סיפור בזיגזג

רבקה קרן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רבקה קרן

זיכרונות מהונגריה 1944-1948

שאנדור מאראי. תירגמה מהונגרית: רותי גליק. הוצאת כתר, 370 עמ', 98 שקלים

ליומנים יש ערך מוסף של אמת בלתי נשלטת, לא מודעת, שצדה את עין הקוראים מעבר לכל ליטוש ועריכה. אולי זאת אחת הסיבות העיקריות לפופולריות שלהם. מי שכותב יומן ומפרסמו ברבים, נכנע לדחף החזק והאנושי להתוודות, ומעלה את פרטיותו קורבן על המזבח הציבורי. ללא חומות המגן של הבדיה ותחבולות הטשטוש וההטעיה של הז'אנרים השונים, נותר האני ביומן ערום ועריה. האמירות והשתיקות שבו מתאזנות בערכן, כסרות לחוק הכלים השלובים, ואישיות הכותב, על סגולותיה וחולשותיה, נחשפת כל כולה ונשפטת לשבט או לחסד.

שאנדור מאראי, הסופר ההונגרי הנודע והשנוי במחלוקת, שכבש את לב הקוראים הישראלים בארבע מיצירותיו שתורגמו עד כה לעברית (מתוך יותר מ-50), כתב יומן במשך 45 שנים ברציפות, עד יום מותו. הכרך שלפנינו, בתרגומה הנעים והרהוט של רותי גליק, הוא ספר זיכרונות מהשנים הדרמטיות שבין 1944 (השנה שבה פלש הצבא הגרמני להונגריה) ל-1948, מועד הגירתו של הסופר ממולדתו, שהפכה עם השחרור לגרורה קומוניסטית של ברית המועצות. יומניו של מאראי לא פורסמו כקורפוס שלם, אלא עברו דרך פתלתלה, ומסיבות אישיות-משפחתיות ופוליטיות קוצרו, צונזרו והודפסו בגרסאות שונות, מקבילות וסותרות, למגינת לבם של חוקרי ספרות ואוהביה, שמצאו את עצמם במבוך מתעתע ובלשי של עשרות כרכים ואלפי עמודים, שראו אור בשנות ה-90 בהונגריה ובקנדה. בדיעבד נודע, שסדרת היומנים שהתפרסמו בשישה כרכים בהונגריה, היתה רק מבחר מתוך היומנים, אך מידע זה הוסתר מקהל הקוראים. היומנים, שראו אור בהוצאה הונגרית בקנדה, נשאו את הכותרת "מה שהושמט מהיומנים". במהדורה ההונגרית היו, למשל, דפים אחדים בלבד משנת 1945 ואילו בגרסה הקנדית, כרך שלם.

הסיפור לא נגמר כאן. התברר שגם היומנים שראו אור בקנדה מבוססים על מהדורה מקומית קודמת שקוצצה, ולא מובטח כלל ועיקר שמה שהושמט והושב הוא הנוסח הסופי המלא. מבולבלים? בצדק. ב-2006, עם תחייתו המאוחרת ועלייתו לגדולה של הסופר במערב, יזמה הוצאת הליקון היוקרתית בבודפשט הוצאה מחודשת של סדרת היומנים, תחת השם הגורף "היומן השלם". היומנים הללו מצוידים בביאורים והערות, ומבוססים, לטענת המו"ל, על כתבי היד המקוריים (ושמא לא). עד כה ראו אור עשרה כרכים, שחובקים את השנים 1943-1958. מכיוון שכל ספר מוקדש לשנה-שנתיים בלבד, צפויים עשרות כרכים נוספים, ואולי גם הפתעות וגילויים.

"זיכרונות מהונגריה" בגירסתו העברית כולל מבחר פרקים שכתב מאראי מקץ חצי יובל על סמך רשימותיו מ-1944-1948. זהו חיבור מאלף, מלא וגדוש בפרטים ביוגרפיים, סוגיות היסטוריות, פילוסופיות, פסיכו-סוציאליות, ספרותיות ופוליטיות ולא מעט רכילות; כעין כרוניקה מקוצרת של הציוויליזציה כולה מנקודת מבטו של הומניסט בורגני מוטרד ממזרח-אירופה. מאראי יוצק את קורות היומיום ואת שטף הגיגיו במשפטים מעוצבים, באיפוק ובדייקנות, ומיטיב להרשים בעומק ידיעותיו והשכלתו המגוונת. בין שתי מלחמות העולם הוא שהה בערי גרמניה ובפאריס, הסתופף בחברת גולים מפורסמים, למד פילוסופיה ועבד כעיתונאי (ואף ביקר בארץ ישראל ב-1926 וכתב על חוויותיו במזרח-התיכון את הספר "בעקבות האלים", שטרם תורגם לעברית). כך נעשה מאראי בקיא בשפות ואזרח העולם. "יומניו של שאנדור מאראי מעולים, הרומנים שלו פחות", קבע אימרה קרטס, חתן פרס נובל לספרות, בראיון לעיתון הגרמני "די ולט". אפילו קרטס, שהסתייג תמיד מהפרוזה של מאראי, מודה בגדולת יומניו.

כרך הזיכרונות שלפנינו שופע תובנות ושתיקות למכביר. היו דברים שמאראי בחר לבטא, ואחרים שבחר להשתיק, והקוראים, שיודעים אילו זוועות התרחשו באותה עת בסביבתו המיידית, מוזמנים לעצור ולהרהר. מה זה אומר על אישיותו של הסופר? מאראי היה אינטלקטואל מזהיר וסופר שנון, בעל ראייה נבואית, מתקדמת, אבל גם נרקיסיסט, ניהיליסט ומיזנתרופ במידה רבה. הוא היה קתולי, נשוי ללולה מצנר, היהודייה שהתנצרה למענו, ואת שנות המלחמה והמצור העבירו בני הזוג בנוחות יחסית בדירתם שבבודה, ובכפר הנופש לאנפלו בקרבת עיר הבירה. בשנות המלחמה דבק מאראי ככל יכולתו בסדר יום שכלל שחייה, בתי קפה, חברים, כתיבה, ושיטוט ברחובות שכה אהב, ואף הספיק לנהל שתי פרשיות אהבים סודיות עם השחקניות הנערצות מריה מזאי וקלרי טולנאי, שהשתתפו במחזותיו. מסמך חתום פעמיים בכתב ידו משנת 1939 מאשר שמאראי אינו יהודי (המסמך הוצע למכירה בשנה שעברה בבית מסחר למכירות פומביות בבודפשט תמורת 30 אלף פורינט) ואכן, אנו עדים בזיכרונותיו לכוחו המצמרר של הנייר הזה, שחצץ בין חיים למוות; הנאצים ובריוני צלב החץ אינם מהווים איום קיומי עבור מאראי, אלא רק איום אידיאולוגי ערכי, שהוא מרבה להפוך בו ובהשלכותיו הקטלניות על גורל התרבות המערבית. הוא אינו נרדף, לא נאלץ להסתתר בשל מוצאו ואינו סובל חרפת רעב. והוא זהיר: לא משתף פעולה, אבל גם לא יוזם מאומה נגד כוחות הרשע. זאת עשה מאוחר יותר, כמהגר בנכר, במנשרים ובשידורי הרדיו של אירופה החופשית נגד המשטר הקומוניסטי והאינדוקטרינציה הבולשביקית.

בהימנעותו ממעורבות פוליטית במלחמת העולם השנייה פעל מאראי ברוח עצתו של המסאי הצרפתי ז'וליאן בנדה, שהאשים את המשכילים של תקופתו במעורבות יתר בפוליטיקה ויעץ להם לסכור את הפה. אחרי המלחמה, ממרחק בטוח, עשה מאראי את ההפך והשמיע את קולו.

במה נבדל, אפוא, כותב היומנים הרציונלי מהסופר המהפנט בדקויותיו? לקוראים אין מה לחפש בזיכרונות פגיעות במובן החם והאמפתי של המלה. ולא שמאראי אטום ואדיש לזולתו; המשושים שלו קולטים כל זיע ומקבעים אותו בזיכרון למען שימוש נכון בבוא הזמן, כי גם הוא אופורטוניסט ואספן, ככל שאר האמנים, והמציאות האפורה היא הזירה שבה הוא לוכד את פרפריו. בהיותו גם הוגה בעל מוח אנליטי, שמעדיף להתבונן בתמונה הגדולה ולנסח את השגותיו בהקשרן ההיסטורי הרחב, ואולי גם כדי לגונן על עצמו מזעזועים, נסוג מאראי בכתיבתו הלא-בדיונית אל ערפילי העבר, אל כתבי ההיסטוריונים, הפילוסופים והסופרים הגדולים, ותוהה: "שום אורגניזם עלי אדמות אינו נוטה לאכזריות מלבד האורגניזם הנקרא אדם. האם סיבת האכזריות היא בבהלה שמקורה בידיעת המוות?"

ספרו של מאראי נפתח בתיאור חגיגת יום השם שאנדור, שנערך לכבודו ב-18 במארס 1944 - וגם: שלושה ימים אחרי שחנה סנש וחבריה הוצנחו בקרואטיה, שעות ספורות לפני כיבוש הונגריה בידי הנאצים, יממה לפני סימון היהודים ההונגרים בטלאי צהוב והחרמת רכושם, חודשיים לפני תחילת שילוחם מהפרובינציה לאושוויץ וריכוז יהדות בודפשט בגטו. הונגריה היא המדינה היחידה בכל האזור הכבוש שמרבית אוכלוסייתה היתה נגועה באנטישמיות כרונית, הלשינה, הסגירה, בזזה, חיסלה ושיתפה פעולה עם המרצחים בחפץ לב, המדינה היחידה מבין הארצות הכבושות שלא פעלו בה שום תנועת התנגדות ושום ארגון פרטיזני, רק יחידים אמיצי לב שלרוב נתפסו והוצאו להורג. 564,500 יהודים הונגרים נרצחו בתוך חצי שנה.

ובזמן הזה העוזרת אוספת את הצלחות כשכפפות לבנות לידיה. כן, לזוג מאראי היתה עדיין עוזרת ב-1944. הסופר חוגג אמנם, ובהשפעת היין המשובח אף נוטל חלק בוויכוח פוליטי עם קרואיו שאחד מהם הוא פאשיסט מוצהר, אבל רוחו נעכרת באותו ערב נוכח האסון המחריד שפוקד את ארצו. הוא אינו מסנגר על הגזענות, הלאומנות העיוורת והאלימות ברחוב ולא על קוצר ידם ורפיונם של האזרחים להחיות את מהפכת 1848, משום שהוא מאמין בהומניזם, רואה דמות מופת בתומאס מאן ודוגל בדמוקרטיה ובחשיבה ליברלית. מאראי בדילמה. הוא חפר בנבכי ההיסטוריה והתאמץ להבין את הדכדוך, השנאה, הייאוש וחוסר הסובלנות של בני עמו, על רקע הבדידות הגדולה והמתמשכת שבה שרויה מולדתם, ששפתה ייחודית והיא אינה מובנת לאיש ברחבי אירופה, שגבולותיה נפרצים תדיר על ידי זרים שעושים בה כבשלהם ומכחידים בנפש התושבים כל תקווה לעצמאות ריבונית. האם הבדידות ההונגרית המיתית הזאת מספקת הסבר הולם גם לבדידותו של מאראי, שבמשך השנים שנפרשות בספר הרגיש פחות ופחות שייך, פחות ופחות רלוונטי וכמי שאינו נחוץ עוד לאיש?

בחג המולד של שנת 1944 פגש מאראי את החייל הרוסי הראשון. המגע עם נציגיו הזרים והמוזרים של הקומוניזם ואחר כך אירוחם הכפוי במעונו, עוררו בסופר תערובת של חשש, מיאוס וסקרנות. ובתוך כך התחיל המצור על בודפשט. רציחות, הפצצות, הרס ואימה. למאראי בכפר נותרו עוד עצי הסקה, הרבה קמח, קנקנים של שומן חזיר קבורים באדמת הכרם וגם קפה, סיגריות ובגד להחלפה. בשעה שמאראי שיחק שח-מט עם החייל הרוסי ועישן להנאתו, אחי התינוק גסס מרעב בגטו שמעבר לנהר, אמי סחבה גוויות קפואות בפקודת קלגסי צלב החץ ואבי נמק בברגן-בלזן. ובין החורבות של פשט עטו אנשים מוטרפים מרעב על פגרים, ומי הדנובה, שגושי קרח צפים על פניהם, האדימו מדם. ב-1948, עם התבססות הקומוניזם ורגע לפני רדת מסך הברזל באופן הרמטי, החליט מאראי, בתום התלבטות ממושכת, לעזוב ולצאת לגלות. הוא נדד עם רעייתו ובנו המאומץ יאנוש משווייץ לאיטליה ולבסוף השתקע בארצות הברית. ההגירה לא חיסלה את כתיבתו, אבל בהעדר סביבה לשונית תרבותית מוכרת ותומכת דעכה רוחו אט אט.

ב-1989, אחרי מות אשתו ובנו, ומקץ ציפייה חסרת תוחלת לשינוי הפוליטי המיוחל בארצו, מאראי החולה, הבודד והמדוכא, התאבד בירייה. לשלוש נכדותיו, שלא לימדו אותן הונגרית, אין גישה ליצירות סבן במקור. הצלחתם המטאורית של כתבי מאראי אחרי מותו הולידו בהונגריה גם הרבה התנגדות וביקורת. אחת הטענות נגדו בימים אלה היא שדבריו, שנפוצו כדברי אורקל, מצוטטים במחנות השמאל והימין באותה מסירות, ומנוצלים למטרות תעמולה מנוגדות, כי מאראי זיגזג תמיד מעמדה לעמדה, חייב ושלל הכל ולא היתה לו השקפת עולם מגובשת. כתב העת היהודי-הונגרי "סומבאט" מאשים את מאראי באנטישמיות ומודה שבאותה מידה הוא היה גם פילושמי. לא כאן המקום לדון באישומים נגד מאראי. כמו כולנו, גם הוא לא היה נקי מפגמים, וייתכן שכדי לרצות את הגורל ולשרוד בנסיבות לא צפויות, הוא הרחיק לכת, וכדברי המיסטיקן הספרדי סן חואן דה לה קרוז, שמצוטט בספר, גלה אל "הלילה האפל של הנשמה".

Fold, Fold \ Marai Sandor

פסל של שאנדור מאראי, הונגריה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ