בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשפחה הראשונה: מרתק ומעמיק

העיתונאי הבריטי מייקל דש התחקה אחר אבי המאפיה האמריקנית ג'וזפּה מורלו וכתב ספר משכיל, מוקפד ומדויק כמסמך היסטורי

7תגובות

המשפחה הראשונה: טרור, סחיטה והולדת המאפיה האמריקאית

מייק דש. תירגמה מאנגלית: דבי אילון. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 472 עמ', 118 שקלים

אחת מחוויות הקולנוע המעצבות של ילדותי היתה צפייה בסרט בשם "צ'ארלי וואריק" של דון סיגל. בסרט מגלם וולטר מתאו שודד בנקים זעיר, שמוציא את לחמו בשקט יחסי עד שהוא שודד בטעות כספי מאפיה, ונהפך לחיה נרדפת. מה שבלבל אותי היה היפוך היוצרות המוסרי שגרם לי להזדהות עם פושע גמור, שנון ועתיר קסם; אמנם פורע החוק הראשון ששבה את לבי, אך אחריו באו עוד רבים ורעים, כמו "בוני וקלייד", "היו זמנים באמריקה" וכמובן, טרילוגיית "הסנדק" האלמותית. הפטנט של מריו פוזו (הסופר) ופרנסיס פורד קופולה (הבמאי) היה גאוני: אופרת סבון סיציליאנית, שגיבוריה הסוציופתים מצליחים לייצר אמפתיה כל-משפחתית. זה נראה אולי פשוט כשהרוצחים נראים כמו מרלון ברנדו, אל פאצ'ינו ואנדי גרסייה, אבל זה נהפך להיות מורכב הרבה יותר כשרוצים להסביר את הסקס אפיל הניגר מדמותו של טוני סופרנו: המאפיונר בעל התקפי החרדה שנראה כמו משאית שעירה.

דיסוננס רגשי דומה מלווה גם את קריאת "המשפחה הראשונה" של העיתונאי הבריטי מייקל דש, למעט הבדל "קטן". אצל דש הכול אמיתי עם דמויות בשר ודם שרצחו, שדדו, סחטו, זייפו ושחטו זו את זו, כולל תצלומים בשחור-לבן. "שום דבר ממה שתקראו בהמשך אינו בדיה או היסטוריה מדומיינת", מתחייב דש בהקדמה לספרו המרתק, החרוץ והמעמיק, המבוסס על אינספור מקורות ראשוניים: מסמכי השירות החשאי, פרוטוקולים של בתי משפט, דוחות משטרה, עדויות, זיכרונות אישיים, ראיונות וקטעי עיתונות, המצטרפים לדיוקן קבוצתי של משפחת מורלו - סנדקית הפשע המאורגן בארצות הברית.

מתוך הספר

עוד לפני הקטע המשפחתי עולה כאן ברקע סיפורה של אמריקה במחלף המאות שבין השנים 1892-1930, ארץ שנהפכה מקלט למאות אלפי איטלקים חסרי כל שחלמו למצוא בה פרנסה וחיי קדמה נוחים. לרוע מזלם, הם הגיעו לאומה שהיתה מצויה במשבר כלכלי, שכלל בשיאו, ב-1893, פשיטות רגל סיטונאיות, בנקים קורסים ואבטלה המונית. חיטוט בפחי אשפה נהפך בשנים אלו למשלח היד השכיח ב"איטליה הקטנה".

בין מוכי הגורל התמימים שנחתו באליס איילנד היו גם "אנשי כבוד", שנמלטו מסכסוכי דמים או מפני רשויות החוק בארץ המגף. "החלאות של דרום אירופה מושלכות לפתחה של האומה בעדרים רודפי בצע, חסרי מצפון ופורעי חוק", הכריז אחד העיתונים באמריקה כשהתברר כי תשעה מתוך עשרה איטלקים נושאים בכליהם כלי נשק מסוג כלשהו. אחד מ"התשעה" היה גם ג'וזפּה מורלו, יליד קורלאונה, שנחת בארצו של הדוד סאם ב-1892. איש דק גזרה בעל פני אבן כחושים, עיני זפת חסרות הבעה, שפם עבות ומום בידו הימנית, שהדביק לו את הכינוי "יד הצבת". אחרי תקופת הסתגלות קצרה של עבודות דחק כמוכר לימונים, עבר הסבה מקצועית לעסקי זיוף הכספים בניו יורק. בשנים הבאות הוסיף לקורות חייו חטיפות, השלכת פצצות, סחיטות, דמי חסות ומעורבות ב-60 מקרי רצח, שהכתירוהו ב-1903 ל"בוס של כל הבוסים": האב הקדמון של "הארגון הסודי והנורא ביותר בעולם".

"המשפחה הראשונה" הוא לצורך העניין גם דיוקנה של המאפיה, שכבר מראשית דרכה (אי שם בשנות ה-60 של המאה ה-19) היתה סוג של אוקסימורון. אגודת סתרים שכל תינוק מכיר; ארגון פשע שהתיימר להיות מגן לנדכאים ולעניים, אך שיתף פעולה עם אצולת הקרקעות בדיכוי איכריה הדלים של סיציליה; ארגון פורע חוק מעצם הגדרתו, אך פועל לפי חוקים ברורים (ביורוקרטיים עד גיחוך, לפעמים) של עשה ואל תעשה.

פתגם סיציליאני אומר ש"בין החוק והמאפיה, הכי מפחיד זה לא החוק". הסיבה שאנשים סרו לפקודה וצייתו לדרישותיה של המאפיה לא היתה בגלל שהסוררים הלכו "לישון עם הדגים", אלא מפני דימוייה החסין מפגיעה; בגלל שהיא הרגה ולא נדרשה לתת את הדין. ג'וזפּה מורלו אמנם ישב בכלא כמה שנים, אבל בכל זאת השליט אימה משתקת גם על קרוביו. "הרבה פעמים תהיתי אם הוא לא פחד מעצמו לפעמים", סיפר אחד מסגניו של הבוס, שהיה "זהיר כמו שועל ופראי כמו שור זועם".

מדינה חסרת חוק היא אויבתו הגדולה גם של הפושע, למדו בני סיציליה על בשרם, ולכן הם אהבו כל כך את אמריקה. "החוקים האוסרים על פשעים שונים לא נועדו להגן על האזרחים ואפילו לא שיקפו פוריטניות של הרשויות: מטרתם היתה להעניק לפוליטיקאים הזדמנויות להרוויח סכומים עצומים כמעט ללא סיכון", הסביר אחד הגנגסטרים את השיטה האמריקאית, לפיה "רק הכסף נחשב". הקפיצה מעבריינות רחוב שכונתית ל"תעשיית הפשע הרווחית והמצליחה בעולם" התאפשרה גם היא בזכות חוק אחד, שב-1919 הפך את האלכוהול לנוזל היקר ביבשת. "חוקי היובש היו טובים מכדי להיות אמיתיים", סיכם אחד המאפיונרים את הוקרתו לדוד סם, שהפך את המסחר הלא חוקי באלכוהול למקור הכנסתו העיקרית של הארגון.

ניכר במייק דש, בעיקר בין השורות, שכדרכם של ביוגרפים, פיתח רגשות כלפי גיבוריו, גם כשלא פסחו על אף דיבר בדרכם לגיהנום. לזכותו ייאמר, שהצליח להימנע הן מרומנטיזציה שהפכה את גיבוריו למושאי הערצה והן משיפוטי מוסר טריוויאליים, שהרי לא צריך לומר על רוצח שהוא "אכזרי". התוצאה הסופית היא ספר משכיל, מוקפד ומדויק כמסמך היסטורי, המצליח לאגד אינספור סיטואציות, דמויות ופרטים לסאגה קוהרנטית של 450 עמודים. מה שמרשים אצל דש הוא לא רק הרזולוציה שיורדת למספר נקבי הירי בגופה או תפריט ארוחתו האחרונה של קורבן (אנטיפסטי, ספגטי עם רוטב צדפות, לובסטר וליטר של יין קיאנטי), אלא כשרונו לספר סיפור חושני ומותח, עם נגיעות רחוב פואטיות בנוסח: "מנורות גז הקיאו אור חרדלי, ועל קרשי הרצפה החשופים פוזרה נסורת מעץ ארז, שבסופו של יום עמוס נקרשה בתערובת סמיכה של רוק, קליפות בצלים ובדלי סיגרים איטלקיים כהים".

אז נכון שאת בני משפחת מורלו לדורותיה, כולל אויביהם, לא הייתם מזמינים לארוחת שבת, קל וחומר רוצים לפגוש מי מהם בסמטה צדדית, אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה הספר עליהם, "המשפחה הראשונה", הוא הצעה שאי אפשר לסרב לה.

The First Family \ Mike Dash



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו