יוסף הודרה
יוסף הודרה

ישראל: עתיד מוטל בספק

רישאר לאוב ואוליבייה בורוכוביץ. תירגם מצרפתית: אבנר להב. הוצאת רסלינג, 202 עמ', 80 שקלים

הנה ספר חשוב ונחוץ בימים אלה שבהם מתרבות האזהרות והנבואות - מדודות וגם אפוקליפטיות - בדבר הקרעים שנפערים בחברה הישראלית. רישאר לאוב ואוליבייה בורוכוביץ מציעים לנו הערכה מוקפדת וצלולה בנוגע לסיכויה של החברה הישראלית להתקיים כישות לאומית בטווח הבינוני, של בין 10-20 שנים. מבלי להסתיר את אהדתם לישראל ולשאיפות הפלסטינים לכונן מדינה, המחברים מנתחים בעמקות ובאיזון מופתי את הגורמים שיקבעו את הישרדותן של ישראל ושל האידיאולוגיה הציונית שהיתה אמורה לעצב אותה. יש סבורים שזו כבר קרובה לכישלון הואיל ושאיפתה לכנס את "רוב העם היהודי בארץ ישראל" הולכת ונסדקת. וגם רווחת הדעה שקיומה של ישראל כישות דמוקרטית נחלש בשנים האחרונות. אבל דאגתם של המחברים היא כוללת וחריפה יותר. לדעתם, נוכחותה של ישראל במזרח התיכון עלולה להימחק אם מנהיגיה לא יטיבו לפעול בנסיבות החיצוניות והפנימיות בהן תלויה נוכחות זו.

לאוב ובורוכוביץ, שני חוקרים בלגים, מציעים שמונה מדדים שעל פיהם תיבחן ייתכנותה של ישראל כישות מדינית. לכל אחד מוקדש פרק מעמיק וצלול. המדד הראשון עוסק בהמשכן וגיוונן של עמדות אנטישמיות ואנטי-ציוניות שמקורן לא רק בהיסטוריה הדתית והתרבותית של המערב אלא במעשיה המעוותים של ישראל עצמה, בעיקר בתחום הפיחות שהיא עושה במשמעותה של השואה וההתנכלות לפלסטינים בשטחים הכבושים; המדד השני מצביע על עלייתו של הפונדמנטליזם המוסלמי הרואה את ישראל כשלוחה וכתלמידה מרשעת של האימפריאליזם המערבי. מגמה זו, טוענים המחברים, תתעצם במשך הזמן ותיצור מצבים אפשריים של מתקפה משולבת - אידיאולוגית, דיפלומטית וצבאית - נגד ישראל.

אנגלה מרקל מניחה זר באוהל היזכור ב"יד ושם". "ארכת אושוויץ הסתיימה"צילום: תומר אפלבאום / באובאו

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

הפרק השלישי נוגע במצב המתמשך של היעדר יציבות בארצות העוינות לישראל. שינוי במצב זה לא יתורגם בהכרח למדיניות אזורית המשלימה עם קיומה של ישראל, אלא היפוכו של דבר. היציבות תאפשר למדינות שכיום מסוכסכות אחת עם השנייה לאחד כוחות נגדה.

המשתנה הרביעי במודל המוצע מזכיר את הטכנולוגיה הצבאית המודרנית, שמאפשרת מתקפה הרסנית ומשולבת מרחוק. מכאן שישראל לא תוכל לנהל בעתיד מלחמות רק בשטח האויב: אזורי החוף שלה יהיו פגיעים - כפי שכבר היה במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991.

במקום החמישי: התמיכה הבינלאומית - בעיקר זו של ארצות הברית - תתרופף, הן בגלל הופעתם של דורות חדשים שלא יחושו אשמה בגלל השואה (מה גם שישראל עצמה תורמת כבר לזילותה על ידי השימוש הפוליטי); והן מפאת שינוי חריף במדיניות החוץ של המערב לנוכח עלייתן של מעצמות חדשות (כמו סין, הודו, ברזיל) והביקוש הגלובלי לחומרי גלם שאינם מצויים בישראל.

במקביל - וזה המשתנה השישי במודל שמציעים המחברים - דעת הקהל בעולם תגיב בעוינות כלפי ישראל ככל שיתברר שכוונתה האמיתית היא לספח ולהלאים את השטחים שנכבשו ב-1967 תוך הדרה והרחקה של תושביהם הפלסטינים; נטייה זו תתחזק ככל שהתפוצה היהודית תסמיך ותממן - ממשית או לכאורה - את התוקפנות הישראלית בזירה זו. האילוץ הנוסף שמצר את קיומו של הלאום הישראלי הוא גיאוגרפי. ישראל היא מדינה קטנה וצרה ובמקרה של מתקפה מתוזמרת הנעזרת באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, כותבים המחברים - הפגיעה באתריה האסטרטגיים היא בלתי נמנעת.

לבסוף, המחברים מדגישים שהפילוגים הרבים בתוך ישראל מחלישים אותה מבפנים. הגידול הדמוגרפי נוטה לטובתן הן של שכבות אנטי-ציוניות שמואסות במדינה והן של אוכלוסיית המתנחלים, שהולכים וכובשים עמדות מפתח בפוליטיקה וגם בצבא. בנסיבות אלה אין מקום לא לשלטון יעיל ולא לשיקול דעת מפוכח בתהליך קבלת החלטות.

כל המשתנים והמדדים האלה שמרכיבים את המודל של לאוב-בורוכוביץ זוכים להסברים ממצים, ומה שחסר בהם מושלם באמצעות ביבליוגרפיה תואמת.

בהקדמה לספר, ההיסטוריון אלי בר נביא מעניק תמיכה זהירה למחבריו. מצד אחד, הוא טוען ש"העולם חייך לישראל" עד 1967, כאשר נטתה לסייע למדינות אסיה ואפריקה שהיו קורבן לאימפריאליזם המערבי תוך עמידה אמיצה (כדוד מול גוליית) באזור סוער. אך מעמד זה אבד לה אחרי 1967, כאשר "מי שהיתה הקורבן הפרדיגמטי של הברבריות הנאצית גרמה בתורה לסבל בל יתואר לפלסטינים". אז "ארכת אושוויץ הסתיימה". הגיבורים התנ"כיים התהפכו, והקורבן החל להפנים את עמדות המענה. אך בר נביא אינו שותף "לפסימיות הרדיקלית" של המודל המוצע. ראשית, מפני ש"אין דוגמה בעולם בן זמננו למחיקה של מדינת לאום", ושנית "ישראל חמושה היטב ובידיה נשק יום הדין".

לדעתי, אלו הם טיעונים מוזרים. ראשית, מדינות התפרקו ונבנו מחדש במאה ה-20, ושנית, "נשק יום הדין" יכול להזמין - לא רק למנוע - מתקפה באמצעים דומים או אחרים.

מכל הנושאים שבספר זה המעניינים ביותר הם שניים: שבריריותה של התמיכה הבינלאומית בישראל, ובעיקר זו של ארצות הברית; והשסעים הפנימיים בחברה הישראלית שפוגעים ביציבותה. על פי הדיון בסוגיה הראשונה, ישראל יכולה להישען על מדינות המערב כל עוד שלא מתחוללות בזיכרונן הקולקטיבי ובמבנה הדמוגרפי שלהן תמורות מרחיקות לכת, כולל האליטות העולות בהן. אך תנאים אלה הולכים ונחלשים: זכר השואה מתרופף ולכך יש להוסיף את התפישה המופצת בעולם שההנהגה הציונית לא העמידה את הצלת יהודי אירופה בראש סדר דאגותיה בשנות ה-40. החלטה זו מלמדת שהשאיפה להשיג מדינה שלטה אז במעשה הציוני. אם כך, למה שאיפה השקולה כנגדה לא תדריך את המדיניות של גורמים שעד כה תמכו בישראל? שאלה שאזרחים ממוצא לטיני בארצות הברית, שישתלבו בעתיד באליטות המסורתיות, וגם ילידים ומהגרים באירופה עלולים להעלות.

בנוסף, הקרעים בחברה הישראלית - תרבותיים, דתיים, מעמדיים ואידיאולוגים - מתעצמים. תחושת המצור לפעמים מטשטשת אותם, אבל מצב של ביטחון נמשך או חתירה להסכמי שלום יציבים יעוררו חיכוכים קשים ואף אלימים בתוך החברה הישראלית. המעמד הבינוני יסרב להיעלם, הפונדמנטליזם החרדי ישתלט, עד שבירת ישראל תהפוך או למרכז האנטי-ציוני המובהק בעולם או לזירה של מלחמת תרבות חריפה. הדמוקרטיה הליברלית - שהיתה כה יקרה למייסד הציונות - תיחלש או תימאס עקב הגידול הדמוגרפי של קבוצות שאינן רוצות בה.

מכאן לאוב ובורוכוביץ נוטים לחשוב שההפרדה בין דת למדינה חייבת להתממש אם ישראל חפצת חיים כישות לאומית. תיחום שלדעתי יסייע לשני הצדדים: הודות לו המדינה תעצים את כושר שלטונה, ואילו חסידי הדת - משוחררים משיקולים מדינתיים - יהיו נאמנים יותר להלכה הדתית. לסיכום, זהו ספר שאסור להתעלם ממנו. היהדות בוודאי תמשיך להתקיים בתפוצות, אך על המשך קיומה של הציונות כאידיאולוגיה וכמעש - ושל המדינה כישות פוליטית עצמאית - מוטלים סימני שאלה שכבר בולטים לעין, כפי שמוכיח הספר הזה.

הפרופ' יוסף הודרה מלמד בחוג למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ