בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוטוביוגרפיה של ריצה: התהוות הישראליות המודרנית

בספרו החדש יוצא יוסי מלמן למסע אל עצמו, והתוצאה היא ספר קולח ויהודי מאוד - אם מסתכלים על היהדות כציביליזציה של קשיים ארוכי טווח

13תגובות

אוטוביוגרפיה של ריצה

יוסי מלמן. הוצאת ידיעות ספרים, 313 עמ', 118 שקלים

ישראל נמצאת בדרכה להיות מעצמת ספורט עממי: הליכה, ריצה, אופניים, שחייה ומגוון עצום של ענפי ספורט נוספים ומרתקים. מי שייצאו אל משעולי ההרים, לטיילות ולפארקים, לא יוכלו שלא להתרשם מכך. למרות ההתקדמות העצומה בתרבות שעות הפנאי שלנו, אין עדיין בישראל של עם הספר מדף ספרים של ממש המכסה את התחום. מדי פעם בפעם מבליח ספר, כמו "דרך הכושר לחיים" של יאיר קרני (כנרת, 2007) או "על האופניים" של חנוך מרמרי (עם עובד, 2005), וזהו פחות או יותר.

אל החסר הזה נכנס יוסי מלמן ומציב אתגר גבוה מאוד לפני כל החוטאים בכתיבה ושוקלים לפרסם את תפישת עולמם הספורטיבית. מיהו מלמן? לרבים מקוראי "הארץ", הוא כתבנו לעניינים חשאיים. כל כך חשאי שבעצם אני לא יודע מיהו כלל. מלמן הוא הג'ון לה-קארה של העיתונות העברית לענייני מודיעין, מוסד, סי-איי-אי ושאר עולמות החושך העוטפים אותנו. אבל לנו, לחברי קהיליית הרצים, יש מלמן אחר גלוי וידוע. מלמן הוא הדמות הקטנה, עם הצעדים הנמרצים, שתמיד נמצא שם. באמצע הנמל בריצה הארוכה, במרתון טבריה בין עין גב לצמח, ממהר במירוץ הלילה של "נייקי". תמיד שקוע בתוך עצמו, מכונס, מרוכז. רץ מוזר, לא יפה כמו איילה אתיופית ולא מרשים כברדלס קנייתי - הוא הרץ היהודי, כנמלט תמיד מפני פוגרום ופניו אל תקווה חדשה. ובכל זאת, הוא הגיע להישגים שמעטים יגיעו אליהם אי פעם: עם שיאים אישיים, מסלולים אקזוטיים ושותפי ריצה מהמרתקים ביותר בעולם.

בישראל יש כמה וכמה רצים-כותבים מוכשרים כמו עופר שלח, נחשון שוחט ואחרים. אבל מלמן הוא משהו אחר: הוא התחיל לרוץ בגיל מאוחר יחסית, 20 שנה אחרי השחרור מצה"ל, עם כמה עשרות קילוגרמים בצורת צמיגים סביב למותנים. "זה התחיל בצורה מביכה", הוא כותב, "במקרה - לבשתי מכנסי זלמן קצרים, חולצת טי מכותנה... ונעלי סניקרס ששימשו לכל מטרה", ונמשך עד לפאתי האקסטרים, עם הרבה תחרויות איירונמן (כ-4 ק"מ שחייה, 180 ק"מ על אופניים ולקינוח מרתון של 42 ק"מ), טריאתלונים, משחים בימים ובאגמים סוערים ותחרויות בתנאים קיצוניים. השיא היה בהתקף לב תוך כדי אימון לתחרות "איש הברזל", התקף לב שלא טופל כמובן עד שלא הסתיים האימון.

ועדיין לא זו תרומתו הייחודית. מלמן בעיני הוא אחד ממבשרי הגל החדש שעל פיו ריצה היא לא רק לאתלטים, כושר גופני הוא לא רק לבריאים, והנאה מכל אלה היא לא רק נחלתם של הצעירים או הצעירים לנצח. לבני דורי מלמן הציע אפשרות לעסוק בספורט, כולל ספורט אתגרי ארוך וקשה, מעבר למגבלות הגיל והמצב הגופני. כמוהו כאומר: אם אני יכול, כל אחד יכול.

*

ואחרי כל ההקדמה הזאת, אפשר לקבוע כי הספר הזה הוא בעצם לא על ריצה אלא על הרץ. כי דרך הריצה והכתיבה יוצא מלמן למסע הקשה של חייו - מסע אל עצמו. זה לא מסלול מוכר, אין בו סימונים ושלטי קילומטרים, אין תחנות מנוחה ואי אפשר לקצר את המסלול או לעגל את הפניות שבו. זהו המירוץ של החיים עצמם.

זהו אחד הספרים היהודיים והישראליים ביותר שקראתי לאחרונה. יהדות בעיני היא לא הספרינט קצר הנשימה המאפיין את הקופצנות של רבים מאיתנו. יהדות היא ציביליזציה של קשיים ארוכי טווח. להיות יהודי משמעותו לא אחת להיות חבר ב"קהיליית הכאב והתקווה". הישראליות שונה ממנה - להיות ישראלי, משמעו עדיין, להיות זר. וככל שאתה זר יותר, אתה שייך יותר. מלמן, שבא מפאתי החברה הישראלית של שנות ה-50, יוצא משם לדרך. ילד יהודי, מהגר, בן להורים פולנים קומוניסטים אדוקים, שמגיע ארצה לחברה התל אביבית הבוטה של אז. מהעילית הפולנית לקשיי הפרנסה והקליטה של כאן. לא נימול בלידתו אבל נימול ביוזמתו בעת שירותו בסיירת שקד, לא רהוט בלשונו, לא גיבור גופני מרשים; "ואני הייתי הילד הגלותי האולטימטיבי", בן יחיד להורים נוקשים ומרוחקים, עם אבא שמכה לעתים.

בספרו מלמן מתאר כיצד נהפך להיות לוחם בסיירת, עיתונאי מוצלח, סופר בעל שם ואתלט על. לקרוא את "אוטוביוגרפיה של ריצה" זה לקרוא את תולדות התהוותה של הישראליות המודרנית. צריך כנראה דחף אדיר שכזה כדי לעמוד בכל מסכת האתגרים הכואבת שהיא מנת חלקו של הרץ למרחקים ארוכים, או במלותיו של המחבר: "כשדוחים אותך ואתה בכל זאת חותר להצטרף למי שדוחים אותך עליך להיות נון-קונפורמיסט. הנחישות הזאת הפכה אותי לממוקד במטרה... בעזרתה הפכתי גם לרץ מרתון ואיש ברזל".

הספר הזה נכנס לקטגוריה של ספרי אוטוביוגרפיה - הנדירים יחסית בישראל - יותר מאשר למדור ספרי הריצה. באופיו הוא דומה מאוד לספרו המדובר של הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (כתר, 2010). מלמן, כמה מפתיע, הוא זה שכתב במוסף זה את הביקורת על ספרו של מורקמי. בין השורות ההן הוא חשף גם את עצמו, בכותבו: "האם רצים למרחקים ארוכים צריכים להיות יצורים מנוכרים ואינטרווורטים? מה פתאום. יש ויש. קחו אותי לדוגמה. אני חושב על עצמי במונחים הפוכים לגמרי... אני רוצה להאמין שאני אדם קשוב, נחמד, לא מתנשא, שמדבר עם כל אחד בגובה העיניים". ועוד, "רוב הרצים מתקשים להעביר לזולתם את חוויות הריצה ולהעביר את ניסיונם על המסלול לספרות. מורקמי, הכותב המחונן, מצליח היכן שרבים אחרים נכשלים. השאלות שהוא מעורר הן שאלות שכל רץ חושב ומתלבט בהן: הקשיים, המאמץ הסיזיפי, הנחישות, ההתמדה, ומעל הכל השאלה הכמו-קיומית: למה בכלל אני רץ?"

*

גם מלמן מצליח לענות על השאלות הללו בספרו. כתיבתו עיתונאית, לא ספרותית מצועצעת, לא מתפלספת. הספר קולח, מתפתח ומספר סיפור שרוצים לקרוא. חסרונו במה שאין בו - אין בו די על הייאוש והכאב הכרוכים בריצה, אין בו מספיק על סביבתו הקרובה של המחבר. הוא אמנם משתף אותנו בחוויה המרגשת שעברה עליו בריצת המרתון בתל אביב במחיצת בנו יותם, 80 ימים לאחר שלקה בלבו ועבר צנתור. אך הוא מגן על משפחתו ולא מגלה לנו את הדינמיקות האמיתיות המתרחשות סביב מי ששיגעונו הפרטי מן הסתם משגע את כולם שם. בכמה מקומות הוא שב ונשבע את שבועת אהבתו לבת זוגו - בילי, ומזכיר את בתו דריה, אבל אנחנו לא יודעים מה יחסן שלהן לאהובתו האחרת - אלת הריצה. זה חסר כי אנחנו הרי מכירים היטב את מחירה של הפרת האיזון המשפחתי בבתים שכאלה.

את ביקורתו על ספרו של מורקמי סיים מלמן במשפט "מה נחרת בלבי בסוף הקריאה? המשפט הנפלא, המדויק כל כך והמגדיר כל רץ המתמודד עם הווייתו: ‘הסבל נתון לבחירתך, הכאב בלתי נמנע'. ורק בשביל המשפט הזה היה שווה לקרוא את הספר".

אז יש כאבי רגליים בלתי נמנעים ויש בספר הזה גם כאב לב גדול: זה מקופל ברגע השיא האמוציונלי של הספר. הנה מלמן ב-1999, מסיים את תחרות ה"ישראמן", 13 שעות של עינוי אחרי הזינוק. "הייתי באופוריה", הוא כותב. "במיוחד ריגשה אותי נוכחותו של אבי. הוא ניצב ליד שער הסיום, לבוש בחולצת פלנל משובצת, שלייקס אוחזים במכנסיו, כחוש ושברירי. אותות מאבקו במחלה ניכרים... ראיתי שדמעות זולגות מעיניו. סוף כל סוף אותו אב קשוח, מופנם אך גם אוהב, מפגין רגשות... מראה ברבים שהוא גאה בי על הישגי הספורטיביים... כשחציתי את קו הסיום וראיתי אותו נרגש עד דמעות ואחר כך נופל על צווארי, סלחתי לו על הכול. מחלתי לו על החינוך הקשוח, על הניכור הרגשי, על שלעולם לא ידע לומר מלה טובה. לא אמרנו מלה, נותרנו חבוקים לשניות אחדות בלבד, אך זה היה רגע הפיוס האולטימטיבי". בשביל הפיוס הזה היה שווה לרוץ כל השנים האלה. ולקרוא את הספר.

"כשיבוא יומי", כותב מלמן במשפט החותם את ספרו, "הייתי רוצה לרוץ כל הדרך להלוויה שלי". אז הנה עצה מרץ אל רץ: למירוץ הזה, מלמן, אנא אל תידחף בקו הזינוק ואל תתאמץ להגיע ראשון. הפעם תן לאחרים לעקוף אותך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו