בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכרעות גבוליות: מפת ההחלטות שקבעו את גבולות ישראל

ספרם של דוד ארבל ואורי נאמן, בכירים לשעבר במוסד, מנתח את שמונת האירועים שבהם נדרשו מנהיגי ישראל לסוגיית גבולות המדינה

9תגובות

הכרעות גבוליות: ארץ ישראל מחלוקה לחלוקה

דוד ארבל ואורי נאמן. הוצאת ידיעות ספרים, 271 עמ', 118 שקלים

זהו ספר מעניין על גבולותיה של מדינת ישראל. ליתר דיוק, על ההחלטות שהביאו לקביעת הגבולות. אך משום שהתנועה הציונית ומדינת ישראל אחריה נמנעו בעקביות מלהגדירם ולשרטטם באופן סופי, הרי שהספר בעצם עוסק בהחלטות של שלום וביטחון: שכן הגבולות המשתנים והאלסטיים של ישראל מאז הכרזת בלפור ב-1917, ובמיוחד החלטת החלוקה של האו"ם כעבור 30 שנה - הובילו או שנולדו מתוך מלחמות והחלטות על נסיגות והחזרת שטחים בהסכמים עם היריב, או בהחלטה חד צדדית.

אי–פי

מחברי הספר כותבים כי אפשר היה לצפות כי "על עיצוב גבולותיה של מדינת ישראל, תהליך המצוי עדיין בהתהוות, השפיעו שאיפות יסוד, תהליכים מדיניים וכמובן השקפות עולם והחלטות של מנהיגים אשר תכננו את מעשיהם בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה". אך בפועל זה לא תמיד קרה. לדוגמה, ההחלטה של ממשלת לוי אשכול לצאת למלחמה ביוני 1967. ההחלטה לא נועדה כלל להשפיע על עיצוב הגבולות. אך בדיעבד השפיעה עליהם השפעה מכרעת. מאז מלחמת ששת הימים הספיקה ישראל להחזיר את סיני למצרים תמורת הסכם שלום, להתנתק מרצועת עזה אך לדבוק באחיזתה בגדה המערבית וברמת הגולן.

קביעות מעוררות מחלוקת

ספרם של דוד ארבל ואורי נאמן, בכירים לשעבר במוסד, מנתח את שמונת האירועים שבהם נדרשו מנהיגי ישראל לסוגיית גבולות המדינה: זה מתחיל בהכרעת דוד בן גוריון לאמץ את החלטת החלוקה שקיבלה עצרת האו"ם בנובמבר 1947, נמשך בהחלטה לספח את השטחים שנכבשו במלחמת השחרור (והיו מיועדים למדינה הפלסטינית), עובר להחלטה על מלחמת מנע ב-1967, ההחלטה להימנע מלצאת למלחמה ביום הכיפורים ב-1973, הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני ב-1982 (בתמורה להמשך השליטה בגדה ובעזה), ההחלטה באותה שנה לרסק את "המדינה הפלסטינית" בלבנון ולסלק ממנה את אש"ף כדי להמשיך ולהבטיח את המשך השליטה בגדה ובעזה, הסכם אוסלו מ-1993 שמעגן את נכונות ישראל לחזור לעקרון חלוקת הארץ ועד החלטת אריאל שרון לסגת מרצועת עזה.

כמה מן הקביעות בספר זה יעוררו מחלוקת. לדוגמה, טענתם של המחברים כי מנחם בגין היה שותף מלא, שידע ואישר את תוכניתו של אריאל שרון לפלוש ללבנון כדי לסלק את אש"ף מלבנון לירדן במטרה לעודד הקמת מדינה פלסטינית במקומה; טענה נוספת שנויה במחלוקת, שלקוחה מתחום תיאוריות הקונספירציה, קובעת שערב מלחמת יום הכיפורים הצמרת המדינית-ביטחונית קיוותה לנצל את המתקפה הערבית כדי להנציח שליטה ישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. טענה נוספת שלהם, אם כי לא ממש מקורית, היא שראש הממשלה יצחק רבין נכנס למתווה אוסלו והסכים לתהליך פתוח, ללא בחינה ובדיקה מספיקים.

הספר כתוב בשפה בהירה ומתומצתת. לכל הכרעה שהתקבלה על ידי הקברניטים בסוגיית הגבולות מוקדש פרק משלו ויש בו מפה המקלה על הקוראים להבחין בשינויים שחלו בגבולות ישראל מאז החלטת החלוקה. מרבית החומרים שעליהם מבוסס הספר לקוחים ממקורות גלויים. זה חבל. בשל הנושא כבד המשקל המתואר בו, ובשל היותם של המחברים אנשי מודיעין האמונים על איסוף מידע, אפשר היה לצפות כי יעשו מאמץ גדול יותר לאתר מקורות ראשוניים, בעיקר החל מהפרק השישי שעוסק בביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים.

בלי דיון מעמיק

המחברים מתארים כיצד כמה מן ההחלטות הצבאיות והמדיניות שנועדו לשרטט את גבולות ישראל התקבלו על ידי ראשי ממשלה ולצדם מספר מצומצם של שרים, בלי דיון מעמיק. על החלטות אחרות החליטו בלבדית ראשי הממשלה. כך רבין, שהחליט לאמץ את מתווה אוסלו שרקחו מקורבי שמעון פרס; וכך שרון, שהכריע על ההתנתקות.

במלות הסיום של הספר מצטטים המחברים את דוד בן גוריון: "מימים קדומים היו גבולות העצמאות של העם היהודי נסוגים ומתקדמים לפי התמורות ההיסטוריות". דברים אלה אמר כאשר שיכנע את חברי מועצת העם שלא לאזכר בהכרזת העצמאות את גבולות המדינה. ואכן, מלחמת השחרור, בראשית ימיה של המדינה, הסתיימה בגבולות אחרים מאלה שהוקצו לה בהחלטת החלוקה. המלחמות שבאו מאז - היזומות ואלה שנכפו על ישראל - נולדו למציאות אזורית ובינלאומית שונה.

חוקרים ואינטלקטואלים ערבים רואים בדברים אלה של בן גוריון ובהחלטות שהתקבלו מאז ראיה לכך שלישראל יש כוונות התפשטות תמידיות. אבל הזרם המרכזי בהיסטוריוגרפיה הציונית שולל טענה זו ורואה בתהליכים ההיסטוריים את אלה שמייצרים לישראל הזדמנות לקבוע את גבולותיה בכל פעם מחדש, והיא יודעת לנצלם. היה ראוי שהמחברים יקדישו תשומת לב לסוגיה זו ויביעו את דעתם האם אכן יש אמת בטענה כי לישראל יש "אסטרטגיית-על" של התפשטות, או שמא הרחבת הגבולות היא תוצאה של הסכסוך הישראלי-ערבי האינסופי.

לעומת זאת, לשאלה האם ישראל יכולה להמשיך לשלוט בגדה המערבית משיבים המחברים בשלילה. לדעתם, הפור נפל. חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות ריבוניות במרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן מחויבת המציאות. עקרון החלוקה מקובל על ישראל והרשות הפלסטינית, על מרבית מדינות ערב ועל הקהילה הבינלאומית. עם זאת, יש ספק אם מנהיגי ישראל ופלסטין יגלו מדינאות ויאזרו את האומץ הפוליטי הדרוש כדי לשרטט ולהסכים על קו הגבול ביניהן. החלופה להכרעה זו, טוענים המחברים, היא עימות מדמם שבסופו ייאלצו הצדדים לשוב לנקודת המוצא - חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות לאום.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את ביקורות הספרים הכי מעניינות ישירות אליכם

יוסי מלמן הוא כתב "הארץ" לענייני מודיעין וביטחון. ספרו "אוטוביוגרפיה של ריצה" ראה אור השבוע בהוצאת ידיעות ספרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו