בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זה מגעיל" של רייצ'ל הרץ: למה מרגישים גועל?

החוקרת רייצ'ל הרץ כתבה ספר שמתעסק בנושאים שמעוררים סלידה אצל רוב האנשים, אך עשתה זו בצורה מרשימה, מבלי לעורר דחייה בקוראים

7תגובות

That's Disgusting: Unraveling the Mysteries of Repulsion

$26.95 .Rachel Herz. W.W. Norton & Company. 274 pp

מכירים את הבדיחה על הבחור מטקסס שהשתתף בפעם הראשונה בחייו בסדר פסח? הוא נהנה מאוד מהקניידלך במרק. "זה טעים מאוד, גבירתי", אמר למארחת, "חוץ מהאשכים את נוהגת לבשל גם חלקים אחרים של המצה"?

נזכרתי בבדיחה ישנה זו כשקראתי את הספר "זה מגעיל", הצצה ססגונית אל כל אותם דברים המעוררים בנו סלידה, פרי עטה של רייצ'ל הרץ, פסיכולוגית מאוניברסיטת בראון. הבדיחה עלתה במוחי כשקראתי את סיפורה של הרץ על הערב שבילתה עם חברים במסעדה יומרנית שבה הזמינה את המתאבן המומלץ בתפריט, המכונה "צדפות ברווז", ושלא היה אלא מלת צופן לאשכים. ראשית, איך זה ייתכן שחבריה לסעודה לא עידכנו אותה מבעוד מועד? ושנית, מרגע שזה נודע לה, היא איבדה כל חשק לאכול את המטעם בעל הצורה העגלגלה. קרוב לוודאי, חשבתי, שלא אוכל להתייחס עוד לכדורי קניידלך שבמרק או לצדפות כפי שהתייחסתי אליהם עד כה.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

אבל רוב המנות הדוחות המתוארות בספר אינן עשויות מחלקי גוף מוסווים, אלא מחומרים שתססו. "לריקבון מבוקר יש טעם טוב", כותבת הרץ, המביאה כדוגמה מנה הקרויה הקארל, בשר כריש מיובש שנוהגים ללעוס באיסלנד; או מנה של נאטו, מאכל סויה רירי שמוצאו ביפאן. טעמו טוב? באמת? קשה להאמין שהדבר נכון גם לגבי קאזו מארזו, גבינת רימה מסרדיניה, השורצת זחלים דמויי תולעים. האומנם אכילת נתח גבינת עזים תוססת מצופה ברימות יכולה להיות חוויה ערבה לחך? איכס.

ומה בדבר צ'יצ'ה, משקה פופולרי מאקוואדור שאחד הסטודנטים של הרץ היה עד לייצורו? כדי להכין את המשקה הסמיך, סיפר, קבוצה של נשים ממלאות פיהן בקמח תירס, לועסות אותו עד שהוא נראה כקיא של תינוק, יורקות אותו לכד משותף וחוזרות שוב על התהליך כולו עד שכל הקמח מתמוסס. לאחר מכן, הן אוטמות את פתח הכד וקוברות אותו באדמה, להשלמת התסיסה. אחר כך הכד עם הצ'יצ'ה המיושן והתוסס נשלף מהאדמה ונמסר לביקורת של אשה בעלת ניסיון, האמונה על בדיקת הטעם והנזקקת למידה רבה של שליטה עצמית כדי לא להקיא אל תוך התערובת החמה והמוחמצת. מגעיל מדי בעיניכם? אבל זה עוד לא הכל. הנה המקרה ששבר אותי: שפים סינים עשויים להגיש לצלחתכם מוח של קוף הנשלף מתוך ראשו, המוטל למרגלותיכם כשגולגלתו רצוצה.

בשלב זה של הקריאה שרבטתי בשוליים: "אוקיי, זה הספיק לי", אבל הייתי רק בעמוד 17. בהמשך ציפו לי תיאורים של ליחה, זרמה, דם (של וסת ולא של וסת), קיא, מוגלה, צואה, או הפרשות ריריות; סיפורים על קניבליזם, פורנוגרפיה עקובה מדם ונקרופיליה. עצם קריאת הרשימה הזאת כבר דוחה למדי, לא? לצדה מופיעים ניסיונות של המחברת לקשור את כל אלה בהסברים על התפתחותן של תחושות הסלידה והגועל ועל האופן שבו הן פועלות במוחנו, מגוננות עלינו ומונעות מאתנו את הצורך להתמודד עם חולשותינו - ואפילו עם מותנו הבלתי נמנע.

זהו החבל הדק שעליו רייצ'ל הרץ צריכה להלך והיא מצליחה לעשות זאת בצורה מרשימה. היא עושה זאת תוך שמירה על חיוניות ונאמנות לנושא, ומבלי לעורר בקוראיה סלידה רבה מדי שבעטיה הם עלולים להגיב כפי שאנו מגיבים בדרך כלל לדברים המגעילים אותנו, כלומר, בהתרחקות רבה ככל האפשר מהם.

הגועל הוא אחד מ"ששת הרגשות האנושייים הבסיסיים" (לצד האושר, העצב, הכעס, הפחד וההפתעה) שכל אדם בוגר ובריא יכול לחוות ולזהות, כותבת המחברת. לדבריה, סלידה רגשית היא התחושה היחידה האופיינית לבני אדם בלבד, והיא היחידה שנרכשת ואינה מולדת. עובדה זו עוררה את סקרנותה של הרץ, שהתחילה את דרכה האקדמית בחקר הזיכרון הרגשי וזיכרון הריחות. היא החלה להתעמק בחקר הגועל לפני כמה שנים, אחרי שהתבקשה לשפוט בתחרות "נעל הספורט הרקובה" (אירוע שנתי בחסות חברה המייצרת רפידות נעליים נוגדות ריח). הנעליים המסריחות ביותר זכו להנצחה ב"היכל אדי הצחנה".

תחושת הגועל נוצרת במוחו של מי שחווה אותה, כותבת הרץ. שכן גועל אינו תגובה אוטומטית, כמו פחד - זהו רגש הכרתי מתפתח. אופיו של חומר שהוא קטלני בפוטנציה חודר לתודעתנו בהדרגה ומתפרש כמבחיל, ותגובת הגועל שלנו מגוננת עלינו מפני סכנות המאיימות עלינו באטיות, סכנות שעלינו לפענח אותן, שקטלניותן הדרגתית: המחלות, הזיהומים והריקבון הם האיומים המיידיים ביותר. לכן יש תגובה כמעט אוניברסלית של סלידה מדברים נוזליים, מתפתלים, זוחלים, מרקיבים ולחים.

הדברים שמגעילים כמעט את כולם הם אלה שעשויים לפגוע במי שאוכל אותם או נוגע בהם. לכן הצפייה בסצנה פורנוגרפית שיש בה הטלת שתן, או ישיבה ברכבת ליד אדם שמשמיע שיעולים לחים וקולניים גורמים לתגובת גועל קשה. זו הסיבה שסרטו של ג'ון ווטרס, "פינק פלמינגוס", שבו דיוויין יורד על ברכיו ואוכל צואה של כלב, נחשב למבחיל בכל קנה מידה.

ואולם, מה שבאמת מעניין בגועל הוא העובדה שהוא מעורר תגובות שונות לגמרי אצל אנשים שונים. לדעתי, סרטי אימה הם תופעה דוחה ביותר, אבל מספר גדול מאוד של אנשים, במיוחד בני נוער, נהנים יותר ככל שכמות הדם והאיברים המרוחים על המסך גדלה. הרץ ניסחה תיאוריה הקשורה לתופעה זו: סרטי אימה מעוררים מינית נערות היושבות ליד נערים שמפגינים התנהגות מאצ'ואיסטית בעת שהם צופים בהם. כלומר, אם תשרוד בגבורה הקרנה של "ליל האימה", יתמזל מזלך אחרי הסרט.

הרץ מתארת את התהליך הנוירולוגי של תחושת הגועל וכותבת על מחלות הקשורות לגועל, דוגמת הפרעה טורדנית-כפייתית שהלוקים בה חשים גועל תמידי, ומחלת הנטינגטון, שהחולים בה אינם חשים גועל כלל. הם לא חשים דחייה מריח של צואת אדם, לעתים קרובות לא מזהים מה גורם לקולות של הקאה, ולא יודעים איזו תחושה מסמלת הבעת גועל על פניו של אדם. עם זאת, הם יודעים לזהות הבעות פנים המסמלות רגשות אחרים. חוסר היכולת לזהות גועל הוא תסמין מוקדם של המחלה, המופיע בקרב נשאי גן הנטינגטון עוד לפני שמתגלים תסמינים אחרים.

הרץ היתה מיטיבה לעשות לו נצמדה לנושאים מדעיים כמו זה שלפנינו, ולא היתה מנסה להרחיב את טווח הנושאים שאליהם היא מתייחסת ולדון בעניינים שהיא שולטת בהם פחות, כמו הקשר בין תחושת סלידה לבין רפורמות במדיניות ההגירה או נטיות פוליטיות לאומיות. אבל זה בסדר. יש די והותר רגעים מבחילים שמפצים על הקטעים האחרים, וטענותיה של הרץ מבוססות בדרך כלל.

ועכשיו, כפיצוי למי שקראו את המאמר המגעיל הזה עד סופו, הנה עובדה מעניינת מתוך הספר שאותה תוכל ולהשמיע במסיבה הבאה: "הסבירות שתידבקו במשהו לא נעים בעת השימוש בכספומט או בטלפון הנייד של מישהו אחר גדולה בהרבה מהסבירות שתחטפו משהו מליקוק מושב האסלה בשירותים של בית קולנוע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו