בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביוגרפיה על פנחס ספיר: סיפור שהוחמץ

הספר שכתבה נכדתו של ספיר משתרע על קרוב ל-700 עמודים מייגעים לקריאה, ומפספס לחלוטין את עלייתה ונפילתה של "השיטה"

16תגובות

היש הגדול: ביוגרפיה של פנחס ספיר

מיכל ספיר. ידיעות ספרים, 808 עמ', 128 שקלים

פנחס ספיר קנה את מקומו בהיסטוריה הישראלית בזכות "השיטה" - מערכת הכללים שהנהיגה מפלגתו לניהול הכלכלה הישראלית, בשילוב ובמתח מתמיד בין עקרונות סוציאל-דמוקרטיים לאילוצים ופיתויים קפיטליסטיים. במידה רבה, איפשרה "השיטה" את המפעל הציוני, את הקמת המדינה ואת ביצוע המשימות המיידיות שהציבה לעצמה, לרבות קליטת יותר ממיליון עולים ומימון מלחמותיה הראשונות.

אילו מת ספיר לפני מלחמת ששת הימים אפשר שזיכרו היה אפוף תהילה; אך "השיטה" שלו מימנה גם את כיבוש השטחים ואת הקמת ההתנחלויות הראשונות ולא נחסך ממנו לראות כיצד הסתאבה ונרקבה והתמוססה לה "השיטה" אל תוך סירחון של שחיתות שעלתה למפלגתו בשלטון. למוקירי זיכרו מותר להתנחם בכך שספיר מת שנתיים לפני המהפך של 1977, אך כיו"ר הסוכנות כבר היה ב-1975 איש בודד, ממורמר ומאוכזב. ייתכן מאוד שתמיד היה חלש יותר משנדמה.

הנה לכאורה דרמה אנושית ופוליטית גדולה, אך הביוגרפיה שחיברה נכדתו משתרעת על קרוב ל-700 עמודי טקסט דלי השראה ומייגעים מאוד לקריאה. הסיפור המרכזי, על עלייתה ונפילתה של "השיטה" - הוחמץ.

דניאל רוזנבלום

ספיר שידר בעלבתיות יידישיסטית וקוצר רוח דעתני, שגבל לא פעם בגסות רוח. ציר כלכלי בשם שמעון אלכסנדרוני ישן פעם עם ספיר במערכת חדרים אחת במלון אמריקאי. בעודו מתפשט, נכנס ספיר לחדרו. שר האוצר, כותבת המחברת, "בא לראות אם הגופייה אצלו מעל התחתונים או מתחת". אך דווקא החיספוס העממי וחוסר ההתחשבות, כשצלצל אליהם בשש לפנות בוקר, זכורים לרבים ממיודעיו בתערובת של חיבה והערצה, כמו העידו על גדולתו כמדינאי וכמנהיג. ההיסטוריה לא היתה משתנה אלו צלצל בשמונה וחצי.

גימיק מיותר

הוא נולד ב-1906 בעיירה סובלאק שבצפון-מזרח פולין אשר היתה אז תחת שלטון האימפריה הרוסית; באותה שנה עלה לארץ ישראל דוד בן גוריון, שהיה אז בן 20. ספיר, שנקרא אז קוזלובסקי, בא כ-23 שנים אחריו והתיישב בכפר סבא. הוא השתלב כמעט מיד בעסקנות פוליטית ולקח עליו לנהל את מפעל המים המקומי. אחר כך השתתף בניהול "מקורות". ב-1947 הופקד על אגף האפסנאות של ההגנה ועם הקמת המדינה היה מנכ"ל משרד הביטחון; השר היה בן גוריון. ספיר השתייך אפוא לדור של פוליטיקאים צעירים יחסית שבן גוריון ידע לאתר ולטפח, בהם גם משה דיין ושמעון פרס. ב-1955 היה לשר המסחר והתעשייה, ב-1963 היה לשר האוצר. בשנים ההן לא היה מי שהשפיע על המשק הישראלי יותר ממנו; במובן זה, היה איש חשוב באמת. על כן יש עניין גם בתולדות חייו.

כמה יפה היה זה אילו טיפסה נכדתו של ספיר לאיזו עליית גג חורקת ומגלה, בתוך מזוודה ישנה, יומן נעורים שכתב, כפי שעשו אחדים מהאבות המייסדים של המדינה. למרבה הצער, המחברת לא מצאה יומן כזה; על כן המציאה אותו בעצמה. הספר כתוב בגוף ראשון ורצוף בהערות שוליים, כמו היה יומן אמיתי; למעשה, הוא מבוסס על דברים שספיר סיפר בראיונות עיתונאיים ובמקום אחד מיוחסים לו דברים שההיסטוריונית אניטה שפירא כתבה שנים אחרי מותו.

זה גימיק לא לגיטימי וגם מיותר: לדעתי, ביוגרפיה מתועדת העושה שימוש במסמך מפוברק אינה ראויה לקריאה. במקרה זה, "היומן" שהמציאה המחברת לא היה ראוי ל-56 מעמודי ספרה אפילו היה אמיתי: רובו משמים למדי, והעמיד את סבלנותי במבחן קשה, ועוד היו לפני כ-650 עמודים נוספים. בעמ' 97, למשל, כתוב: "התקדמותו של קוזלובסקי קיבלה דחיפה נוספת כאשר נבחר בסוף 1939 לאחד מחברי ההנהלה המצומצמת של ‘ברית פיקוח', לצדם של ארבעה אישים בולטים בתחום הפיננסי במשק ההסתדרותי: א' ברודני, מנהל ‘בנק הפועלים', ראובן שנקר, מזכיר ‘הברית' ואברהם זברסקי וענבי, מנהלי הסניפים הגדולים ביותר, תל אביב וחיפה". איני יכול להגיד שהחסרתי פעימה למקרא המידע הזה. רמת הפירוט מגיעה בעמ' 549 לאיזכור מספר הטלפון ששימש את ספיר בביתו.

לא קל לכתוב היסטוריה כלכלית; בדומה להיסטוריה צבאית, יש בה משהו מעורר פיהוק. "האמת היא שאין לי הרבה מושג בכלכלה. אני בכלל למדתי ספרות", כותרת המחברת. היא מתארת בארכנות מופלגת את מפעלי הטקסטיל השונים שיזם ספיר, תוך שימוש במידע שרשם בפנקסונים שחורים והטבות למשקיעים שחילק באמצעות פתקים אישיים, בכתב ידו.

זה מעורר נוסטלגיה, מאפשר אולי תזה על יסודות ההתעשרות הקלה, הסימביוזה הון-שלטון והשחיתות, אך לא מספיק כדי להבין את מה שקרה לחברה הישראלית בצמתים מרכזיים של דרכה, כגון באמצע שנות ה-60, כאשר הגיע המשק לנקודת רתיחה כה מסוכנת עד שהתעורר הצורך במיתון. האמנם בא המיתון כתוצאה ממדיניות מכוונת? האם היתה זו מדיניות נכונה? האם נוהלה כראוי? איך בכל זאת קרה שהמיתון הביא ישראלים כה רבים עד ייאוש? ערב מלחמת ששת הימים עלה מספר היורדים על מספר העולים. איך סמירטט הייאוש את החברה הישראלית עד כדי כך שלא אזרה עוז לעמוד בפני איומי מצרים - כי אם נסחפה למלחמה נגדה? במלים אחרות: מה חלקו של ספיר באירועים שגלגלו את ישראל למלחמה הזאת? המחברת לא מציעה תשובות מספקות לשאלות אלו.

מתוך הספר

ספיר היה בעד נסיגה מהשטחים ונגד הקמת ההתנחלויות. עם זאת, הסכים להשתתף בניהול השלטון בשטחים. הוא קיווה כנראה לבלום את יצר ההתפשטות של משה דיין. ללא הצלחה: ספיר העריך את דיין, אך פחד ממנו וקינא בו, נכדתו כותבת. לדבריה, "למרות מעמדו הבכיר בממשלה ולמרות עוצמתו הפוליטית, בדרך כלל הוא נמנע מלהטיל את כובד משקלו כדי להביאו לכלל ביטוי במדיניות הממשלה הן להלכה והן למעשה". או שלא רצה או שלא יכול. לעתים גם לא ממש התעניין: אנשים העידו שבישיבות ממשלה, כאשר לא עמדו על הפרק עניינים כלכליים, הוא בא עם ערימת תיקים משלו וחתם וחתם, או נרדם, נכדתו כותבת. הרושם הוא שעמדתו היונית היתה רדודה למדי.

במלחמת יום הכיפורים מילא ספיר תפקיד מפתח באחד הרגעים הגורליים ביותר בתולדות המדינה, אולי הגורלי בכולם. וכך כותבת המחברת (עמ' 598): "הסתבר שדיין, שמצבי הרוח שלו נעו בין אופטימיות בלתי מוסברת לתהומות של ייאוש, הסביר לגולדה שהדבר היחיד שאפשר לעשות במצב שנוצר זה לפרוש נשק גרעיני מול המצרים. לעבור מעמימות גרעינית למאזן אימה גלוי. ומאיר קנתה את הרעיון הזה. ספיר היה מהמפקפקים במסקנותיו מרחיקות הלכת של דיין באשר למצב בחזית... עתה נכנס להילוך גבוה כדי לגייס שניים-שלושה אנשים שידברו עם גולדה וישכנעו אותה לרדת מהרעיון".

אך כחבר הממשלה היה לו חלק גם באחריות שהובילה למחדל המדיני שקדם למלחמת יום הכיפורים. על כן, אין צורך בעשרות העמודים שעוסקים בשאלה כיצד קרה שספיר לא נבחר להחליף את מאיר בראשות הממשלה. שום דבר ממה שכתוב בספר לפני כן לא מוביל למסקנה שספיר התאים לתפקיד זה, אפילו רצה בו. לזכותו ייאמר שלא רצה, כי הבין שאינו מתאים. הוא גם לא היה ראוי לתפקיד: כיום ידוע שהנשיא סאדאת היה מוכן לעשות שלום עם ישראל במקום לתקוף אותה; גם גולדה מאיר ידעה זאת, אך היא העדיפה את המשך הכיבוש. ספיר היה אתה. המלחמה הגלתה את מפא"י ההיסטורית אל העבר ואת ספיר הגלתה אל הסוכנות היהודית; תיאור שנותיו האחרונות מעורר חמלה.

זהו ספרה הראשון של המחברת. המתעניינים בסיפור חייה ימצאו בספר לא מעט מידע על עצמה, דעותיה, לבטיה ושגרת חייה, לרבות תוצאות בדיקה שעברה אצל רופא (דלקת באוזן הפנימית); היא עסקה ברוק אלטרנטיבי והשתתפה בהפגנות נגד הכיבוש. בשובה לאחר שהות ממושכת בחו"ל הפנימה את השפה הגל"צית, המשמשת כלשונה הרשמית של מדינת תל אביב. בתוך כך היא מרבה להשתמש במלה "אז" בהוראה של על כן (כמו "אז ספיר נכנע"), ומספרת שהאנגלית שלו היתה "די קטסטרופה". פעם, היא כותבת, אשה אחת הראתה לו "מין כזאת מגבת". במקום אחר כתוב: "ספיר היה מבסוט". ועוד כאלה, כפי שאומרים בלשון גל"צ. זה היה מעצבן אותי גם בספר קצר יותר. בעמוד 603 המחברת תוהה אם ספיר היה מתעניין בספרה, או שמא היה רואה בו פרויקט מופרך ומיותר; אך עד עמ' 688 סרה דאגתה: "עבדתי יפה. אני יכולה להיות מרוצה ממה שעשיתי", היא כותבת.

תום שגב פירסם השנה את הביוגרפיה "ויזנטל" בהוצאת כתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו