בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומנה של רות מאייר: חומר ספרותי נדיר

סיפור חייה הקצרים והמפותלים של רות מאייר הוא אחד מאותם הספרים שאינם נותנים מנוח ומלווים אותך בכאב זמן רב אחרי שגמרת לקרוא אותו

2תגובות

יומנה של רות מאייר

יאן אריק וולד. תירגם מגרמנית: ארנו בר. הוצאת שוקן, 400 עמודים, 99 שקלים

"אדם בא לעולם וחי בו כדי לבצע וליצור משהו. אבל אני אמות בטרם אברר לעצמי מה עלי לבצע ומה עלי ליצור", כתבה רות מאייר ביולי 1936, כשהיתה בת 15. זו היתה נבואה מצמררת לאירועים הטראגיים שסחפו אותה שש שנים אחר כך. ב-1 בדצמבר 1942, ימים ספורים אחרי שמלאו לה 22, היא נעצרה באוסלו באקציה הגדולה של היהודים והועברה בספינה דונאו עם קבוצה של 500 גברים, נשים וטף לעיר שטטן. משם נשלחה מאייר ברכבת לאושוויץ ושם נספתה מיד בתאי הגז.

סיפור חייה הקצרים והמפותלים תועד ביומנים, שירים, ציורים ומכתבים. עבודת הנמלים שביצע עורך הספר, המשורר יאן אריק וולד, התבססה על יומניה של מאייר מאז שהיתה ילדה בת 13 בווינה. חלקם נמצאו 50 שנה לאחר מותה של הכותבת בעיזבונה של אהובתה, המשוררת הנורווגית גונבור הופמו, שמתה ב-1995.

סדקים בעולם המוגן

מאייר נולדה בווינה למשפחה יהודית בורגנית מתבוללת וגדלה עם אחותה הצעירה יהודית. שאיפותיה וחלומותיה היו בהתאם לסביבה גדלה בה: יצירה, אידיאלים והצלחה. אלא שעולמה המוגן התחיל להיסדק, כאשר בהיותה בת 13 מת בפתאומיות אביה, דוקטור לפילוסופיה ופקיד בכיר ברשות הדואר האוסטרי.

ב-1938, עם פלישת הנאצים וסיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית, הכל סביבה התחיל לקרוס והמשפחה התפרקה. בדומה לילדים יהודים רבים שמצאו מקלט באנגליה, אחותה יהודית עזבה את וינה עם קבוצת ילדים לבריטניה. כעבור חצי שנה הצטרפו אליה אמה וסבתה, אלא שמאייר, שכבר מלאו לה 18, לא נחשבה עוד לתלמידה ויכולה רק לעבוד כ"משרתת" באנגליה - דבר שאינו בא בחשבון בעיניה. כשהמצב באוסטריה נהפך לבלתי נסבל בעבור היהודים (ליל הבדולח חל ביום הולדתה ה-18) היא קיבלה את הצעתו של ידיד נורווגי של אביה, שהזמין אותה להתגורר עם משפחתו בעיר לילסטרום שליד אוסלו.

תחילה נדמה כי למרות הניתוק הפתאומי ממולדתה, שפתה ומשפחתה, הסתגלה לחיי העיירה הנורווגית המנומנמת, ומאמציה היו נתונים ללימוד השפה החדשה. היא הצליחה לעמוד בבחינות הבגרות וחלמה עדיין להצטרף למשפחתה באנגליה, ומאוחר יותר לאמריקה. אך עם הזמן חל שינוי ביחסה למארחים. "אינך מתאימה את עצמך לרוח השוררת כאן", אומר לה מר סטרום המארח, אשתו מציקה לה, והתלות במארחים נראתה לה משפילה. המצב החמיר עם הפלישה הנאצית לנורווגיה באפריל 1940. מאייר נאלצה לוותר על חלום הנסיעה לבריטניה ונשארה במדינה הכבושה, שנשלטה בידי ממשלת בובות. היא מצאה עבודה בארגוני נשים וקשרה שם קשרי חברות עם צעירות נורווגיות בנות גילה ובעיקר עם הופמו, שאתה נדדה במשך שנתיים ברחבי נורווגיה ועבדה בעבודות שונות, לרוב בחוות חקלאיות.

הרומן הסוער עם הופמו והטלטלות שעברה בשנים הללו גרמו לה התמוטטות נפשית והיא התאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי. בספטמבר 1942 זכתה במעט עצמאות והגשימה סוף-סוף את חלומה: "חדר לעצמה" במעון לצעירות באוסלו. היא נרשמה לבית הספר לאמנות ולמלאכה והתפרנסה מדוגמנות בעבור אמנים ומעיטור מזכרות לתיירים. באותו מעון נעצרה כעבור חודשיים ונשלחה אל סופה באושוויץ.

קול טראגי מן העבר

יומניה של מאייר הם חומר תיעודי וספרותי נדיר, המעורר אותה צמרמורת שעוררו בזמנם פרסומי כתבי יד נשכחים אחרים כמו יומנה של הצעירה הצרפתייה הלן בר, שהתגלה אף הוא רק לפני שנים ספורות, או "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי. הקולות הטראגיים הבוקעים מן העבר, בעוצמה ובאיכות ספרותית נדירה, ממחישים שוב ושוב את גודל אובדן הכישרונות והחיים מלאי ההבטחה, שנקטעו בטרם עת.

לעומת יומנה של הלן בר, שנכתב במשך שנתיים של כיבוש בצרפת בשנים 1942-1944 על ידי צעירה רגישה ומגובשת בזהותה הלאומית והנשית, יומניה של מאייר מתעדים תקופה של תשע שנים, הכוללת את שנות הילדות, הנעורים וחיי הבגרות הצעירים. אף הם מתרחשים בצל המלחמה, אולם במציאות שונה. מאייר, צעירה משכילה ויצירתית בעלת השקפת עולם בוגרת וביקורתית, היתה דמות של ניגודים, ספקות ודחפים. היא לא היתה בטוחה בזהותה המינית, התאהבה באובססיביות בגברים המבוגרים שסביבה, אך אהבתה הגדולה היתה נתונה להופמו. מכתבה מ-1938 לסופר המת מקסים גורקי, שבו הודתה לו על יופי יצירתו, או עוצמת השיר פרי עטה - "אתם תצוו ואני אציית/ כן.../ אזחל על ברכי, אלקק רוק..." - שבו היא מתייסרת מהפחד שבו שרויים היהודים, מעידים על רגישות וכישרון ספרותי רב. התפישה הציונית שהתגבשה אצלה במשך שנות המלחמה מוכיחה שוב את צלילות מחשבתה, כמו את גודל השינוי שחל בילדה הווינאית המפונקת.

רק חלקים מיומניה שוחזרו ויש בכך משהו מתעתע: עמודים רבים ביומנים ששרדו מוקדשים לחייה הכמעט "נורמליים" בנורווגיה, ובעיקר לשנים שבהן נדדה עם הצעירות המקומיות ברחבי המדינה. בעיותיה ותחומי עניינה נראים מנותקים לחלוטין מהאסון המתרחש באירופה. חוסר היחס בין תקופה זו לבין התיאורים הקצרים יחסית של האירועים האחרונים של חייה, הטבעת המתהדקת סביב צווארה, ההבנה הפתאומית של סופה המתקרב - למרות העיסוק התמידי במוות - נובעים מן הסתם מהיעדרם של יתר היומנים. יחד עם זאת, "יומנה של רות מאייר" הוא אחד מאותם הספרים שאינם נותנים מנוח ומלווים אותך בכאב זמן רב אחרי שגמרת לקרוא אותו.

Ruth Maires Dagbok / Jan Erik Vold



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו