בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דברים שהלוואי שידעתי בגיל 20": טיפים מעמק הסיליקון

חוקרת המוח טינה סיליג עוסקת בשאלה איך להפוך ליצירתיים יותר. בחלקים הטובים היא מצליחה לעורר השראה, ברעים היא מפזרת סיסמאות חלולות

24תגובות

דברים שהלוואי שידעתי בגיל עשרים: קורס מזורז בלכידת הזדמנויות

טינה סיליג. תירגמה מאנגלית: ימימה עברון. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 173 עמודים, 84 שקלים

"חדשנות" ו"יצירתיות" הם שניים מבין המושגים המסקרנים והנחשקים בשנים האחרונות. קשה למצוא ארגון, חברה, גוף עסקי או ציבורי שלא מתחבטים בשאלה כיצד להפוך את עובדיהם ליצירתיים יותר וכיצד להפוך את תהליך החדשנות לשיטתי, מסודר ומובנה. לצד הניסיון לכלוא את הברק בבקבוק נכתבו אלפי ספרים (ממש אלפים) המשיאים עצות ומתקינים מתכונים לכל המבקשים להיעשות יצירתיים יותר.

אחד הספרים האלה, "דברים שהלוואי שידעתי בגיל 20", תורגם לאחרונה לעברית. את הספר כתבה טינה סיליג, שלמרות שבהכשרתה היא חוקרת מוח, כיום מנהלת את תוכנית היזמות הטכנולוגית של אוניברסיטת סטנפורד. הספר שלה מבוסס על רעיונות שאותם היא מעבירה בקורסים שלה ורצוף בדוגמאות מחייה האישיים ומחיי הסטודנטים שלה שהתבקשו להתמודד עם המטלות שהיא מטילה עליהם.

בלומברג

ומה סוד ההצלחה של סטיב ג'ובס? לביקורת על הביוגרפיה שלו>>>

הדוגמה הטובה ביותר לסוג היצירתיות שכלואה בתוכנו ניתנת כבר בראשית הספר. סיליג נתנה לסטודנטים שלה 5 דולרים וביקשה מהם לייצר כמה שיותר כסף, תוך שעתיים. הסטודנטים הוזמנו לתכנן את השעתיים האלו זמן רב מראש, אבל בסופו של דבר כל מה שיש להם ביד הוא שעתיים וחמישה דולרים. בתום המשימה כל קבוצה התבקשה להציג את התוצאות שלה לפני שאר הסטודנטים.

לדבריה, המטלה הזאת מחדדת את החושים היצירתיים בקרב הסטודנטים. חלקם פיתחו שירות לעמידה בתור במסעדות (תמורת תשלום, כמובן) או שירות לניפוח אוויר בגלגלי האופניים של סטודנטים ברחבי הקמפוס. ואולם הקבוצות היצירתיות ביותר הבינו שאי אפשר לעשות הרבה עם חמישה דולרים ולמעשה הם צריכים לבחון את הבעיה מזווית אחרת לגמרי. אחת הקבוצות הבינה שהמשאב האמיתי שיש לה הוא לא ה-5 דולרים אלא הזמן שבו היא תציג את התוצאות שלה לפני שאר הקבוצה ולכן היא מכרה את "זמן האוויר" הזה לחברה מסחרית אשר שילמה כמה מאות דולרים כדי להקרין לפני שאר הסטודנטים פרסומת. האמת? אחלה רעיון.

לטענת סיליג, לא פעם מה שמגביל את היצירתיות שלנו הם לא התנאים החיצוניים או הבעיה עצמה אלא מה שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים לעשות. מהרגע שאנחנו משתחררים מתפישות קודמות ומהנחות שגויות באשר למה שאפשר לעשות, מהרגע שאנחנו משתחררים מהכלא של עצמנו, אז אנחנו יכולים לשחרר לחופשי את היצירתיות הנעולה בתוך כולנו.

בנוסף, היא מציעה שלא להיבהל מכישלונות. למעשה, היא מציעה לחגוג כישלונות מפוארים, שכן אלו מלמדים אותנו לא פחות ולעתים אף יותר מאשר ההצלחות. זו הסיבה שקרנות הון סיכון רבות מחבבות יזמים שנכשלו: הם למדו משהו.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

בעוד שתובנות אלו מעניינות ויש בהן לא מעט מן האמת, בהמשך הספר גולשת סיליג לא פעם אל עבר הטריוויאלי, תוך שהיא מבססת את הטענות שלה על מה שנראה כמו קריקטורה של פסיכולוגיה חיובית בשילוב עם הספר "הסוד": אם רק תרצה מספיק, זה יקרה. כך, לדוגמה, היא מדברת עם מנכ"ל חברת ייעוץ בינלאומי שחקר מנהיגים שהצליחו להתברג לחוגים המשפיעים וזה אומר לה ש"בני אדם שמגיעים לפסגה עובדים קשה יותר מבני האדם סביבם, יש להם יותר אנרגיה המניעה אותם קדימה ויש להם דחף עז יותר להגיע לעמדות בכירות". בהזדמנות אחרת היא כותבת על מסר ששמעה מאביה: "ככל שתעבדי קשה יותר, כך יהיה לך יותר מזל" ולכן "אדם יכול לקבוע את הגורל של עצמו כשהוא מתמקד במטרות שקבע לעצמו ועובד ממש-ממש קשה". נפלא. אם הקפיטליזם חיפש לעצמו מדבקת פגוש - הנה היא לפניו.

בהמשך היא טוענת שיש תרבויות שלא מעודדות לקיחת סיכונים. כך, לדוגמה, היא מספרת שבשוודיה קובעים חוקי פשיטת הרגל שגם אם ארגון מפסיק לפעול על בעליו לשלם את חובותיו. "הידיעה שלכישלון יש תוצאות ארוכות טווח, המשפיעות על הבעלים ועל משפחתו, היא ידיעה שמרתיעה מאוד מפני הקמת ארגון חדש", היא קובעת. נראה שסיליג מעדיפה תרבות שבה אנשים מקימים עסקים אבל מהרגע שנכשלו הם לא חייבים שום דבר לאף אחד: לא לעובדים, לא לספקים, לא לבעלי מניות - הם פשוט ממשיכים הלאה, אל המיזם החדשני הבא.

סיליג טוענת, ובצדק, שלא פחות חשוב מלדעת להמר על המיזם הנכון, חשוב לדעת מתי לזנוח רעיונות ופרויקטים שלא מתרוממים. אבל איך יודעים מתי לפרוש מהמיזם שהשקעת בו כל כך הרבה מאמץ? "התשובה המדויקת ביותר שמצאתי לשאלת הפרישה היא: הקשיבו לתחושת הבטן שלכם ובחנו את החלופות הניצבות לפניכם". זאת, בתמצית, הבעיה עם הספרים והעצות של מי שמנסה ללמד אחרים חדשנות ויצירתיות. בסופו של דבר, אין שיטה, אין נוסחה ואין תשובה ברורה. יש "תחושות בטן", "אינטואיציה", "חוש ריח" ולא מעט תעוזה ומזל.

סיליג עושה כמיטב יכולתה כדי לספק בידי החדשן המתחיל כלי מחשבה שבאמצעותם אפשר לבחון את העולם מזוויות אחרות ולהבין שהעולם "מלא דלתות שמאחוריהן אפשר למצוא מגוון מופלא של הזדמנויות - כל מה שנדרש מאתנו הוא להיות מוכנים לפתוח אותן".

הספר עמוס בסיפורים על יזמים שהצליחו, סטודנטים מבריקים, אנשים שמשכו את עצמם בשערות ראשם והגשימו את חלומותיהם. בחלקים מסוימים הספר מעורר בך השראה, עד שאתה נזכר שהסטודנטים היצירתיים עליהם סיליג מספרת הגיעו לאוניברסיטת סטנפורד, שהסדנאות שהיא עורכת מתקיימות במסגרות היוקרתיות ביותר בעולם ובהן משתתפים אנשים ששפר עליהם גורלם, שקיבלו חינוך מתקדם, שמלכתחילה הם בעלי יוזמה ודחף פנימי "להיות מישהו".

האם אפשר להקיש מהסטודנט בסטנפורד אל שאר האוכלוסייה? האם האנשים שעליהם כותבת טינה סיליג הם אוכלוסייה שמייצגת משהו חוץ מאשר את האלפיון המסוים שלהם? בעוד שבחלק מהמקרים סיליג משכנעת שבכולנו טמון הפוטנציאל ליצור דברים מדהימים, בחלק אחר של המקרים היא נשמעת כמו מי שתקועה עמוק בחלום האמריקאי ובסיסמאותיו החלולות.

What I Wish I Knew When I was 20 \ Tina Seelig

הד"ר יובל דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המכללה למינהל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו