בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיר בין ערביים: בעקבות גיבורי יפו המרתקים

האנתרופולוגים חיים חזן ודניאל מונטרסקו ניסו לצייר תמונה של יפו על פי סיפוריהם האישיים והארוכים של עשרה מתושביה הקשישים

6תגובות

עיר בין ערביים: לאומיות מזדקנת ביפו

חיים חזן ודניאל מונטרסקו. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 263 עמ', 79 שקלים

מחברי הספר, האנתרופולוגים חיים חזן ודניאל מונטרסקו, ניסו לצייר תמונה של יפו, העיר המעורבת שבשולי תל אביב, על פי סיפוריהם האישיים והארוכים של עשרה מתושביה הקשישים. כך העמידו את המחקר שערכו ביפו בצומת של לאומיות, מקום, גיל ומגדר, על החיבורים המרתקים שמאפשרים ממדים אלה. שכנות, מאבק, אזרחות, שלטון, פנאי, עבודה ומשפחה, כל אלה יוצרים נקודות מבט מרתקות שדרכן מופיעים גיבורי יפו בספר זה, על סיפורי העבר וההווה שלהם. המשותף לרובם ככולם הוא הזרות כמצב קיומי, בלשון המחברים, היותם פליטים או נוודים במסלולי חיים מורכבים. הם זרים מול המדינה היהודית וגם במגעיהם ההדוקים עם השכנים המגוונים שלהם: לא אויבים אך גם לא ידידים.

בספר שני יסודות שווי ערך: היסוד הראשון במעלה, לפחות בעיני, הוא של הסיפורים שסיפרו למראיינים עשרת המשתתפים במחקר - יהודים וערבים, מוסלמים ונוצרים, נשים וגברים, כולם בגיל השלישי או הרביעי לחייהם. ציטוטים מפי הדוברים, בתרגום לעברית של הראיונות שנערכו בערבית, הם פחות ממחצית החומר המוצג בספר, וחבל. הסיפורים מרתקים, מעוררים חמלה ומשובבי לב ונפש. אילו היו תופסים נפח גדול יותר בספר ומופיעים יותר בשפת הדיבור הבלתי ערוכה, היה יכול הספר לעניין קהל קוראים רחב.

בניסיוני להכיר את הדמויות הצבעוניות מתוך הקריאה, מצאתי מפרק לפרק עניין הולך וגובר בגיבורי הספר (ועלתה על כולם בעיני דמותה של אמו הקשישה של דניאל מונטרסקו, תליה זקבך-מונטרסקו). ביחד יוצרות עשר הדמויות קרנבל מספרים הזוי. בזה אחר זה הם מופיעים, כבמופע קרקס, כל אחד בפרק משלו, איש עולה על רעהו בתהפוכות חייו ובפיצולים שהוא מתאר, בין זמנים, מקומות ונאמנויות: מנהיג טראגי ללא מונהגים, רב בולגרי שהקים קבוצת כדורגל ונהג ברכב בשבת, סרסור זונות המאוהב באשתו הרביעית, אשה הרואה עצמה כשומרת את ביתם של הערבים עד שיחזרו אי-פעם, או שלוש אחיות רווקות דוברות אנגלית המסתתרות בארמונן על החוף - כל אחת מהדמויות הללו, וגם אלה שלא הזכרתי, חשה נבגדת בצורה זו או אחרת; כל אחת מדמויות אלה היתה ראויה למחבר, לטרגדיה או קומדיה אישית משלה.

נהניתי והתעצבתי לקרוא את העלילות המוזרות הללו. אולם, האם אלה מייצגות את יפו, או שמא זהו מצעד מוזרויות המותחות עד הגבול את תפישתנו את הסבך האנושי והפוליטי שהעיר יפו מגלמת?

אני גרה ביפו מזה כשש שנים, ופוגשת בעיר המון אנשים אפורים ורגילים, בעלי עסקים ואקדמאים, תלמידים ומובטלים, שחיים את היומיום כמוני וכמוך, עם שמחות ועצבונות בני חלוף, שאינם יורדים אלי תהום או ממריאים לשחקים. יפו אינה קרקס, ואינה רק מקום פוליטי. יש בה מתנ"סים, חנויות ומסעדות הומות אדם, ילדים נוצרים ומוסלמים ויהודים יוצאי אתיופיה ורוסיה, ושוק וחוף ים שכולם נהנים מהם, וכן, כמה מתנחלים המשחקים בכדורגל על שפת הים (והם, לעניות דעתי, מהווים בעיה יותר מכל מה שהוצג בספר).

חלק מהביזאריות המרתקת של הסיפורים שלפנינו קשורה בגילם המופלג של המספרים, שאולי זיכרונם כבר מתעתע בהם. פטורים מנורמות של עולם המבוגרים האחראיים, הם חשים חופשיים לבצע עבור המראיין את הסיפור המרתק שהנפיקו באותו מפגש. סיפוריהם הם ודאי ראי לזהותם, אך אותות הגיל ניכרים בניסיונם לספר דברים כפי שהיו, או כפי שהם תופשים אותם היום - בעת הראיונות. בעיר המעורבת והמשתנה, מסבירים המחברים, "קשה לתחזק סיפור חיים פשוט ולכיד", ואכן הסיפורים שהביאו אינם כאלה. גם המחברים כנראה בחרו את הקצוות האלה כדי להציגם לפני הקוראים.

היסוד השני בספר הוא הפירוש התיאורטי של מה שהושמע בשיחות. חלק זה מחזיק את החצי השני של הטקסט, אם לא למעלה מזה. כאן מגלים החוקרים בקיאות בכל הספרות הרלוונטית בתחומי האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, במדעי הספרות והתרבות, ועוד ועוד. בציטוטים הנפלאים הפותחים כל פרק, שמאוד אהבתי, הם זורקים מעין חידות לקוראים לפני שייחשפו לדמות המספר או המספרת המוצגת. בשילוב עם הציטוטים מהראיונות, מופיעים המון רעיונות ופירושים בעברית נפלאה, ואלה אמורים להנהיר לנו את מה שקראנו. כאן מצאתי אקרובטיקה של רעיונות המשתווה אפילו לאקרובטיקת הסיפורים. הספר מאתגר את קוראיו ברמת החשיבה. הוא עמוס במשפטים ארוכים ומופשטים, מלאי מונחים זרים, שרק מתי-מעט מהקוראים יוכלו לפענח. לעתים נדמה היה לי כי הכותבים נסחפים אחר יפי הלשון ומכבירים במלים כה גבוהות עד שאיש לא יוכל לטפס אחריהם. למשל: "המודל שאנו מציעים הוא מודל מדורג המלמד על מופעים שונים של לאומיות מפוררת, מפרפרת ומרפרפת. מתוך התבוננות עצמית מתבהרת ראייה מחודשת של לאומיות בהבנייה נראטיבית פרגמנטית ומודולרית, ולכן פתוחה לפרשנויות מתחרות. גישה זו יוצאת חוצץ נגד התפישה המקובלת של הלאומיות הקמאית, או המתודולוגית, אך בה בעת נגד תפישתה כקהילה מדומיינת" (עמ' 36-37). ועוד כהנה וכהנה. לעתים דמיינתי את הסטודנט הכוסס את עפרונו כשהוא מתבקש לפרש משפט זה או אחר בשעת מבחן, ולקשר אותו לתיאוריות קיימות. האם גם קוראי הספר נתונים במבחן שכזה? האם ספרות אקדמית בנושאים שמוכרים לכולנו חייבת להיות בלתי מובנת?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו