טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המגדל נפרק": על הזירה הלשונית של הילדים

ספרה של מיכל סגל, שמתחקה אחר החוקיות בתהליך רכישת השפה אצל ילדים, חביב מעצם הדוגמאות שהוא מביא אך לא ברור למי הוא פונה

תגובות

המגדל נפרק: חידושי מלים של ילדים וניתוחם
מיכל סגל. איורים: גפן רפאלי. הוצאת מכון מופ"ת, 135 עמ', לא צוין מחיר

בשלושה דברים מתייחדת העברית. ראשית, בכך שהיא שפה קדומה שחזרה להיות שפת-אם, ובזאת אין דומה לה; שנית, כמו שפות שמיות אחרות אמנם, היא התברכה במערכת צורות מורכבת; שלישית, משום תולדותיה המיוחדות של העברית שמור לילדים תפקיד משמעותי במיוחד הן בראשית דרכה בפלשתינה-א"י והן בהתפתחותה העכשווית.

שלושת איפיונים אלה מודגמים להפליא בזירה הלשונית של הילדים - כר פורה ליצירה וללימוד לקטנים, ומקור בלתי נדלה של הנאה למבוגרים. בספר "המגדל נפרק" קיבצה מיכל סגל יותר מ-200 חידושי מלים של ילדים - בני שנה וחצי עד ארבע וחצי - וזה החן שלו. קבצים ראשונים של חידושים כאלה התפרסמו כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת. שמותיהם מעידים כי מחבריהם חשו שהם עדים למעשה התחדשות יחיד במינו. קובץ ראשון יצא לאור בשנת תרצ"ג; גיטל מיזל - סופרת, עיתונאית ומתרגמת, קראה ל"צרור היצירות" שליקטה "הילד בארץ ישראל". המחנך הד"ר ישראל רבקאי פירסם בשנים תרצ"ה-תרצ"ח אוסף חידושים שלו קרא "על לשון-ילדינו בארץ" (אז הילדים של ארץ ישראל היו של כולם).

גיטל מיזל היתה מודעת לכך שהתופעה אינה ייחודית לעברית: "בסרוסי לשון אתה מוצא חוקים הגיוניים-פנימיים דומים אצל ילדים המדברים בשפות שונות זו מזו, כגון רוסית ועברית, עברית וגרמנית, עברית וכל לשון שהיא". היא האמינה מאוד בכוחו של החינוך, ועוד יותר בהשפעת הבית והשכבה הסוציו-אקונומית שהילד בא ממנה: "אך לא מקרית היא גם העובדה, שנבדלות זו מזו הבדל אינדיבידואלי ומצוינות בסגולות ספציפיות הן יצירות הילדים, לא רק של כל שכבה סוציאלית בארץ-ישראל כשהיא לעצמה, אלא גם של החלקים השונים בשכבה הסוציאלית האחת". חלק מקביעותיה קצת מביכות, עדות נוספת לעיוורון האשכנזי שרווח אז בארץ.

רבקאי ייחס חשיבות רבה לייחודיות של המהלך ההיסטורי בארץ, וכמו רבים לפניו ואחריו, חרד לעתיד העברית: "הרוב המכריע של קהל האמהות אצלנו עבר לשפה העברית משפה אחרת, ודין ‘שפת-האם' במובנו המלא והרחב אינו חל על שפתן העברית. ולעובדה זו יש בלי ספק השפעה פטאלית, ולרעה, על שפת ילדינו בארץ". התפעמותו מן המתרחש בארץ ייצרה אצלו קביעות שלא היו עומדות בביקורת מדעית: "באקטיביותו ובסערת נטייתו לעצמאות ולחופש בלתי-מסויג עולה הילד העברי בארץ-ישראל על כל בני גילו בארצות אירופה".

print-image-1.1584947-1

מאחר שברכישת שפת אם רב הנסתר על הגלוי, יש למבוגרים תחושה - לא כל כך מוצדקת, אם סופרים את השעות שהילד משקיע בלימוד זה - של נס המתהווה מתחת לאפם. אין תמה שברבות השנים התפרסמו עוד קבצים מפרי הטף (זאת אינה פליטת קולמוס, זה משחק מילים של גדולים...) במדורים כמו "מפי הטף" בעיתון "דבר", "צברינו החמודים והעוקצניים" ב"דבר השבוע", ובחוברות פנימיות - "אמרות כנף מפי הטף" ו"טפטופי טף".

כשהילדים נוכחים במרחב הציבורי זוכה התיעוד של הפנינים שלהם לפומביות שיתופית, כפי שהראתה עינת אמיתי שקיבצה עדויות מעלוני הקיבוצים השונים. אראלה הורוביץ מנתיב הל"ה פירסמה קובץ כזה ב-1961 לרגל שנת היובל של דגניה, שמעבר להיותה קבוצה ראשונה, סימן-לבאות, זכתה גם לגננת נפלאה - מיתולוגית בלשון עכשווית - מרים זינגר, שאצרה בשקדנות את ה"חוכמות" של הילדים שחינכה. וזאת לדעת, חלק מהותי בתהליך רכישת השפה אצל ילדים הוא יצרני ולא חקייני במהותו. אלא שאנחנו עומדים על כך רק כאשר הצורה הילדית שהפעוט מפיק היא בבחינת חידוש, קרי אינה קיימת בלשון המבוגרים, ואצל ילד בודד לא תמיד קל לעמוד על היקף התופעה. אף ילד לא שומע מבוגרים שמגישים "ביצות קשות", ואף על פי כן הוא גוזר את צורת הרבים תוך התעלמות ממה שהוא שומע.

גל נוסף, שהתעורר בסוף שנות ה-80, כבר היה פטור מהעול האידיאולוגי שליווה את הראשונים. ב-1987 פירסמו מרים רות ומיריק שניר את "לשונות קטנים" - אוסף רב שנים של יצירות ילדיות מסודרות על פי הגיל של היוצרים, מוגש בטוב טעם וברוב חן, כשההקשר שבו נוצרו מאויר בחינניות ובדקות על ידי שלומית זוהר. על יצירות כאלה כתבה דתיה בן-דור את "ככה זה בעברית!" (1990) - אהוב הילדים, ומשמו משתמע שאין ברירה אלא לקבל את כללי העברית, וצריך להסכין לשרירותיות.

בספר הנוכחי יש ניסיון "להצביע בצורה תמציתית ובהירה וגם מעט משעשעת על החוקיות המנחה את הילדים" בדרכם להפנים את הדפוסים השרירותיים לכאורה.

מי קהל היעד?

הבלשן גיא דויטשר כותב על "הצמא לסדר" כתופעה המסבירה חלק גדול מן הדינאמיות הלשונית. לדבריו, "האנלוגיה היא היסוד הממציא העיקרי בהתפתחות השפה... הוא נולד מאלפי ניסיונות ספונטניים של דורות על גבי דורות של מוחות צמאי סדר, המנסים למצוא חוקיות בעולם הכאוטי הסובב אותם". איפיון זה תקף להתפתחות השפה בכלל, לא רק לרכישתה.

מיכל סגל קיבצה דוגמאות ילדיות (קרי, צורות הקיימות אצל ילדים אבל לא אצל מבוגרים) וארגנה אותן על פי חוקים לשוניים שאתם "מתמודדים הילדים בעת ייצור התחדישים". אני הייתי נמנעת משימוש במונח "תחדיש", שלטעמי שמור ליצירות מכוונות כחלק ממהלך יזום, ונשארת נאמנה לצירוף "חידושי מלים" המופיע בכותר. בהתמודדות זאת, מן הראוי להזכיר, פועלים הילדים ללא תמיכה כתובה - ולכן פצע בריבוי הוא פצות, ולא פצעים, כמו רגעים, סלעים, או נגעים, שהילדים יכירו רק מאוחר יותר.

על אף שהספר חביב מעצם הדוגמאות שהוא מביא, לא ברור למי הוא פונה. קהל היעד המוצהר שלו הוא "העוסקים בהתפתחות הילד ושפתו", אך הוא כתוב בנוסח של ספר לימוד "מחופש", שכמו ספר בישול משאיר מקום למתכונים ביתיים שהקוראים מוזמנים להוסיף. יש בו "דמות פיקטיבית היתולית" המביאה "חוות דעת מפוקחת (כך במקור) ומבודחת". דמות זאת היא המילון, אלא שבדרך כלל ייעודו להביא מצאי של מלים, תיעוד של מצב נתון במערכת של מוסכמות, וההומור המיוחס לו לא נשמע אמין. שמות הנושאים שתחתיהם מובאים הפרקים הם מלאי הומור וקריצות. אך בראש כל פרק יש ניסיון להסביר בשפה שווה לכל נפש "מה בראש" של הילדים, תיאור שאינו מעלה או מוריד דבר. דווקא בסוף כל פרק יש סעיף נחמד - "מתי הם ילמדו?" שבו מתוארות דרישות-הקדם הקוגניטיביות הנחוצות כדי ללמוד את הפרדיגמה בשלמותה. מה שחשוב לא פחות הוא ההבנה, כי עצם החזרה על הצורה המוסכמת אין בה די כדי שהילד יאמץ אותה. כדי לוותר על חידושיו הפוריים המשליטים סדר ולהמיר אותם בצורות המוסכמות, הזאטוט צריך לגדול.

הספר נפתח בפרק שנקרא "נאמנות שורשית", בחירה יפה, שכן השורש העברי הוא אחד מהמאפיינים הייחודיים של השפה, וכאן יש ביטוי מרשים לכוח של הילדים לחדש ולהתחדש. לפי דויטשר, "השורשים בשפות אחרות הם בסך הכל ‘גושים' בני הגייה... (והם) מביעים את המשמעות הבסיסית של הפועל... כדי לבטא את הניואנסים השונים של הפעולה... משתמשות שפות העולם בסיומות ובתחיליות". ואילו בעברית, "השורש אינו גוש מרכזי שמדביקים עליו תחיליות או סיומות... הוא לובש צורה רק כשמשבצים אותו בתבנית מסוימת של תנועות".

על רקע זה עורר בי הפרק האחרון מידה של אי נחת. ההסבר המובא בו מתעלם גם מחלק מן היכולות שיש לילדים, וגם מן המורכבות של השפה. בניסיונה להבין - ואפילו להסביר - מדוע הילד שגב אומר "דום" במקום אדום, משווה סגל צמד זה ל"שחור-השחור", כלומר להשמטת ה"א היידוע, אלא שההשוואה המתבקשת היא ל"שחור-חור". ילדים נוטים להשמיט הברה פותחת שאינה מוטעמת, ולפיכך הם יקראו דום לאדום, כמו ננה לבננה, ודור לכדור. בהתייחסה ל ה כאילו היא ה, גם אם זה נכון בנוגע לרוב דוברי העברית, עדיין מתעלמת הכותבת מן ההבחנה בין הצירוף - הכדור אדום, לצירוף הכדור האדום. ואכן, בין שלל הדוגמאות המובאות אין ולו אחת שבה הושמטה ה' היידוע.

הבחירה בפרק זה לייחס לצורה ילדית קטומה או מקופדת - "קצוצת ראש" בלשון הספר - הסבר קווי פשטני, גם היא החמצה כפולה: התייחסות לפני השטח של העברית פירושה ויתור על ההזדמנות לעמוד על הייחוד שבה, והיא חוטאת בהערכת חסר של יכולת הפיצוח של הילדים - רוכשיה. כמו רבים וטובים נופלת סגל לפח יקוש: "עברית קשה שפה".

לעצם איסוף הדוגמאות ואיגודן יש כוח וחן שהניתוח המוצע בספר אינו מחזק. דמיינו את רונה סגל, בתה של מיכל, יוצאת לפיקניק בכנרת עם שגב, רעות, בובה וחתול. בעוד רונה "משתה את הבובה", מכריז שגב חברה: "אני אחוכ את הדגים", ורעות מתכוננת להיכנס למים ומודיעה לכל שהיא "פשוטה ומוחלצת". רונה הולכת בעקבותיה ואומרת לבובה "התיחפתי והתערמתי". עם צאתה מן המים, היא שבה ומעדכנת את הקהל: "הצללתי את הראש". בינתיים רעות יוצאת מן המים ומצהירה "היכנסתי!" היא מתנגבת, בעוד החתול מירדם בשמש. רעות מישענת על מיכל, וכעת תורם של שגב ורונה לערוך את השולחן: הם משימים כפותות ואוכלים ביצות, פפונים וסלטות. בפיקניק כזה אין להם חשק לאכול עופים והם לא צריכים מזלגים.

להקשיב לילדים חשוב לא פחות מאשר לדבר אליהם. מה שמקסים בתופעה עצמה הוא שהיא מתרחשת בכל בית. קחו מחברת, הנציחו את החידושים של ילדיכם, ותתפלאו לגלות כמה מרגליות מופקות גם אצלכם. אילו ילדים היו בונים את מגדל בבל, הוא לא היה נפרק כל כך בקלות.

הד"ר צביה ולדן היא האוצרת של מוזיאון "מרחב העברית" העתיד לקום בראשון לציון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות