בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרו האחרון של כריסטופר היצ'נס מאיר את סוד קסמו

107 המאמרים שכונסו בספר Arguably: Essays משקפים את רוחב דעתו וסקרנותו האינטלקטואלית של העיתונאי, הסופר והמבקר שמת בחודש שעבר

8תגובות

Arguably: Essays

$16.00 ,.Christopher Hitchens. Twelve Books, 789 pp

מפתיע מה רבים המקוננים ומה גדול הצער המלווה את מותו בחודש שעבר של כריסטופר היצ'נס, והוא רק בן 62 במותו. מפתיע ולא צפוי, כי העיתונאי-הסופר-המבקר שהסרטן הכריע אותו הצליח ב-40 שנות פעילותו הספרותית-העיתונאית לקומם עליו רבים וטובים. עד לפני שנים אחדות היה מקובל לשייך את היצ'נס לשמאל, והיו אף שהציבו אותו במחנה הטרוצקיסטי חסר התקנה. אך היצ'נס לא שעה לסיווגים אלה, ולא היסס לחבור לדמויות שאיש שמאל מהוגן המקפיד על ערכיו לא היה מתקרב אליהם. הוא הצדיק את היציאה של ארצות הברית למלחמה בעיראק ונענה להזמנותיו של ג'ורג' וו. בוש לבקר בבית הלבן. הוא יצא מכליו וגינה בלשון חריפה רדיקלים איסלאמים המפגינים וחושפים לפני עם ועולם את פצעי האימפריאליזם. הוא לא נמנע מביקורת קשה גם כלפי אדוארד סעיד - מי שראה בו חבר ושותף לדרך - כשזה חרג מגבולות המתבקש בגדרי המחקר ההיסטורי ומצא אוריינטליזם ושנאת המזרח בכל גילוי של עניין תרבותי במסורת המזרח והליכותיו.

כריסטופר היצ'נס הירבה לתת את דעתו על הנעשה במזרח התיכון ולא היסס לגנות את מעשיה של ממשלת ישראל בשטחים הכבושים, ועם זאת לא נעלמו מעיניו גם ההבטים האנטישמיים המחליאים המסתתרים מאחורי ביקורת קונסטרוקטיבית ובונה, לכאורה, של מעשי ישראל.

לציבור הקוראים מחוץ לגבולות העולם האנגלו-סקסי - היצ'נס, בריטי במקור, היגר לארצות הברית ואימץ אזרחות אמריקאית - נודע בעיקר בעמדות האתאיסטיות התקיפות שלו. הוא הכריז על עצמו כמי שמעולם לא היה נוצרי מאמין, ואכן, בימי בחרותו התברר לו, כי על פי חוקי ההלכה היהודית הוא דווקא יהודי בזכות אמו, שהסתירה מבניה ומכל העולם את מוצאה היהודי, ולזמן מה אף הקפיד לשייך עצמו לעם היהודי. אך מאז נטש כל קשר לדת. תופעות של פונדמנטליזם דתי הסעירו אותו, ובחיבור שהיכה גלים בעולם ועורר עליו מתנגדים רבים, הכריז בקולי-קולות כי "אלוהים אינו גדול", ואף הביע תמיהה על הכבוד והיקר שמייחסים לכמה מכתבי הדתות המסורתיים, ולספרי התנ"ך בכלל זה. לשונו החריפה והנוקבת, שהוא אף החריף וחידד אותה במאבקיו נגד הדת והדתיים, לא חיבבה אותו על רבים. כשנודע דבר מחלתו ומותו הקרב, הציעו כמה מידידיו ואוהביו - במעין אירוניה - להתפלל למענו. כריסטופר היצ'נס יעץ להם לא לבטל את זמנם.

אבל ההתמקדות בכריסטופר היצ'נס הלוחם בדת עושה עוול לאיש האשכולות הזה, שרוחב דעתו, סקרנותו האינטלקטואלית והמגוון האדיר של הנושאים שהעסיקו אותו ניגלו לקוראי מאמריו הרבים בכתבי-עת אמריקאיים ובריטיים רבים, ובשנים האחרונות בעיקר בכתב העת האמריקאי "אטלנטיק".

רקס

עשו לנו לייק לקבלת מיטב ביקורות הספרים ישירות לפייסבוק שלכם

107 המאמרים שכונסו בספרו האחרון מאירים ומבהירים את סוד קסמו. עורכי וכותבי "ניו יורק טיימס" לא התלבטו, וברשימה המסורתית של עשרת הספרים הטובים של השנה שהם מפרסמים ערב השנה החדשה דירגו את הספר בראש חמשת ספרי העיון החשובים והמומלצים. עיון מרפרף בתוכן הספר וברשימת המאמרים מסביר מדוע. בהקדמה הקצרה לספר מקדיש אותו כריסטופר היצ'נס לשלושה שאת זכרם הוא מעלה על נס - מוחמד בועזיז התוניסאי, אבו עבדל מונעם חמדה המצרי, ועלי מהדי זאו הלובי. השלושה הם מציתי "האביב הערבי", שהקריבו את חייהם למען החירות, והקוראים שואלים את עצמם כיצד היה כריסטופר היצ'נס מגיב לולא קיפדה המחלה הנוראה את חייו והוא היה עד לנתיביו הנפתלים של "האביב הערבי", שאת ניצניו היטיב כל כך לשבח. הקריאה בקובץ המאמרים משכנעת, שתגובתו היתה לבטח אמיצה ואולי מתגרה.

פירותיהן של עשר שנות כתיבה שכונסו בספר משקפים את מגוון עיסוקיו של היצ'נס ומעידים על תוקף הגדרת המקצוע שהוא מייחס לעצמו - איש ספרות-עיתונאי. לצד מאמרים שעניינם תגובות לסוגיות פוליטיות שעל סדר היום ורשמיו ממסעותיו המרובים באזורי מחלוקת וקרבות, הספר גדוש מאמרים ומסות על סופרים, ספרים והגות. כריסטופר היצ'נס היה מעריץ גדול של המסורת והתרבות של המולדת החדשה שלו, ארצות הברית, והמדור הפותח של הספר עוסק בכמה מגיבורי ההיסטוריה האמריקאית וענקי התרבות שלה. בכתיבתו על האבות המייסדים - תומאס ג'פרסון, בנג'מין פרנקלין ואברהם לינקולן - מוצא היצ'נס תומכים לתביעתו הנחרצת להפריד את הדת מן המדינה ולהקפיד על חירות האמונה. אך, כאמור, בפרק זה הוא גם מבטא את הערצתו וחיבתו לסופריה הגדולים של אמריקה שהעניקו לה את ייחודה: מארק טוויין, סול בלו, ולדימיר נבוקוב וג'ון אפדייק. אך כדרכו, היצ'נס אינו מעריץ וחסיד שוטה המוכן להתעלם מחריגים. אהבתו והערצתו לאמריקה לא מונעות ממנו לכתוב כתב ביקורת חריף מאין כמותו על הנשיא ג'ון קנדי, שלדעת היצ'נס - ובשנים האחרונות היסטוריונים רבים שותפים לדעתו - סיכן את ארצות הברית ואת שלום העולם. נדמה כי היצ'נס ידע שבכתיבה זו הוא מקומם עליו מעריצים רבים של הנשיא האהוב. יש אף מי שאמרו שהוא די נהנה מן ההזדמנויות שניתנו לו להסעיר המים שבכוס.

חלק גדול מן המאמרים בספר הם, לכאורה, רשימות ביקורת על ספרים חדשים. אך כמו בכתבותיו העיתונאיות, היצ'נס אינו מסתפק בסיקור ובביקורת. כשהוא כותב על הספר האחרון בסדרת "הארי פוטר", הוא חושף את הנאתו הגדולה מגיבוריה המרתקים של ג'יי-קיי רולינג, אך נתלה בה כדי להאיר עוד פן נסתר בסופר הנערץ עליו, ג'ורג' אורוול, שהיה חוקר מקורי של ספרות תרבות הנעורים באנגליה בראשית המאה ה-20.

כשהוא סוקר במאמר ארוך ונפלא הוצאה מחודשת ומוערת של חיבורו הקלאסי של אדמונד ברק "על המהפכה בצרפת", הוא מנצל את הבימה להתנצחות מעמיקה ומרתקת על תפישת המהפכה בעולם המודרני, על ההבדל המכריע בין המהפכה האמריקאית למהפכה הצרפתית, ועל פגמיה של הנטייה האנושית לתייג הוגים במסגרות מוגדרות ומחניקות. מי שקוראים את סקירתו של היצ'נס על ברק יידרשו לבחון שנית ולעומק את שיוכו הקלאסי של הפילוסוף למחנה הימין והשמרנות. ובדיון כזה חושף היצ'נס את יסודות תפישת העולם שלו, המקשה כל כך לתייג אותו ולהכניסו לאחת הקופסאות המקובלות והשמישות.

אהבתי מאוד את מאמרו המפתיע על כתיבתו העיתונאית של קארל מארקס, עם צאתו לאור של ספר המקבץ את מאמריו של אבי הסוציאליזם ב"ניו יורק טריביון" האמריקאי. היצ'נס, שאין די מלים קשות ובוטות בפיו לגנות ולבקר את מה שחסידיו, כביכול, של מארקס חוללו בשמו ומתוך דבקות בתורתו, מוצא בכתביו העיתונאיים אותות מובהקים וראשוניים לתיאוריה המורכבת והסבוכה שלו.

היצ'נס העיתונאי מבקש לרומם את רוחם של כל עמיתיו העיתונאים בעולם, קורבנות חיצי הלעג מצד אנשי מקצועות שנחשבים מכובדים יותר, כמו היסטוריונים ומדעני חברה למיניהם. אפשר לעסוק במקצוע הזה בלא להתבזות, גם כאשר הדד-ליין לוחץ, והעורך דורש תוצרת וקצת יותר צבע. ועם זאת, הוא מתגרה בעיתונאים של ימינו ומסיים את מאמרו על מארקס בקטע נפלא: "עיתונאים בימינו חשים נפלא עם עצמם ומרבים להשתתף במיני כינוסים וויעודים, שבהם הם מעניקים זה לזה מיני פרסים וכיבודים ואף מחמיאים זה לזה כשהם מתארים את הכתבות שלהם כ'טיוטות הראשונות של הכתיבה ההיסטורית'. בפעם הבאה שתשמעו נימה זו של הערכה עצמית, מוטב שתיטלו לידיכם את הספר המכנס את מאמריו של מארקס ב'ניו יורק טריביון', תקראו בו ותלמדו שהיה רק עיתונאי אחד שהגדרה זו אכן חלה עליו".

גיבורו הגדול של היצ'נס הוא, כאמור, הסופר ג'ורג' אורוול. הבקיאים בכתיבתו ובהגותו של ג'ורג' "הקדוש" לא יתקשו לפענח את סוד ההערצה הזאת. אורוול המיוסר, המטיף בשער, הסוציאליסט שלא היסס לתקוף את הקומוניזם הסובייטי לאחר שהתגלה לעיניו במלוא כיעורו ואכזריותו במלחמת האזרחים בספרד, הוא הגיבור שאליו מבקש היצ'נס להידמות. הוא כתב ספר מרתק שכל כולו ניסיון להסביר מדוע לא נס ליחו של אורוול יותר מ-60 שנה אחרי מותו, ומדוע ספריו הם הקריאה הברורה והנוקבת ביותר במלחמה של המין האנושי לחירותו ולכבודו של היחיד בחברה.

מבקריו של היצ'נס מאשימים אותו לא אחת בכתיבה מפותלת ונמלצת. ואכן יש בכתיבתו לעתים מיני ניסוחים מבריקים אך מפותלים וסתומים. האם זה מפתיע, שבכתיבתו על ג'ורג' אורוול הוא מקפיד על כתיבה בהירה? ההקדמה שכתב למהדורה החדשה של "חוות החיות", שנכללת בקובץ, היא יצירת מופת קטנה המגלה פן נוסף באישיותו ובהשקפת עולמו של היצ'נס, שאותו הוא השתדל ככל הנראה להסתיר. נעלמו העוקצנות, הסאטירה והבוטות. אורוול מצליח להוציא ממנו רגשות של חמלה, רוך ואפילו תקווה לחינוכו של דור טוב והגון יותר, בהדרכת כתביו של אורוול, ומוטב שנתחיל באלגוריה על בעלי החיים שהיצ'נס מועיד לילדים ומתמוגג מנחת למשמע חבריו המספרים לו כי בניהם ובנותיהם קראו ונהנו.

כריסטופר היצ'נס נמנה עם הכותבים והיוצרים שמו"לים ממהרים לכנס קבצים של מיטב אמרותיהם על כל נושא ועניין. היצ'נס היה הקופירייטר האולטימטיבי. אין זה מפתיע, שבשטף התגובות, מאמרי ההספד ורשימות הפרידה שהתפרסמו לאחר מותו בלטו המקבצים האלה. גם בכתיבתם של המספידים ניכרה הנטייה להעניק להיצ'נס המת כגמולו, ולאחר מותו ניסו רבים להתחרות בחידודיו ובמשפטי המחץ שלו. אני אהבתי מאוד את משפט הסיום של ביל קלר, העורך היוצא של "ניו יורק טיימס", מידידיו ומוקיריו של המנוח, שסיים את רשימת הביקורת שלו על קובץ המאמרים הזה במעין מכתב פרידה: "אם יש אלוהים, והוא לא התברך בחוש של אירוניה, הוא ישלח את היצ'נס לאגף הלוהט ביותר בגיהנום. אם אלוהים אכן התברך בחוש של אירוניה, היצ'נס יבלה את ימיו בנצח בעיירה שלא מגישים בה משקאות חריפים ואין בה ספרייה. כך או כך, גן העדן יהיה מקום פחות מעניין".

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון ועורך סדרת "אפקים" בעם עובד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו