בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התפוח הגדול: על הביוגרפיה של סטיב ג'ובס

אכזרי ורגיש, תוקפני ונדיב: מקריאת הביוגרפיה החדשה של סטיב ג'ובס עולה כי באיש התכנסו תכונות שאותן אי אפשר לשחזר, ואולי טוב שכך

32תגובות

סטיב ג'ובס

וולטר אייזקסון. תירגמו מאנגלית: אלה בשן ונעמי כרמל. הוצאת מודן, 667 עמ', 128 שקלים

שלוש מסקנות אפשר להסיק מהביוגרפיה על סטיב ג'ובס מאת וולטר אייזקסון: אחת שהוא היה אדם בלתי נסבל, שנייה שהיה טיפוס אקסצנטרי בצורה יוצאת דופן ושלישית שהאיש היה גאון.

השילוש הקדוש שנמצא בבסיס האישיות של ג'ובס מציב דילמה מרתקת: האם הייתם רוצים לעבוד תחת אדם הנתון למצבי רוח משתנים שרגע אחד צורח, מקלל, משפיל ומבייש וברגע הבא מתייפח בבכי? ומה אם אותו אדם היה גם מצויד בכמה מנהגים אישיים מוזרים, הזויים, כמו נטייה לצום במשך ימים ארוכים ולהתקלח רק אחת לשבוע? ומה אם אותו אדם היה גם אחד האנשים היצירתיים ביותר, המקוריים ביותר, המבריקים ביותר שידע עולם העסקים במאה האחרונה - האם הייתם מוכנים לסבול את כל זה כדי להיות במחיצתו?

ארכיון: אי-פי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב ביקורות הספרים ישירות לפייסבוק שלכם 

מחבר הביוגרפיה על האיש המורכב הזה, וולטר אייזקסון, היה העורך הראשי של השבועון "טיים" ויו"ר ומנכ"ל רשת סי-אן-אן. לפני שחיבר את הביוגרפיה של ג'ובס כבר הספיק לכתוב שלוש ביוגרפיות: של הנרי קיסינג'ר, בנג'מין פרנקלין ואלברט איינשטיין. אייזקסון מספר שכאשר ג'ובס פנה אליו והתעניין האם ירצה לכתוב את הביוגרפיה שלו, חשב לעצמו בשעשוע האם ג'ובס מחשיב עצמו כהמשך ראוי לשורת האישים שעליהם כבר כתב. עד מהרה, כך נראה, אייזקסון השתכנע שהתשובה חיובית.

ספרו עב הכרס של אייזקסון (667 עמודים) רצוף בסיפוריהם של עובדים, שותפים, מתחרים, חברי ילדות, עמיתים ושאר אנשים שבאו במגע עם ג'ובס וכולם מספרים את אותו הסיפור: ג'ובס היה אדם גס רוח, קצר רוח, בוטה, מניפולטיבי (שלא לומר שקרן), אגרסיבי, שניכס לעצמו רעיונות של אחרים והיה מצויד באגו נפוח - "הוא אנטי נאמן", איבחן אחד מחבריו, "הוא חייב לנטוש את האנשים שקרובים לו"; ובה בעת הוא האדם שגרם להם להוציא מעצמם את עבודתם הטובה ביותר, היצירתית ביותר והמוצלחת ביותר בחייהם.

פעם הייתי היפי

סטיב ג'ובס נולד ב-24 בפברואר 1955. הוא ננטש בילדותו על ידי הוריו הביולוגיים ואומץ על ידי פול וג'ואן ג'ובס. את העובדה שהוא מאומץ לא הסתירו ממנו וחלף זמן מה עד שעיכל את המחשבה שהיה מישהו שלא רצה בו. מידע נוסף שהיכה בו בגיל צעיר היה שהוא חכם מהסביבה שלו, ואפילו מאביו המאמץ, שאותו העריץ. הוריו טיפחו בו את ההרגשה שהוא אדם מיוחד, מבריק ואף מואר, והיו מוכנים לקבל כמעט כל גחמה שלו תוך שהם מכפיפים את עצמם, את חייהם ואת נוחותם האישית למען צרכיו ומאווייו של בנם. השילוב של דחף בלתי מודע להוכיח לעצמו ולעולם שמי שנטש אותו לא ידע מה הפסיד (בשילוב העובדה שגדל אצל הורים שתלו בו עיניים מעריצות), הוא הבסיס לאישיות שאינה יודעת מנוח ומרגישה שאף אחד לא מבין אותה. באחד מהתקפי הזעם שלו העזה עובדת אחת לומר לו, "אני יודעת שאתה כועס ואני יודעת איך אתה מרגיש". ג'ובס ירה חזרה: "אין לך שום מושג מזוין איך אני מרגיש. אין לך מושג מזדיין מה זה להיות אני".

כנער, התמסר לחלוטין לתנועת ההיפים של סוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70. הוא הסתובב יחף, עני וקבצן, נהפך לטבעוני וגזר על עצמו צומות ואכילת מזונות שהפכו אותו לכתום ומסריח. למעשה, בראשית דרכו שיבצו אותו מעסיקיו במשמרות לילה, כי אף אחד לא היה מסוגל להתקרב אליו מרוב שהדיף ריח רע.

אי–פי

את "אפל" ג'ובס הקים עם חבר ילדות, סטיב ווזניאק, שהיה ההפך המוחלט שלו: נשמה רכה וטהורה שלא יודעת לצעוק, לשקר או לכעוס. אין פלא שווזניאק עזב את החברה שנוהלה ביד רמה על ידי ג'ובס, שנהג לפטר אנשים בלי להניד עפעף, לצרוח על עובדיו שהם עושים "חרא של עבודה" ולהסית קבוצת עובדים אחת נגד השנייה. ההיסטוריה האישית שלו לא מנעה ממנו לנטוש את בתו הראשונה, ליסה, כשהיה בן 23, הגיל המדויק של אמו בזמן שנטשה אותו. רק כעבור שנים התקרבו השניים, אם כי חזרו והתרחקו בשל מריבות בלתי פוסקות.

אך האדם הבלתי אפשרי הזה הנפיק בגיל 25 את החברה שבנה בעשר אצבעותיו מהגראז' של הוריו ונהפך למולטי-מיליונר השווה 256 מיליון דולר. בעת ההנפקה לא היה מוכן לתת אופציות לדניאל קוטקה, חברו הטוב מהקולג', מי שהיה שותף למסעו הרוחני בהודו ואחד העובדים הראשונים ב"אפל", עוד בתקופה שזו פעלה מתוך הגראג' של הוריו, והחברות ביניהם נגמרה. קוטקה, כמו רבים אחריו, היה בטוח שג'ובס ידאג לו. זה לא קרה.

עם אופי כזה גרוע, מדוע אנשים המשיכו ללכת בעקבותיו? אחד המאפיינים המרכזיים בכריזמה של ג'ובס מכונה בספר בשם "שדה עיוות המציאות", וזאת דרך אלגנטית לומר שלג'ובס היתה נטייה לשקר. אבל זה לא היה סתם שקר - זה היה שקר שגרם לסביבה להאמין שהשקר הוא אמת. כתוצאה מכך, מאות מעובדיו השתכנעו שהם יכולים לעשות משהו רק מכיוון שג'ובס אמר להם שהם יכולים - אף שלא היתה שום דרך לעשות אותו. מה שהפך את "שדה עיוות המציאות" הזה למרשים כל כך היה שבחלק מהמקרים הוא גרם לכפופים לו לעשות את הבלתי האפשרי תוך שהם מדהימים אפילו את עצמם. למעשה, שם טמון אחד מסודות ההצלחה של ג'ובס: הוא הונה את עצמו עד שהיה משוכנע שההונאה היא אמת ומיד הפיץ הלאה את ההונאה, ביכולת שכנוע של מטיף בפטיסטי, אל קהל המאזינים שנשבה לחלוטין בתוך החזון הפנטסטי שצייר עבורם. "הוא היה פרפקציוניסט שתלטן. כל מי שלא התאמץ להפיק מוצר מושלם היה מבחינתו אידיוט", מתאר זאת בספר קולגה.

הפרפקציוניזם של ג'ובס התיש לא רק את עובדיו, שלמדו במשך השנים שכל תוכנית היא בסיס לשינויים, ושהשינויים הללו מגיעים בעשרות, במאות, ברגעים שלפני ייצור המוצר, ברגעים שלאחריו, בדקות שלפני הצגת המוצר במסיבת עיתונאים - השינויים התמידיים הללו יכולים להתיש אפילו את הקוראים בספר, שלומדים שג'ובס התווכח על כל דבר: על הפסים הקטנים שבקצה העליון של האייקונים, על הגוון של הכחול, על המיקום המדויק של הנקודה אחרי האות האמצעית של שם משפחתו בכרטיס הביקור שלו, על המגע של הזכוכית באייפון, על הדרך שבה מסודרים השבבים בתוך איימק, על העיצוב של מסכת החמצן שהשתמש בה כשהיה חולה, על הסמיכות של מיץ ששתה, על מיקום הפסנתר בבית, על התחושה של הכורסה, על ריחות הפרחים, על גודל הפונט, או על התפריט בארוחת ערב עם נשיא ארצות הברית. האיש התנפל בגסות על עובדים, על שוטרים, על מוכרת זקנה בחנות גלידה - כי לג'ובס היתה דעה על כל דבר, עד שאי אפשר אלא לקבוע באופן חד משמעי שהיה נודניק בלתי נלאה.

אל תיגע באייפוד

אך ג'ובס לא היה סתם נודניק. הדברים שעליהם התלונן צרבו בעיניו, דקרו את מוחו, הטרידו את מנוחתו. הוא לא יכול היה להימצא בסביבה מכוערת, לא-אסתטית, שאין בה הקפדה על הפרטים הקטנים, שכאילו דקרו את עיניו וצרחו באוזניו. הוא לא יכול היה לשאת את מה שנראה לו מעוות, מכוער או שאינו במקומו, עד שנאלץ לעזוב את המסעדה, את החדר במלון, את היאכטה, את חדר הישיבות, את אולם הכנסים, אם הפריעו לו. הוא דמה לחיישן מקולקל שכויל על המקסימום, כך שכל צרימה קטנה חרכה אותו.

משום כך, עיצב מוצרים "סגורים": כאלו שאי אפשר להתעסק איתם, שאי אפשר לפתוח אותם - פיסית אי אפשר לפתוח אותם. את מארזי המקינטוש, האייפון והאייפוד הוא סגר באמצעות ברגים מיוחדים שהיחידים שיכולים לפתוח אותם הם עובדי המעבדה של "אפל", שלהם יש מברגים מיוחדים שעוצבו למטרה אחת: לפתוח את הברגים. אפילו את הסוללה הוא לא נותן למשתמשים להחליף בעצמם - כי מי יודע מה יעוללו ליצירה שלו אם יגעו בה שלא כמו שהתכוון.

אי–פי

הסגירות הזאת נהפכה ברבות הימים לסימן ההיכר של "אפל" והיא נובעת ישירות מטירוף השליטה והשתלטנות של המייסד שלה וגם מההערכה שלו, שנהפכה לאידיאולוגיה, שמוצר שנשלט מתחילתו ועד סופו על ידי חברה אחת - הוא מוצר טוב יותר. בעוד שבחלק מהמקרים האידיאולוגיה הזאת הוכיחה את עצמה, בחלק אחר של המקרים היא הפכה את "אפל" לחברת נישה שלא מסוגלת לפרוץ אל עבר קהלים גדולים בשל חוסר רצונה "לשחק עם הילדים האחרים בשכונה". יש מחיר להיותך סנוב, וג'ובס היה מוכן לשלם אותו.

אייזקסון מיטיב לתאר את ג'ובס הצעיר, את חוסר הפשרנות שחי בה את חייו ואת האינטנסיביות שבה ניהל את החברה שלו. המניפולטיביות שלו היתה אז בשיאה. "היתה לו יכולת על-טבעית לדעת בדיוק מהי נקודת התורפה שלך, לדעת מה יגרום לך להרגיש קטן, כדי לגרום לך לסגת", מספרת בספר עמיתה לעבודה. "זו תכונה שכיחה אצל אנשים כריזמטיים שיודעים איך לתמרן אנשים אחרים. הוא ידע איך עושים את זה והיה יכול למחוץ אותך ולגרום לך להרגיש חלש, כדי שתשתוקק לאישור שלו, כך שיוכל לרומם אותך ולהעלות אותך למעמד של מורם מעם ואז לשלוט בך". ג'ובס, יש להבין, עשה קריירה מהטריק הזה. התיאור הזה מבהיר מדוע התנהלותו הגועלית הובילה בסופו של דבר לכך שב-1985, כשהיה בסך הכול בן 30, נזרק מהחברה שהקים על ידי הדירקטוריון, שמאס בו ובהתנהגותו הבריונית.

ג'ובס חזר אל "אפל" בסוף שנות ה-90, רגע לפני שקרסה בגלל סיבה אחת: בקרב האנשים שניהלו אותה לא היה אפילו אחד שהתקרב לקרסוליו. זה אולי הדבר המתסכל ביותר בדמותו של סטיב ג'ובס - בסוף, הוא כמעט תמיד צדק. הוא צדק כאשר טען שג'ון סקאלי, מנכ"ל פפסי לשעבר, האיש שג'ובס עצמו גייס לעמוד בראש החברה (ג'ובס היה אז בן 28) והאיש שהדיח אותו - אינו מתאים לעמוד בראש "אפל"; הוא צדק כאשר טען שאין בחברה כוחות יצירתיים שיניעו אותה הלאה; הוא צדק כשטען שהדירקטוריון של החברה מורכב ממטומטמים.

נפש של אמן

השליש השני של הספר מתאר את העשור שבמהלכו הקים חברת מחשבים אחרת אך כושלת ("נקסט"), וכן אולפן סרטים המתמחה באנימציה ממוחשבת אשר שינה את פני התעשייה ושנמכר בסופו של דבר ל"דיסני" תמורת יותר מ-7 מיליארדי דולרים ("פיקסאר"). אחר כך הצליח ג'ובס לשכנע את "אפל" לרכוש את "נקסט" ותוך זמן קצר הדיח את גיל אמיליו, המנכ"ל המכהן, וחזר לחברה שהקים. למה הדיח את אמיליו? כי זו מהותו של ג'ובס, תמיד חותר תחת מי שלפניו, תמיד מלכלך עליו מאחורי גבו תוך שהוא מורח אותו במחמאות. כאשר נודע לאשתו של אמיליו על המהלך של ג'ובס להדחת בעלה, היא אמרה לו כי ג'ובס "עבד עלי בצורה מושלמת" וזה השיב לה "ברוכה הבאה למועדון".

השליש האחרון של הספר מתמקד בחזרתו של ג'ובס, אך דווקא הוא חסר את התנופה שאפיינה את השליש הראשון של הספר. אולי זה בגלל שג'ובס עצמו חזר ל"אפל" כאשר הוא רגוע יותר. באופן יחסי. הוא עדיין צרח על עובדיו, פיטר אותם על ימין ועל שמאל, דחק בהם לקבל את התשובות שבהן היה מעוניין אבל נראה שלמד ליהנות מהתפקיד ולא רק להתייסר בגללו.

בלומברג

זו גם התקופה שבה שלושת המרכיבים של הגאונות העסקית שלו התחברו יחד לדבר נוצץ אחד: ראשית, מיקוד. ג'ובס חתך והשמיד עשרות פיתוחים ומוצרים (ופיטר 3,000 עובדים) תוך שהוא מבהיר שהחברה צריכה לפתח בסך הכול ארבעה מוצרים: אחד לשוק הפרטי, אחד למקצועי; אחד נייח ואחד נייד. "להחליט מה לא לעשות חשוב כמו לדעת מה לעשות", אמר.

מרכיב הגאונות השני טמון ביכולתו לאתר אנשים מוכשרים, בעלי נפש של אמן ומזג נעים, המסוגלים מצד אחד להבין את השיגעונות שלו ומצד שני לא להתרגש מהם. אלו האנשים שבסופו של דבר הביאו לעולם את האייפוד, האייפון והאייפד, למרות שגם אז היה זה ג'ובס שליווה את המוצר משלב הקונספט ועד ההחלטה כיצד תיראה האריזה - מתוך ההבנה שלא רק מה שבתוך הקנקן חשוב אלא גם, ובעיקר, איך הוא נראה. לא מן הנמנע שהאובססיה של ג'ובס לאריזות היתה זו שהובילה להופעתה של תרבות מקוונת חדשה המכונה Unboxing שבמסגרתה צרכנים מתעדים את עצמם כשהם פותחים את האריזה של המוצר ואז מעלים את התיעוד לאינטרנט. חישבו כמה זה מופרע לתעד את עצמך פותח קופסת קרטון ומוציא מתוכה מחשב נייד או טלפון סלולרי. מופרע לגמרי. אבל עבור ג'ובס, האריזה היא יצירת אמנות בפני עצמה וחשיבותה גדולה לא פחות ממה שהיא מכילה.

בספר מתואר כיצד במשך חודשים הוא התהלך בתוך מחסן שדימה את חנות הקונספט של החברה, בחר את המדפים, את סידור החלל, אפילו את המחצבה שממנה נלקחה האבן לרצפות של החנות, עד שבניגוד למגמה הרווחת בשוק - השיק ג'ובס את חנויות המחשבים שנהפכו לסנסציה. הוא בילה במעבדות הסודיות של החברה, אלו שבודדים רשאים להיכנס אליהן, נגע במודלים, מישש את החומרים, העיר הערות, שאל שאלות, בחן כל סנטימטר מרובע.

בלומברג

אם ג'ובס הצעיר היה פגע-רע, ג'ובס המבוגר הצליח להביא למיצוי את כל יכולותיו. הוא שיכנע את חברות התקליטים לעשות את הבלתי ייאמן ולשתף אתו פעולה. הוא עבר מוסיקאי מוסיקאי, הזמין אותם לארוחות ערב, חיזר אחריהם כדי שיעשו את מה שביקש. אפילו הנמסיס של חייו, ביל גייטס, נדהם כאשר שמע שהצליח לשכנע את תעשיית המוסיקה למכור את השירים שלה בחנות המוסיקה המקוונת של "אפל", אייטיונס. כאשר "מיקרוסופט" ניסתה להגיב והשיקה נגן מוסיקה משל עצמה, "זון", היא נכשלה באופן מחפיר וג'ובס ידע למה: "'זון' היה מחורבן מפני שהאנשים במיקרוסופט לא אוהבים באמת מוסיקה או אמנות כמונו. אנחנו ניצחנו מפני שאנחנו אוהבים מוסיקה באופן אישי", הסביר לאייזקסון.

המרכיב השלישי בגאונותו קשור ביכולת המופלאה שהיתה לו לזהות שווקים ששולטים בהם פתרונות מדרג ב', מה שג'ובס כינה בשם "חרא של מוצרים", ולפתח פתרון מליגת העל שכבש את השוק בסערה. זה מה שעשה כאשר השיק את האייפוד, ולאחר מכן את האייפון והאייפד. ג'ובס לא המציא אף שוק - הם כולם היו שם קודם - אבל המוצרים היו בינוניים, מתסכלים ולא מעוררי השראה. בנקודה הזאת בדיוק הוא דחף במלוא כוחו את אנשיו להמציא את עצמם מחדש, להציג טכנולוגיות מופלאות ולעצב אותן בצורה מעוררת השתאות (ולאחר שהם עשו זאת, הוא ניכס את הרעיונות לעצמו).

כל היכולות המרשימות האלו לבלבו תחת אדם שהיה איש שיווק מדהים, בעל כושר ביטוי מעורר התפעלות ויכולת למגנט קהל עצום שנהה אחריו לכל מקום. הוא היה הכול חוץ מקונוונציונאלי, חוץ מסטנדרטי, חוץ מממוצע. הוא בז לממוצע. הוא פיטר את הממוצע. הממוצע הוציא אותו מדעתו. הממוצע היה "מיקרוסופט".

רציתי שיבינו אותי

אישיותו הקיצונית של סטיב ג'ובס אחראית במידה מסוימת, כך רומז אייזקסון, גם למותו. "שדה עיוות המציאות" גרם לו לחשוב שאם יתעלם ממשהו הוא פשוט ייעלם, ונטייה זו הובילה לאיחור ניכר בטיפול בסרטן הלבלב שבו לקה. הרגלי האכילה המוזרים, ההרסניים שלו, הקשו על החלמתו. בשלב הזה אופיו של ג'ובס השתלט על "אפל", שפירסמה מידע חלקי, לעתים מסולף, על מצבו הבריאותי האמיתי. כאשר גילה שהחברה שורדת היטב גם בתקופה שבה שכב בבית והחלים, הוא נכנס לדיכאון. כן, הוא היה עד כדי כך יהיר.

לאחר שהחלים, קיוו הקרובים לו שיהיה מעט יותר רגוע, אך עד מהרה חזר למצב רוחו הנרגן והכעוס. שלושת ילדיו קיוו שיבלה אתם מעט יותר אך הוא חזר והתמסר לאהבתו האמיתית, חברת "אפל". לא לזמן רב: הסרטן חזר והכה בו.

בתקופת חייו האחרונה ג'ובס היה אדם מפויס יותר: בספר מתואר כיצד ביל גייטס הגיע לבקרו בביתו ובמשך שלוש שעות הם ישבו בסלון ביתו (הצנוע, בניגוד לאחוזה המטורפת של גייטס) והעלו זיכרונות. לארי פייג', מנכ"ל "גוגל" הצעיר, בא גם הוא כדי לקבל ממנו עצות וג'ובס נעתר למרות כעסו העצום על "גוגל" בשל מערכת ההפעלה שלה לטלפונים סלולריים, "אנדרואיד", שאותה ראה כגניבה חסרת בושה של מערכת ההפעלה של האייפון.

בלומברג

בימים האחרונים לחייו, כאשר הכרתו כבר כמעט מעורפלת, הוא קרא לאייזקסון כדי לתת לו כמה תמונות מהאלבום המשפחתי, תמונות מקסימות המוצגות בספר. ג'ובס ידע שלא כל מה שכתוב בביוגרפיה עליו ימצא חן בעיניו, ובכל זאת הוא לא התערב בדבר. "רציתי שהילדים שלי יכירו אותי", הוא הסביר לאייזקסון, "לא תמיד יכולתי להיות אתם ורציתי שהם יידעו למה ויבינו מה עשיתי. חוץ מזה, כשחליתי, הבנתי שאנשים אחרים יכתבו עלי אם אני אמות, והם לא יידעו שום דבר. הם יטעו בכל". חולה שליטה, עד לרגע האחרון.

וולטר אייזקסון אכן לא עשה חשבון לג'ובס; הוא הציג אותו כפי שהיה, לטוב ולרע. למרות זאת, פה ושם הוא עשה לו כמה הנחות: הוא מזכיר רק בחטף את תקרית גניבת האב-טיפוס של האייפון שהובילה להתנגשות בינו לבין בלוג בנושאי טכנולוגיה שפירסם את המידע על האייפון, מה שלא הוסיף לו כבוד; אייזקסון גם לא מתעכב על תרבות הסודיות שג'ובס הנחיל ב"אפל", שהפכה אותה לאחת החברות החשאיות בעולם. למרות זאת, הוא מיטיב לנתח את אישיותו המורכבת של ג'ובס, את פגמיה, את יתרונותיה, את הקוטביות המהממת שבה. הספר של אייזקסון ארוך אך לא משעמם ואם הוא לפרקים מתיש, זה רק מכיוון שהוא מצליח לזקק את אישיותו הבלתי אפשרית של מושא הכתיבה שלו, שבטוח שהכללים הרגילים של בני תמותה אינם חלים עליו.

ניסיון לבחון את ג'ובס אל מול יזמי הטכנולוגיה הגדולים של המאה ה-20 דוגמת ביל גייטס ("מיקרוסופט"), סרגיי ברין ולארי פייג' ("גוגל"), מארק צוקרברג ("פייסבוק") ואחרים מלמד שהוא האדם בעל האישיות הקיצונית מבין כולם. בעוד שגייטס ידוע כמי שנהג לומר לעובדים שלו משפטים דוגמת "זה הרעיון המטומטם ביותר ששמעתי אי פעם", הוא אמר אותם בקור רוח שאנליטיות מקפיאה נשבה ממנו. ג'ובס צעק את אותו משפט ורבים אחרים בגרון ניחר, מכיוון שרעיונות מטופשים, עיצובים פגומים וביצועים לא מושלמים פגעו בו וברגשותיו וכאשר זה קרה, הדרך שלו להתגבר על הפגיעה היתה לרמוס מישהו באלימות מחרידה.

אף אחד מבין היזמים והמנכ"לים הגדולים של המאה ה-20 לא היה מלאך, רחוק מכך: גייטס גנב, צוקרברג שיקר, פייג' וברין היו יהירים ויזמים אחרים היו דורסניים ובוטים לא פחות, אבל אף אחד מהם לא היה מצויד באישיות כל כך אינטנסיבית ואובססיבית - לטוב ולרע.

אין פלא שג'ובס עורר השראה לא רק בקרב המשתמשים והצרכנים אלא גם בקרב יזמים ומנהלים. ספרים רבים נכתבו על ג'ובס עוד בחייו בניסיון לפענח את סוד הצלחתו. אחרי הכול, כולנו רוצים להיות יצירתיים כמוהו, מקוריים כמוהו, מהפכניים כמוהו ואף עשירים כמוהו. משום כך, כולם רוצים להבין את סוד הקסם, את המתכון. תשכחו מזה.

מקריאת הביוגרפיה שכתב וולטר אייזקסון עולה שזאת משימה בלתי אפשרית. באישיותו של סטיב ג'ובס התכנסו תכונות שאותן אי אפשר לשחזר ואולי טוב שכך. הוא היה אדם אכזרי ורגיש, תוקפני ונדיב, ברוטאלי ועדין, וכל התכונות האלו התקיימו באדם אחד ובקיצוניות מוחלטת שגרמה לכך שכל דבר היה בעיניו "מדהים בטירוף" או "חרא מוחלט" - לא היה שום דבר באמצע. מי רוצה חיים כאלה? מי יכול לחיות חיים כאלה? מי יכול להרשות לעצמו, לסביבתו, למשפחתו ולחבריו חיים כאלה?

ייתכן שאי אפשר להיות גאון מבלי להיות מוזר, אתה לא יכול לכבוש את העולם בלי להיות רודן. זו לפחות היתה דרכו של ג'ובס אל התהילה. גם אם רצה, לא יכול היה לחיות חיים אחרים. התמזל מזלנו וכולנו נהנים מהתוצאה.

Steve Jobs \ Walter Isaacson



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו