שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תומאס מיני, ניו יורק טיימס
תומאס מיני, ניו יורק טיימס

Debt: The first 5,000 years

David Graeber. Melville House, 534 pp. 32$

אפשר בהחלט לכנות את האנתרופולוג דייוויד גרייבר כתיאורטיקן הבית של תנועת "כיבוש וול סטריט". כלוחם ותיק במחאות נגד הגלובליזציה בסיאטל וגנואה, הוא סייע להקים בקיץ האחרון את "האסיפה הכללית" הראשונה בניו יורק, ונהפך מאז לאחד הקולות הבולטים למען התנועה. לפי גרייבר, הקמת האוהלים בערים שונות ברחבי המדינה מייצגת ומקדימה את חברת העתיד - ללא הייררכיה וללא מדינה. במאמר דעה שפירסם ב"גרדיאן", טען גרייבר כי תנועת "כיבוש וול סטריט" היא "נקודת הפתיחה בגל של שיח שעוסק בפירוק האימפריה האמריקאית". בשעה שהתנועה זכתה לאהדה בחוגים פוליטיים רחבים, מזכירה עמדתו כי בבסיס "כיבוש וול סטריט" עומדים עקרונות אנרכיסטיים.

ואולם, התרומה הגדולה ביותר של גרייבר לתנועה אינה קשורה בהכרח לפעילותו כאנרכיסט, אלא לרקע שלו כאנתרופולוג. ספרו האחרון, "חוב: 5,000 השנים הראשונות", נקרא כדו"ח מקיף על מצבנו הכלכלי והמוסרי המידרדר. במיטב המסורת האנתרופולוגית, גרייבר מתייחס למושגים כגון תקרות חוב, משכנתאות סאב-פריים וביטוח נגד חדלות פירעון כאילו היו מנהגיו האקזוטיים של שבט בעל יצר הרס-עצמי. הספר כתוב בסגנון מרתק וחצוף והוא חקירה פילוסופית של אופיו של החוב, מקורו והתפתחותו. הטענה של גרייבר היא שב-400 השנים האחרונות של ההיסטוריה המערבית חלה נטישה קיצונית מהתפישה המסורתית של התחייבויות כלפי הזולת בחברות אנושיות. מה שהופך את ספרו ליותר מאשר נאום ארוך ומשעמם הוא ההיקף - גרייבר בחן בדקדוק חברות שונות, ממסופוטמיה העתיקה ועד למדגסקר בשנות ה-90 של המאה הקודמת, וגם הוגים, מרבלה דרך ניטשה, ועד אפילו לניל בוש, אחיו של ג'ורג' בוש הבן.

"עצור בגין חוב מובל לבית המשפט", ויליאם הוגארת, 1735

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

עוד ביקורות: "הקאפיטל" מעורר עניין מחודש | אפשר ללמד יצירתיות וחדשנות?

אולי אין זה מפתיע שאנתרופולוג מרגיש חובה לבחון את מעמדו ותפקידו של החוב בחברה המודרנית. הענף הזה תמיד לקח על עצמו בשמחה את המשימה לערער על הנחות היסוד של הכלכלה המסורתית. ב-1925 פירסם האנתרופולוג הצרפתי מרסל מוס את חיבורו הקלאסי, "מסה על המתנה", שבו טען כי שום חברה לא התבססה על סחר חליפין, בניגוד לספרי הלימוד עד אז שלימדו כי האדם הפרימיטיבי סחר בפרוות בונים בתמורה למחרוזות מצדפות. לטענתו, התפישה הדומיננטית במשך אלפי שנים היתה של הענקה מרצון של מתנות, שיצרה תחושת חובה משותפת בין קבוצות עוינות לכאורה. הנתינה לא היתה מבוססת על חישוב תועלתני, אלא על סירוב לערוך חישוב שכזה. מוס חקר לעומק את שבט המאורי מניו זילנד ושבט ההיידה שבצפון מערב האוקיינוס השקט. לטענתו, בשבטים אלה דחו בני האדם את האינטרס הכלכלי העצמי לטובת הסכמים והסדרים, שבהם כל אדם חש מחויב לאחר - תמיד.

גרייבר המשיך מהנקודה שבה הפסיק מוס. הוא טוען שכשקנייה ומכירה נהפכו ליסודות בסיסיים בחברה, היחסים הנפוצים שהתבססו על תחושת חובה לא-תועלתנית - הידרדרו. מקורן של ההלוואות בריבית הוא במסופוטמיה העתיקה. איכרים עניים לוו מסוחרים או ראשי שלטון, וכשפיגרו בתשלומים, נאלצו לצפות כיצד מחרימים את משקיהם ובמקרים רבים אף לחזות בבני משפחותיהם הנלקחים לעבודה כפויה כדי לפרוע את החוב; מלכי בבל ושומר הכריזו מעת לעת על "פטור מחוב" כדי למנוע מראש כאוס חברתי; ובתקופה התנ"כית פטור זה נודע כ"חוק היובל", שביטל חובות בני יותר משבע שנים. גרייבר מציין כי המלה השומרית "אמארגי" היא הראשונה שמוכרת בשפות כ"חופש". המשמעות המקורית המילולית שלה היא "חזרה לאם", זאת מתוך הנחה שכל הילדים שנלקחו בגלל חוב היו חופשיים לשוב לביתם.

בשעה שהחוב ניצב במוקד של מרידות והפיכות חצר בדברי הימים של העולם הקדום, הדתות הגדולות חשו צורך להתערב. המוסר, הן סברו, צריך להתבסס על ערך עליון, ולא יכול להתבסס רק על תשלום חוב לחברה. גרייבר מציין כי הפסוק המבטא את מהות התפילה לאל "וסלח לנו על חטאינו כפי שסולחים גם אנחנו לחוטאים לנו" (הבשורה על פי מתי 12:6) מכיל במקור את המילה חוב, ויכול להיקרא "סלח לנו על חובתינו כפי שסולחים גם אנו לאלו שחייבים לנו". ישו עצמו אף כונה "הפודה". ואולם, בו בזמן, הדתות השתמשו בהגיון משל עצמן כדי לדבר על החובות שאי אפשר למדוד של בני האדם לאל או ליקום, ומלכים ממולחים ניצלו אוצר מלים זה כדי לבסס את שלטונם.

בשפות רבות המלה "חוב" והמלה "חטא" אחת הן (במקרים מסוימים אפשר לשלם את הריבית באמצעות העלאת קורבנות למיניהם, אולם בסופו של דבר מישהו צריך לשלם).

גרייבר טוען שבמאה ה-17 חל שינוי רדיקלי בהבנה של חוב כחובה מוסרית. אז בני האדם התחילו לראות את עצמם כסוכנים עצמאים שיכולים להשכיר את שירותיהם לעמיתיהם האזרחים. בני האדם התייחסו אחד לשני כאל שווים, והשפה של משק הבית הפיאודלי, שכללה ביטויים של השבעת רצון ותודה כמו "please" (במשמעות של "כרצונך, אדוני" - "if you please, My Lord") או "thank you" (שמקורו מהמלה לזכור או לחשוב - "think", כמו במשפט "I will think on it"), איבדה הקשרים של כבוד ונהפכה לשפת היומיום.

אבל להתפתחויות אלה היה גם צד אפל. גרייבר מציין ש"אלה שטענו שאנחנו הבעלים הטבעיים של זכויותינו וחירויותינו, התעניינו בעיקר בהצהרה שאנחנו חופשיים גם לוותר עליהן, או אפילו למכור אותן". אף על פי שהשימוש במלה "בעיקר" הוא מעט מגמתי, הטענה של גרייבר היא שבסופו של דבר אנחנו משתעבדים בשעה שאנו מגדירים את עצמנו כיצורים אוטונומיים לחלוטין. כפי שכל מי שעובד מתשע עד חמש יודע, "הזכות" למכור את כוח העבודה שלנו לא ממש מעניקה תחושה של פריבילגיה.

אז מה אפשר לעשות? גרייבר מוצא ניצנים של תקווה בכמה מקומות לא צפויים: למשל, בתאגידים שבהם צוותי ניהול בכירים פועלים לעתים קרובות בקהילתיות יותר מאשר בקומונות; באפשרות של קיום חוקים נוסח "חוק היובל" לטובת מדינות מהעולם השלישי וסטודנטים שנושאים בעול הלוואות ממשלתיות; וגם מהמחקר שלו עצמו על בני העם המלגשי שבמדגסקר, שלטענתו מצטיינים בפיתוח שיטות לחמוק ממלכודת החוב לצרכן שעודדה המדינה.

ואולם, קיים פער רב בין התובנות האנתרופולוגיות של גרייבר לבין המשנה הפוליטית האוטופית שלו. הספר "חוב" נגמר בשיר הלל "לעניים הלא-חרוצים": "כל עוד הזמן שבו הם אינם עובדים מנוצל... לדאוג ליקיריהם וליהנות אתם", כותב גרייבר, הם חוד החנית בסדר כלכלי חדש, נטול חובות, שאינו כולל את הנטייה שלנו להרס העצמי.

זהו חלום ישן של אנתרופולוגים, שקיים עוד מימיו של רוסו. ב-1968, מרשל סלינס, המורה של גרייבר, כתב מסה בשם "חברת השפע המקורית", שבה טען שהציידים והמלקטים בתקופה האבן הקדומה (התקופה הפלאוליתית) דחו את "הזינוק הגדול קדימה של תקופת האבן המאוחרת (התקופה הנאוליתית)" מכיוון שהיטיבו לראות שההתקדמות הצפויה במלאכה ובחקלאות תבוא על חשבון הזמן הפנוי שלהם. גרייבר תומך בעמדת מורו. הוא חושב שאיגודים שוגים כאשר הם מבקשים משכורות גבוהות. במקום זאת, הם צריכים להפגין בעד הפחתת שעות העבודה.

ללא קשר לגורלה של תנועה "כיבוש וול סטריט", הפוליטיקה של החוב היא הפוליטיקה של ההווה. בשעה שפוליטיקאים מתווכחים סביב השאלה כיצד להקל על התחייבויות כלכליות, גרייבר משתמש בפרשנותו ההיסטורית והאתנוגרפית כדי לדמיין עולם שבו התחייבויות אלה יתבטלו לחלוטין. ג'יימס סקוט, עמית לשעבר של גרייבר באוניברסיטת ייל, נוקט בעמדה יותר מצמצמת וטראגית כלפי טווח האפשרויות שהאנתרופולוגיה יכולה להציע לתנועות החברתיות. "דייוויד נהפך לפופולארי מאוד בעולם האנתרופולוגיה היום", אומר סקוט. "נושא העבודה שלו על מדגסקר מוערך מאוד, אולם ראוי לזכור שאנשי אקדמיה אינם מצטיינים בחיזוי העתיד. ועדיין", הוא הוסיף, "אם לא נוכל לסבול אנשים מעוררי מחלוקת כמו דייוויד, אין לנו זכות קיום".

תומאס מיני, עורך כתב העת "The Utopian", הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ