בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוב של מרגרט אטווד: הרבה יותר מספר עיון מרתק

קובץ המסות של הסופרת הקנדית מבריק משום שהוא מכריח את הקוראים להתרומם מעל החובות הקטנים. וגם: פרק מהספר לקריאה

2תגובות

חוב: צלו האפל של העושר

מרגרט אטווד. תירגמה מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 206 עמ', 89 שקלים

כותרת המשנה לספר היא "צלו האפל של העושר" (המופיעה גם במקור) והיא עשויה להטעות. כמוה גם הכריכה הפשטנית, שכאילו נלקחה מבנק של תצלומי אילוסטרציה, ועשויה היתה להלום, למשל, רומן ריאליסטי על זוג תמים ששיעבד את חייו למשכנתה, נקלע לחובות, לווה כספים בשוק האפור והסתבך עם המאפיה. "זהו הליכון מסויט שאתה צועד עליו ללא הרף ואינך מתקדם כהוא-זה, אך גם אינך מסוגל לרדת ממנו לעולם". כך, בכישרונה לברוא מטאפורות רעננות, מתארת מרגרט אטווד את מה שחשים רבים מאתנו - אנו העובדים ועובדים ולא מצליחים לסגור את חובותינו, שהחיים רק הולכים ומתפיחים.

אלא שאטווד, כפי שידוע לכל מי שקראו ולו מקצת מיצירתה הענפה, המגוונת, והשאפתנית של הסופרת הקנדית המוערכת, אינה מסתפקת בתיאור המציאות הקיימת או בביקורת עליה. מציאות זו רק משמשת לה ככן שיגור שממנו היא ממריאה אל העבר ואל העתיד - וליתר דיוק: אל שלל העתידים שהיא בוראת בכוח דמיונה המוזן בידע, ומתוקף סקרנותה האינסופית, ולא פחות מזה מתוקף חרדותיה לגורל כדור הארץ ושוכניו.

מרגרט אטווד הקנדית, בת 72, היא יוצרת רב-גונית וכותבת-כל - שירה, סיפורים קצרים, רומנים, מסות, ספרי ילדים - אך את עיקר פרסומה ותהילתה הנחילו לה הרומנים שכתבה בסוגה שיש שתייגוה כמדע בדיוני והיא עצמה מעדיפה להגדירה כ"בדיון ספקולטיווי", כלומר, כספרות המתארת תרחישים בדיוניים הנובעים מן המציאות הנוכחית: שליטת תאגידים, השבחה גנטית, פערים חברתיים, אסונות אקולוגיים וכו'. עם הרומנים האלה נמנים, למשל, "מעשה השפחה" (1985), זוכה פרס ארתור סי קלארק, המתאר חברה עתידנית שבה נשים משמשות כשפחות הולדה, "בז וניאלה" (2003), שבמרכזו טכנולוגיית ההשבחה הגנטית, והרומן האחרון שטרם תורגם, "שנת המבול", על ניצולי מגפה גלובאלית.

"חוב" הוא, על פניו, ספר שונה. מכונסות בו חמש מסות (המבוססות על הרצאות שהעבירה אטווד ברדיו), שסוקרות ומתעמקות בהיבטיו השונים של מושג החוב. אטווד, היודעת איך לשבות את הקוראים שלה, פותחת במה שקרוב אלינו - הקלות הבלתי נסבלת של החיים באשראי - אך ממהרת להבהיר כי עניינה אינו בסוגיות הכלכליות או הפוליטיות המכוננות את האוברדרפטים שלנו, אלא בחוב כרעיון וכתבנית יסוד אנושית. כן השיגור בספר הזה, לפחות בארבע מבין חמש המסות, מופנה אל העבר: אל הפרהיסטוריה; אל תרבויות המזרח הקדום (חוקי חמורבי - עין תחת עין), מצרים, יוון ורומא; אל תקופות מאוחרות יותר; ועוד לפני כן, אל מחוץ לציוויליזציה, כלומר, אל מחקרים בתחום התנהגות בעלי חיים.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

מן המחקרים האלו עולה, למשל, כי הוגנות, אותו מושג שבלעדיו אין לרעיון החוב קיום, מתקיים אצל השימפנזים, וכן מתקיימים ביניהם חובות של כבוד (שימפנזה המסייע לרעהו מצפה לתמורה, וזועם כשזו לא ניתנת לו).

המסה הפותחת, "מאזניים קדמוניים", על שם סמל מאזני הצדק (הנשי) המופיע בתרבויות קדומות אחדות, היא מבואית-סקירתית באופיה, פעלה על הקוראת כצונאמי של שמות ומושגים והותירה אותה המומה מעט, מתקשה לזכור האם צ'ן הוא קוף קפוצ'ין שאומן להשתמש בדיסקיות מתכת דמויות כסף, או החוקר מבית הספר לניהול של ייל שחקר את הנושא. כמובן, אין הדבר מונע בעדה לחבב ואף להעריץ את כישרונה הפנלופי של אטווד (מחברת ה"פנלופאה" - האודיסיאה מנקודת מבטה של אשת אודיסיאוס) לארוג אריגים מרהיבים שיופיים הוא באקלקטיות שלהם, בקלילות שבה נשזרות עובדות מדעיות, היסטוריות וגיאוגרפיות, תובנות - מבריקות בחלקן - זוטות מהחיים והערות אגביות של הסופרת שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. "אם תנסו את זה בבית, אל תגידו שלמדתם את זה ממני", היא כותבת, בנסותה להדגים את רעיון השאיפה לאיזונים בטבע באמצעות ההמלצה להצמיד את כפות רגליכם הקרות אל אלו החמות של בן או בת הזוג ולראות מה יקרה. דוגמאות מרנינות נוספות לאופי ההנגשה של אטווד: בהתנהגות "חטוף ואכול" של הציידים-לקטים היא מזהה את התבנית "קנה היום שלם אחר כך" של ימינו, ועל הערכים "מחילה ורחמים" היא כותבת: "מחילה ורחמים, בדומה לזיתים ואנשובי, הם טעם שנרכש רק בשלב מאוחר, או אינו נרכש כלל אם התרבות אינה נוטה לעודד את קיומו". אגב, הצצה קטנה בעמוד התודות שבסוף הספר מסגירה פרט קטן, מעורר קנאה מאחורי הקלעים של העבודה על ההרצאות והספר: המחברת מודה לשני עוזרי המחקר ש"סופקו לה בשעת צרה". פריווילגיה שכזו בוודאי אינה נחלת כל כותב, אבל גם השפעתה על כותבים אינה אחת. יש סופרים שממש מורגש כי הם מגישים לקוראים חומר מיד שנייה, ואפילו לא טורחים לחממו, אצל אטווד ניכרת התלהבותו של השף, שמישהו אחר יגע במקומו על החלק המתיש - ההליכה לשוק, הסחיבה - והתשוקה להשתמש בחומרים שסופקו לו בצורה יצירתית. "המניע לכתיבת הספר הזה", היא מצהירה כבר בעמוד הראשון, "הוא סקרנות - הסקרנות שלי - ואני מקווה שכתיבתו תאפשר לי להתעמק בנושא שעליו אני יודעת מעט מאוד, אבל מסיבה זו בדיוק הוא מעורר את סקרנותי".

לחצו לקריאת הפרק "מאזניים קדמוניים">>>

במסה השנייה (לדעתי, נכון יותר יהיה להגדירן כפרקים) "חוב וחטא", נחלש מעט מבול העובדות, ומוקצה מקום רב יותר לדיון בסוגיית הקשר שבין חוב לבין חטא, ובשאלה המרכזית: מי מבין שני הצדדים השותפים בחוב - הלווה והמלווה - הוא החוטא (התשובה: שניהם גם יחד). בפרקים הבאים, "החוב כעלילה" ו"הצד האפל", מזנקת אטווד מן העבר הרחוק אל זה הקרוב יותר (עם עצירות ביניים בהווה) וגם אל הספרות. ב"החוב כעלילה" היא שואבת השראה מניסויים בחולדות (שהעדיפו להתמסר לנזעי חשמל מכאיבים ובלבד שלא לשאת שעמום ממושך) ומעלה תהייה שמא גם בין האנשים יש הנכנסים לחובות כדי שלא לסבול משעמום. עוד בפרקים הללו: דיון בחובות לא-כספיים ובעסקאות פאוסטיאניות דרך סיפוריהם של דוקטור פאוסטוס של כריסטופר מארלו ואבנעזר סקרוג' מ"מזמור חג המולד" של צ'רלס דיקנס, כשזה האחרון מוצג כבבואתו ההפוכה של הראשון; וכן יש עיסוק נרחב בדמותם הדמונית של טוחני קמח, שאף הם נחשבו לכורתי ברית עם השטן. בפרק הרביעי, הלפני אחרון והאפלולי אף יותר מקודמיו, נדונות השאלות: מה קורה כשאנשים אינם פורעים את חובותיהם? אינם רוצים או אינם מסוגלים לפרוע את חובותיהם? ואלו מובילות לשאלות על חובות של מדינות כלפי אזרחיהן. "מעניין לראות", מציינת אטווד בעוקצנות, "כמה ממהרות רוב הממשלות לשכוח את חובן לספק שירותים בתמורה לכספי המסים של אזרחיהן".

הדובדבן שבקצפת (שוו בנפשכם קצפת אפרפרה, מתוקה-חמוצה-מרירה) הוא הפרק האחרון - "לסגור חשבון". אל תטעו בו שהוא מתחיל בסקירה קצת יובשנית של כל מה שנמסר בפרקים הקודמים, כי מיד לאחר מכן, כמו רקדנית קברט מתוך עוגת חתונה, פורצת אל הבמה מרגרט אטווד, אם כל הדיסטופיות, במופע נשכני ופרוע - ולא בלתי-מניפולטיבי. זהו מדריך אטווד לגלקסיה, שבו היא מתארת אודיסיאה בדיונית של אחד מצאצאיו של אבנעזר סקרוג', טייקון המכונה סקרוג' נובו. את סקרוג' נובו הנ"ל נוטלת אטווד לשני סיורים: הראשון בעבר, בהדרכת "רוח יום כדור הארץ מן העבר", והשני בעתידים השונים בידי דמות המכונה "רוח יום כדור הארץ בעתיד". בתחילה, למורת רוחו של סקרוג', נראה הרוח כמו ג'וק ענק (כי בחלק מן העתידים האנושות תיכחד), אך לאחר מחאתו הוא משנה צורה לדמות איש עסקים. במשך הסיור המודרך, המואץ, המבעית-מצחיק, על פני כדור הארץ הגזול, עובר סקרוג' ממצב צבירה של איל הון שזוף, מנותח-פלסטי, מרוכז בעצמו, העוסק - כמו כולנו - בניצול משאבי כדור הארץ ובבריחה מאחריות, להבנה כי המשאבים הללו מוגבלים. "בעצם", הוא מבין, "אינני עשיר כלל וכלל. אני שקוע בחוב עמוק. איך אתחיל אי פעם לפרוע את חובי? היכן מתחילים?" את הפרק החותם הזה אי אפשר שלא לקרוא כצוואה או שטר פרעון של אטווד, המקדישה כיום חלק ניכר ממרצה לפעילות למען איכות הסביבה. "החוב" לפיכך הוא הרבה יותר מספר עיון מרתק. מהלכו מבריק משום שהוא מכריח את הקוראים להרים את עיניהם מן המספרים הקטנים של חובותיהם המכולתניקיים, להיישיר מבט אל הלבן שבעיני הטבע, להבין את חלקם בגזל ולשאול, כמו נובו סקרוג', "היכן מתחילים?"

Payback \ Margaret Atwood



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו