בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במלוא הקיטור: על הביוגרפיה של הרץ המופלא אמיל זטופק

"הקטר הצ'כי" נחשב לגיבור ריצה, אבל על פי הביוגרפיה החדשה "לרוץ", לא רק תכונות גופו הפכו אותו לאתלט ענק ולאדם מעורר השראה לכל מי שרץ

16תגובות

לרוץ

ז'אן אשנוז. תירגמה מצרפתית: שירה חפר. הוצאת סמטאות, 175 עמ', 89 שקלים

סגנון זה הכל בחיים. בלי הדבר הזה שייחד ויחדד אותך, אתה כלום, סתם אחד כמו כולם. כך בבגדים, כך בכתיבה, כך בריצה. הנה, אפילו בתנ"ך - כלומר, בירחון "Runner's World" - התפרסמה לפני כמה חודשים כתבה גדולה על כך שמה שמבדיל בין רצי עילית לבין האספסוף שמשתרך מאחוריהם זה סגנון הריצה היעיל והקליל שסיגלו לעצמם הראשונים, תרתי משמע. אחר כך גם בברית החדשה - המוסף השבועי של ה"ניו יורק טיימס" - פירסם כריסטופר מקדוגל, נביא הריצה המיוחפת, רשימה ובה הוראות מדויקות (מתוך מסמך עלום משנת 1908!) לסגנון הריצה המושלם, לטענתו. אז ניסית לשפץ, להקצע ולמקצע את סגנונך, רגל הרם רגל הורד, הכל לפי ההוראות, כמה שאלגנטי יותר, כך מהר יותר.

ואז הגיע הספר של ז'אן אשנוז על סיפור חייו של הרץ הצ'כי המופלא אמיל זטופק, שכל אישיותו, כל מה שייחד אותו - כל סגנון הריצה שלו, כפי שמבהיר הספר - התבסס על כך שהאיש היה חסר סגנון. עם הראש הנוטה הצדה, עם הבעת הסבל על פניו, עם נשימותיו הקולניות, בלי שום חוש קצב, בלי טכניקה ובלי חן, מכונה עם "מנוע יוצא מן הכלל שחיברו אליו ברישול את גוף הרכב", ובכל זאת, עם תכונה אחת בולטת - לנצח.

אשנוז מלווה את זטופק מאז שהיה נער, שוליה במפעל הנעליים "באטה" שחלם להיות כימאי ושנא לרוץ. אבל כמו במקרים רבים בחייו העתידיים, יד המקרה והגורל היו חזקים ממנו: בתחרות שאירגן מקום העבודה שלו, ונכפתה עליו, נחשף הסוד שהיה נסתר אפילו מפניו: הוא ידע לרוץ ומהר. מהרגע שנחשף סודו, הוא לא הפסיק לרוץ, לפעמים כמו נס על נפשו, לעתים כמו רץ בעל כורחו, אבל רץ.

תצלום ארכיון: רקס

בכל זאת, מה היתה השיטה שלו? בז'רגון העממי של הרצים קוראים לזה "לרוץ הכי מהר שאתה יכול - ואז להגביר את הקצב". אשנוז, בשפתו האלגנטית (ושירה חפר בתרגומה האלגנטי אותו לעברית), מגדירים זאת כ"שיטת ההאצה על קו הסיום", שכן "בדרך כלל הרצים משתדלים לפרוש את המאמץ, לחלק אותו לאורך הריצה. הם דואגים לשמר כוחות עד הסוף, לא מאמינים ביכולת שלהם, ובעיקר לא מעזים לחסוך במהירות כדי להביאה בישורת האחרונה - לתת את המרב בסוף התחרות. והנה כאן בדיוק טמון היתרון שבהוספת תרגול למרחקים קצרים: הריצה המואצת על קו הסיום, אמיל המציא אותה זה עתה".

אבל אמיל לא התאמן רק בריצה למרחקים קצרים, אלא גם בריצה למרחקים ארוכים, גם ביום וגם בליל, וגם בחום וגם בקור מקפיא. הוא מתח כל הזמן את הגבול, התאמן ללא הרף, ללא הכרה, לעתים עד אובדן ההכרה. הוא האמין שצריך להתאמן ככל האפשר כדי שאחר כך תיראה התחרות קלה יותר. "יש לו מזל שהוא אוהב את הסבל", כותב עליו אשנוז במקום אחד, ובמקום אחר בספר הוא כותב שזטופק רץ "פחות כמו בן אדם ויותר כמו אחת החיות המוכשרות בזה יותר מאתנו". והחיה הזאת, העדינה, החביבה כל כך, הנחבאת אל הכלים ולמודת הסבל, התחילה לשבור שיאים. תחילה שיאים לאומיים ואחר כך שיאים בינלאומיים.

תיאור הפעם הראשונה שבה השתתף בתחרות מחוץ לארצו, באליפות בעלות הברית בברלין שאחרי מלחמת העולם השנייה, מעורר פרצי צחוק. זטופק המבולבל, המרושל והשלימזל, שחיפש את חבריו למקצה וכמעט פיספס את הריצה, ממש מזכיר בהופעתו ובהתנהגותו גיבור צ'כי אחר ממלחמה עולמית אחרת - "החייל האמיץ שווייק" של ירוסלב האשק. דווקא בגלל השווייקיות שלו, היותו סוג של אנדרדוג שתחילה איש לא שם לב אליו או לא האמין ביכולתו לרוץ ולנצח, נצחונותיו נהפכו למלהיבים כל כך. את כל הנצחונות, גם הדרמטיים, מתאר ז'אן אשנוז בזמן הווה ובטון מאופק, צנוע ולא מתלהם. כאילו התאים את אופי כתיבתו לאופיו של גיבורו הראשי.

עם הזמן והשיאים שאותם שבר זטופק ללא הרף, הוא כבר לא אנדרדוג. אמיל, תמיד בגופייה אדומה, נהיה לאיש הכי מהיר בעולם: האדם הראשון שרץ מהר יותר מ-20 קילומטרים לשעה, זכה במדליית הזהב לריצת 10,000 ומדליית הכסף לריצת 5,000 באולימפיאדת לונדון ב-1948; ובשלוש מדליות זהב - 5,000, 10,000 ומרתון - באוליפיאדת הלסינקי ב-1952. הוא נהיה לשם דבר, הוא קיבל את הכינוי הנודע "הקטר הצ'כי", בארצו היה גיבור לאומי אבל גם "אתלט של מדינה".

מה ההבדל? ההבדל הוא במשטר ששורר באותה מדינה. בצ'כוסלובקיה של הנשיא קלמנט גוטוולד, שהיא גרורה של ברית המועצות, להיות אתלט של מדינה אומר פשוטו כמשמעו שאתה נכס של המשטר. המדינה קבעה לזטופק מתי ואיך - ובעיקר לפני מי - מותר ואסור לו לרוץ, או אפילו להיראות בציבור. הפופולריות העצומה שלו טמנה בחובה דיסוננס או ניגוד עניינים לדעת פקידי המשטר: כן, בהחלט אפשר היה להתהדר ולהתפאר בו כעוד הישג אדיר של הקומוניזם. אך גם צריך להיזהר בו: זטופק נחשב למסוכן במדינה שבה מותר היה להעריץ, באמת, רק דמות אחת - יוסף סטאלין.

הספר הזה, כפי שהוא פורש היטב את הביוגרפיה של הרץ אמיל זטופק, הוא מביא את הביוגרפיה העגומה של המדינה שבה חי ופעל, סיפורו של שלטון טוטאליטרי אפל שקבע ורצה לדעת כל דבר על נתיניו. וכך, במקביל לתיאור הפיכתו של זטופק אחד לגיבור לאומי, מתואר בספר איך הפך המשטר הזה מאות ואלפי אנשים אחרים לאבק אדם. בספר מייחד אשנוז כמה דפים מצמררים למשפטי הראווה שנערכו בפראג, אותם משחקי גלדיאטורים מודרניים שבהם התנקש השלטון במי שנחשבו לאויביו, "הצגות מפוארות בהפקת המשטרה החשאית, בסיועם האמנותי של היועצים הסובייטים לחיזוק האפקט הדרמטי... שופטים, תובעים, עורכי דין, נאשמים - בימוי מדוקדק עד אחרון פרטי המחזה. התפתחות דרמטית מופתית עד לנקישת הפטיש המכריעה, תליות אינספור, מחיאות כפיים מתוזמרות, כמה הדרנים ויחי הנשיא גוטוולד".

או הקטע שבו ביקש עיתונאי זר לראיין את זטופק בביתו ברחוב פויקובני 8 בפראג. אשתו דנה אינגרובה (אלופה אולימפית בהטלת כידון בעצמה) אירחה אותו בביתה ולצדה אשה שהוגדרה כחברה ושותפה למגורים, הן אמרו לכתב שזטופק כבר הלך לישון. דנה ענתה על כמה משאלותיו של העיתונאי וכשזה הולך לדרכו, "דנה פונה אל הבחורה. נו, היא אומרת, היה בסדר? אמרתי את מה שהייתי צריכה להגיד? הבחורה מוחקת את מסכת המורה השותפה למגורים, משנה באחת את סבר פניה העליז וניגשת לאחד הארונות, פותחת אותו ולוחצת על כפתור להפסקת ההקלטה, מוציאה את הקלטת וטומנת אותה במעטפה ואחר כך בכיס מעילה, שאותו היא לובשת מבלי לענות. אני הולכת לכתוב את הדוח שלי, חברה, היא אומרת לה ביובש".

ואחר כך בא האביב של פראג, הרגע האופטימי, הפלאי והקצר שבו היה נראה כאילו צ'כוסלובקיה בהנהגתו של אלכסנדר דובצ'ק משתחררת מעול העריצות של ברית המועצות. ומיד אחר כך שטפו הטנקים הסובייטים את פראג. נגמר העניין. "בלילות הראשונים האלה של הכיבוש האזרחים ממשיכים להתאסף בכיכר ונצסלאס. אמיל מצטרף למפגינים... עם הופעתו בכיכר ההפגנה מזהים אותו מיד. תגיד משהו, אמיל, דוחקים בו, אתה חייב להגיב... תוך אימוץ קולו הגבוה הגיבור הלאומי מתבטא, מתנגד, מגנה את הפלישה של כוחות הברית".

תוצאות המעשה לא איחרו לבוא. זטופק, שלצד הקריירה האתלטית שלו היה תמיד איש צבא, "מפוטר מתפקידו במשרד הביטחון. ובימים שיבואו מסולק מהצבא, ונאסר עליו לשהות בפראג... כעבור כמה ימים הוא נשלח לעבוד במפעלי האורניום ביאחימוב", מקום שבו האוויר והמים מזוהמים בחלקיקים רדיואקטיביים. שש שנים הוא שהה שם עד שהוחזר לבירה כעובד זבל עירוני, אבל תושבי פראג זיהו אותו עם המטאטא ביד, וירדו לרחוב להריע לו.

מכל כך הרבה בחינות אמיל זטופק הוא גיבור ריצה: היה לו הגוף המנצח והבלתי מנוצח, הוא שבר 18 שיאי עולם וזכה בארבע מדליות אולימפיות, כאילו בלי מאמץ; הביס את יריביו - אגדות ריצה כמו פבו נורמי, "הפיני המעופף", ניברג, רייף, פיז'אסון, סלייקהאוס, ומעל לכולם, יריבו התמידי, הנמסיס שלו, ויליו היינו בעל הכינוי הפיוטי, "הרץ ביערות החשוכים" (שאלה: מדוע היום כבר איש אינו יודע את שמותיהם של אלופי העולם בריצות למרחקים ארוכים, מדוע אינם גיבורי תרבות עוד, הייתכן שזה בגלל שרובם באים מיבשת אפריקה?)

אבל בסופו של דבר, זה לא רק גופו של זטופק ומה שהפיק ממנו שהפך אותו לדמות כה נערצת, אומר לנו אשנוז בספרו. כי אמיל זטופק היה גיבור כפול, על המסלול ומחוץ לו. זו רוח האדם שנשבה בו שהפכה אותו לאתלט ענק ואדם מעורר השראה לכל מי שרץ: בגלל האומץ לבטא את דעותיך ולשלם על כך מחיר כבד; בגלל האמונה התמידית העיקשת שאפשר להגיע רחוק יותר ומהר יותר; בגלל הקבלה ואחר כך ההתאהבות בכאב ובסבל; בגלל האפשרות לבטא את הייחוד שלך, את האינדיבידואליזם שלך בריצה; בגלל הידיעה שאם אתה יודע לרוץ תמיד תוכל לברוח, או במלים אחרות, כפי שמלמד אותנו סיפורו של אמיל זטופק, מי שרץ תמיד יהיה אדם חופשי, אפילו שאין לו טיפה של סגנון.

Courir \ Jean Echenoz



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו