בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע הספרות הווידויית פורחת היום?

ספריהם של קרנית גולדווסר, יאיר לפיד ואחרים הם חלק מתופעה המלמדת על הזיקה בין היוצרים לבין מנגנוני השוק והשיווק שרוצים למכור וידויים סנסציוניים

29תגובות

ואז התחילה בעצם השבעה, מתארת קרנית גולדווסר בספרה "הדרך אליך" שראה אור עתה (ידיעות ספרים), "והאהבה שהציפה אותנו בבית הקברות חיבקה אותנו גם כאן, והבית של אמא התמלא באלפי אנשים שהגיעו מכל הארץ. אנשים שנסעו כמה שעות רק בשבילנו. מאשקלון, משדרות, מהקסאמים. באו שתי בנות מאשקלון, בעשר וחצי בלילה. התנצלו שהגיעו מאוחר כי נסעו באוטובוסים, ורק רצו לתת חיבוק, להגיד שהן משתתפות בצערנו".

החברה הישראלית הזדהתה עם גולדווסר והרעיפה עליה חום. מאבקה להשבתו של בעלה אודי, התמודדותה עם הבשורה הנוראית ואישיותה המלבבת הפכו אותה לגיבורה לאומית בעל כורחה. אלא שהספר שכתבה על הקורות אותה באותן השנים מעלה תהיות: האם הכרחי לחשוף ולפרוט לקטנות פרטי חיים אישיים? לפרסם בפומבי - בספר - דרמה שרוב החברה ממילא עקבה אחריה ופיללה שתיגמר בסוף טוב? האם אין מזור מאשר הכתיבה למי שעבר סבל שכזה? מה מעורר הספר הזה חוץ מחמלה ורחמים - הרגשות שמהם גולדווסר מבקשת להימלט? מדוע הוצאת ידיעות ספרים בחרה למשוך את הקוראים לקנות את הספר בהדגישה את "המאבק של קרנית כמו שהוא עובד מאחורי הקלעים". ולמה מכל האישים שפנתה אליהם גולדווסר במאבקה בחרה ההוצאה לציין דווקא את האפיפיור, הילרי קלינטון ומחמוד אחמדינג'אד. קשה לסקור ספר שמעורר רגשות כל כך עזים (יש אנשים שדיווחו כי קראו בו והתייפחו). מאוד לא פשוט להתייחס לערכו הספרותי וקשה למתוח ביקורת על משאלתה של גולדווסר להמשיך ולחלוק את גורלה עם החברה שבעלה יצא להגן עליה. אבל אפשר לנסות לענות על השאלה מה קרה לספרות ומה קרה לכותבי הספרים שמניחים היום את כל הטראומות שלהם, כרוכות בעטיפה נוצצת, על המדף בחנות הספרים.

תחרות ללא גבול ותרבות של נקיסיזם

טלי מאייר

מדוע זה קורה? תשובה אחת נעוצה בשיטה הכלכלית שהצמיחה צרכנות לשמה, תחרות ללא גבול בין הוצאות ספרים שהולידה כותבים מסוג חדש: נשים וגברים ידועים יותר ומפורסמים פחות שמוכנים לכתוב על עצמם הכל: חושפים טראומות שואה, מלחמה, מחלות נפש, בגידות, ניצול מיני, ילדות עשוקה וסטיות. לעתים מתארים איך נסקו מתהום הנשייה אל מרום הסולם החברתי ולעתים להיפך - סיפור על איך שהתרסקו כלכלית ונפשית. הספרות נלכדה בציפורני תעשייה שאחד מהקריטריונים המנחים אותה הוא גריפת רווחים בכל מחיר.

רבים מהמו"לים מעודדים כתיבה של אוטוביוגרפיות חושפניות מתוך ידיעה שככל שהחשיפה שערורייתית יותר כן יגדלו המכירות. בכך אין חידוש גדול. ספרים שבהם המחברים מוכנים לחשוף הכל (או באנגלית אמריקאית "All Books-Tell") קיימים כבר שנים רבות. החידוש הוא בכך שמאחר שברור שהספרים הללו אינם כתובים על פי כל הדרישות המחמירות וה"מדעיות" הממוסמכות והמתועדות של אוטוביוגרפיה, המציאו הוצאות הספרים סוגה מיוחדת לספרים ממין זה: יציר כלאיים שנקרא "רומן-אוטוביוגרפי". מה שמבטיח מצד אחד כי הספר מתבסס על עובדות ואירועים מן החיים ש"קרו באמת", ומצד שני מאפשר למחברים חופש אמנותי, או במלים אחרות, לא להתחייב שכל מלה שהם מפרסמים, אירוע שהם מתארים או חוויה שחוו - הם אמת לאמיתה.

ההיסטוריון ומבקר החברה האמריקאי כריסטופר לאש ייחס את הריבוי ההולך וגובר של כותבים מסוג זה ושל יצירות ממין אלה לתרבות של נרקיסיזם. הוא הסתייע בתיאוריה של פרויד, שטען כי הכתיבה שיש בה התערטלות לפני קהל רחב משולה לאנליזה פסיכיאטרית, משום שהכתיבה אף היא פעולה המניחה במידה מסוימת הינתקות מן "האני". כבר ב-1979 פירסם לאש את ספרו "תרבות הנרקיסיזם: חיים אמריקאיים בעידן של ציפיות הולכות ופוחתות". הוא הציג שם תיאוריה שאפשר בקלות להחיל גם על החיים הישראליים היום: לטענת לאש, בעת ההגירה ההמונית של האירופאים ליבשת החדשה אמריקה הם התנתקו מהמסורת ומהתרבות האירופית. הינתקות שהביאה למצב של ניכור, שבו האמריקאים ראו באירופה, ובאבות המייסדים, את ה"אחר", הזר, המנוגד להם. לפי לאש, ראשית צמיחת האישיות הנרקיסיסטית היא בהינתקות מהמסורת המשפחתית-הקהילתית באירופה ורצון למחוק את העבר. המשכה ברעיונות הקידמה, שהפרשנות המוקצנת שלהם הביאה להתפתחותו של הקפיטליזם בצורתו האמריקאית.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

לאש טען עוד כי מרגע שסופר מצליח למשוך את תשומת לבם של הקוראים לחייו הפרטיים - הוא זוכה לקהל קוראים נרחב. כך, אפילו סופרים שתחילה כתבו מתוך התבוננות ביקורתית והודאה כנה בדבר שאיפותיהם עברו לכתוב שטף של וידויים וזיכרונות ללא עיבוד ועידון. לאש טען כי מרגע שהתקבע המנגנון הזה, מרגע שמו"לים החלו לפרסם ספרי וידויים שכאלה ונוצר להם שוק, יכלו הכותבים הנרקיסיסטים - ואין זה משנה עד כמה כישרונם מוגבל - להשקיע בהתבוננות אוהדת בעצמם ולכתוב תוך שהם מרוכזים בעיקר בעולמם. סופרים לא מנסים עוד לתאר פיסת חיים המייצגת מציאות מסוימת אלא מפתים את הקוראים שישימו לב אליהם, שיגלו אהדה כלפיהם וכך יחניפו לתחושת ה"אני" שלהם.

לאש הסתייע בניתוח שלו בהסבר של אנתרופולוגים, שמצאו כי "האדם החדש" פיתח יכולת לארגן את החיים על פי צורכי ארגונים גדולים ולמכור את האישיות העצמית שלו כסחורה בעלת ערך בשוק. מיומנויות אלו הולידו אצל האדם החדש כמיהה נוירוטית לחיבה, לתמיכה ולשבח פומביים, שהביאו להשחתת ערכיו. לדברי לאש, השינויים הללו טיפחו ביתר שאת אישיות נרקיסיסטית; האדם החדש מעניק בספריו בעיקר הצצה אל מצב חרדתי תוך חיפוש אחר שלוות נפש. התמודדות עם מצב שכזה אפשר למצוא למשל בספר "בשם אחותי" מאת תהל רן (מודן), שכתבה על מחלת הנפש של אחותה והשלכותיה על חיי שתיהן. הסופרת (זוכת פרס הנשיא לספרות) בחרה לשתף בספרה את הקוראים בכל פרט מחייה הנפשיים והחברתיים הקשים.

אגב פרסים, על הרעיונות שפיתח בספרו זכה כריסטופר לאש בפרס הספר האמריקאי (ABA), אך הוא סירב לקבלו בטענה כי תהליך הבחירה של הספרים הזוכים נותן קדימות לשיקולים של הצלחה מסחרית - דבר שהופך את הסופרים למוצרי שוק ומעודד את פרסומם של ספרים גרועים.

דודו בכר

אנשים רבים ונבונים קוראים בשקיקה ספרים מסוג הווידויים החושפניים, אז למה לא להתייחס ברצינות לכתיבה המספקת את יצר המציצנות? ומה פסול בספר ששזורים בו לכל אורכו מונולוגים של האדרה עצמית, למשל, נוכח קשרים עם אישים מפורסמים? ב"זיכרונות אחרי מותי" (כתר) כתב יאיר לפיד בשם אביו: "הוזמנתי לבית הלבן, לדאוניג 10... סעדתי צהריים עם ברק אובמה, שתיתי קפה עם עראפאת, השקתי כוסית עם ניקולה סרקוזי... לחצתי יד למלכת אנגליה... נערות ארוכות רגליים טלטלו את ישבנן המחוטב מהלידו בפאריס... לואי אמסטרונג ניגן לכבודי". אפשר לראות בהלל הזה ל"אני" - כפי שהוא מושר בפי הלפידים בדואט: הקול הראשון הדומיננטי - הוא של יוסף (טומי), האב - ניצול שואה שהיה לאדם מפורסם וחשוב; הקול השני (בסאבטקסט) הוא של יאיר - בנו ההולך בדרכו. לפעמים אפשר גם לשמוע בקול השני של הבן צליל מקוטע וצרוד המפר את ההרמוניה. קול ענות חלושה שנסוג או קטן אל מול קולו הסמכותי של האב.

כמובן שסופר המתמזג בקולו של דמות אחרת אינו רעיון מקורי של לפיד: מרגריט יורסנאר, לדוגמה, נכנסה לדמותו של אדריאנוס קיסר. אלא שיורסנאר הרחיקה להיסטוריה ועל סמך תעודות בדתה רומן לתפארת. יאיר לפיד אמנם דבק ביומני אביו, בטענה שהוא מותיר את זיכרונותיו כמו שהם, אבל מעניין לבדוק אם הספר הזה שירטט את דמויות האב והבן כפי שהן במציאות או שמא האדיר אותן כגיבורי תרבות ישראלית.

הודאה במחשבות כמוסות, חתרניות ורדיקליות קשורה באומץ לב. כזהו המקרה של תומאס ברנהרד, שבספרו האוטוביוגרפי "מחיקה" (שוקן) ביקש להעלים את זכר הוריו בגלל אופיים האטום ובגלל שחיבלו בילדותו, אך גם ובעיקר משום שסימלו בעיניו את החברה האוסטרית הנאציונל-קתולית, הנאצית.

קשה לומר שאומץ הוא גם מה שהדריך את אליזבת גילברט ברב המכר שלה "לאכול, להתפלל, לאהוב" (זמורה-ביתן). גילברט מוכרת בספרה מתכון להתגבר על כישלונות ואכזבות: ראשית באמצעות אוכל - וחשוב שיהיה איטלקי; אחר כך תפילה; ולבסוף - אהבה. נראה שגילברט לא מחמיצה אף קלישאה: "התפקיד של דייוויד בחיים שלך... להבריח אותך מהנישואים שהיית צריכה לחסל, לקרוע לך קצת את האגו", או מילות עידוד-עצמי הנאמרות כשאין בעצם מה להגיד. היא פתחה במסע אל "האני", כתיירת של עצמה ושל המדינות שבהן עברה. ספרי את כל האמת, ייעצה לה חברתה, וגילברט סיפרה גם איך "בתחתונים שלה היא מרגישה אחרת". אכן, לזה ייקרא אומץ.

מציצנות כחלק בלתי נפרד מהספרות של היום

אבל אפילו סופרים שלא בחרו לכתוב ברומנים אוטוביוגרפיים מובהקים - בדרך שלאש כינה אותה "אנליזה" או "תרפיה פסיכיאטרית" - יש מי שעושה זאת בשבילם: סופרים שכתיבתם אמנותית, מעודנת, מעובדת, מצאו עצמם לאחרונה מוצגים עירום ועריה בשם "האמת" בספר "חיים כתובים" של הפרופ' ניצה בן-דב (שוקן). מציצנות היא חלק בלתי נפרד מהספרות היום, היא טוענת, וכדי להוכיח שגם אוטוביוגרפיה יכולה להיות ספרות טובה חקרה בן- דב את כתביהם של כמה סופרים. היא ניתחה את הילדות והטראומות של עמוס עוז, א"ב יהושע, חיים באר ואחרים, והעניקה פרשנות אוטוביוגרפית להיבטים שלדעתה הם עידנו והסוו בעלילות שטוו. ליהושע, שלא אווה לקבל את התובנות הפסיכולוגיסטיות שלה, אמרה בן-דב: "זה אתה - אין מה לעשות".

בן-דב יכולה לפסוח על אנליזה תרפויטית לקלוד לנצמן כי הוא עשה זאת בעצמו. בספר השנוי במחלוקת "הארנב מפטגוניה" (כתר) מצויים מצד אחד קטעי ספרות מעובדים ומרתקים, ומלאכת מחשבת של עיתונאות במיטבה מצד שני. עם זאת, לנצמן לא הסתפק בתהילה כיוצר עצמאי ונתלה בקשריו עם אנשי רוח ותרבות צרפתים. בעיקר ז'אן פול סארטר וסימון דה בובאר, שיחד עם לנצמן היו חבורה פורייה ומסקרנת מכל הבחינות. אולם ההיבטים הסנסציוניים שבחר להאיר מתוך מסכת חייהם לא מחמיאה לאיש ומגמדת בייחוד את לנצמן עצמו. סארטר ודה בובאר מתו כבר ולא יכולים להשיב לו. ואילו אחותו של לנצמן, שאת חייה האינטימיים ברחוב האחורי חשף ללא רחם - התאבדה.

הספרים שהוזכרו כאן מצויים בראש רשימות המכירות ואינם ספרות זולה. אלא שהם חלק מתופעה המלמדת על הזיקה החזקה כל כך הקיימת היום בין מנגנוני השוק והשיווק שרוצים למכור וידויים סנסציוניים לבין יוצרים של אמנות ותרבות המספקים אותם לקהל, שקונה וקורא אותם בשקיקה.

חיבור הדוקטורט של חניתה עשתאי עסק בנושא: "כריסטופר לאש מרדיקליזם לתחיית השמרנות בארצות הברית, 1990-1960".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו