצרו הבחנות בין "הטובים" ו"הרעים" וניסו לטפח את הראשונים, אך בפועל העיסוק העיקרי שלהם נהפך להיות המאבק הקשוח בארגוני התנגדות וטרור. "כיבוש ישיר", כותב בראל, "ישראלי או אמריקאי, תמיד מנסה למצוא לעצמו צידוקים נשגבים, שבסופו של דבר הוא עתיד לרסקם במו ידיו". ספרו של צבי בראל מעורר אפוא למחשבה מזוויות חדשות. הוא אינו חף לגמרי מחולשות של קבצים הממחזרים חומר מתקופות עברו, אולם הוא עשיר בידע ובתובנות על עמים שכנים שהכרתם הטובה היא חיונית לכל ישראלי.

הפרופ' שמעון שמיר הוא היסטוריון של המזרח התיכון ושימש כשגריר הראשון של ישראל בירדן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו