בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דיוקן תימני": דוגמני הבית הציוני

מקורו של הסטריאוטיפ התימני נמצא כבר בתחילת הציונות. קטלוג התערוכה במוזיאון ישראל מתאר את היחס הדואלי שהפגינו כלפיהם הציונים האשכנזים

7תגובות

דיוקן תימני: אוריינטליזם יהודי בצילום המקומי 1881-1948

גיא רז (אוצר). הוצאת מוזיאון ארץ ישראל, 212 עמ', לא צוין מחיר

באחד משעשועוני ההשפלה הטלוויזיונית כיכב לאחרונה צמד נשים אשר שווק ומותג כ"התימניות". יעני חמות, דוגריות, רעשניות, מדברות בחי"ת ובעי"ן, בקיצור, גזעיות. אסלי. הואיל ובתוכנית עצמה לא צפיתי, אין לי מושג אם הצעידו אותן אל עבר משימותיהן כשהן עוטות גלביות מסורתיות כביכול, תכשיטי חתונה אותנטיים, או כשהן עוטות מטפחת ראש ובידיהן סמרטוט ודלי. ואולי סתם גייסו אותן אל משבצת המזרחי כדי שיעשו שמח.

מפיקי התוכנית הזאת לא המציאו כמובן דבר. הדבר הזה - התימני - הוא אחלה מותג שימיו כימי הציונות, וכמו כל מותג, גם הוא ממולא בתכנים ובצורות שבינם לבין מהותם יש קשר רופף בלבד. ג'ינס הוא מכונת תשוקה (ולא מכנסיים מבד תעשייתי פשוט). הכותל הוא לב-לבה של הנשמה של העם היהודי (ולא קיר אבנים). ו"התימני", טוב, הוא, אתם יודעים, חם, דוגרי, בקיצור אסלי.

הציונות המוקדמת, זו של הרבע האחרון של המאה ה-19, נהגתה במזרח אירופה, ומשם הגיעו ראשוניה לבצע את המצע של זרמיה השונים. זהו הנראטיב המקובל, הקלאסי, בנוגע ללידתה של התנועה הלאומית היהודית בעת החדשה. במקביל לקטרקט העצום והטראגי שכיסה את עיני הציונות בנוגע ליושבי הארץ הערבים, פיתחו מרבית הפלגים מערכת סינון מפולפלת וחשדנית גם בנוגע ליהודים, שלשיטתם לא נראו או נהגו כפי שהתבקש מצו השעה, או שאפילו הפנו לו גב. היישוב הישן, טוב, הוא ממש ישן. דתי. לא מודרני. ומה בנוגע לכמה עשרות משפחות של יהודים שהגיעו לפלסטינה ארץ ישראל מתימן, ממש במקביל לחבורה הציונית הכשרה, הביל"ויים, בשנים 1881-1882? האם התימנים משלנו הם או שמא יש לחשוד במניעיהם? התשובה החד משמעית, בשטח כמו שנהוג לומר, היתה שאנשי עליית "אעלה בתמר" נדחו הן על ידי אנשי היישוב הישן, הספרדי, שפיקפקו ביהדותם, והן על ידי האשכנזים, ישנים כחדשים, אשר התנכרו להם, כפי שיתנכרו לאחים כהי העור שיעלו מאתיופיה כ-100 שנים מאוחר יותר.

מתוך הקטלוג, אוסף יואב מרום

אלא שלא הכל בתמונה הישנה הזאת שחור-ולבן. יפה עשה האוצר גיא רז, מהחשובים שבדור החדש של חוקרי צילום בישראל (נזכיר גם את רונה סלע ואת אריאלה אזולאי), שבחר לפתוח את הקטלוג לתערוכה שאצר במוזיאון ארץ ישראל במאמר קצר ומאיר עיניים של הפרופ' יהודה ניני. לפני שגולשים לאסתטיקה, לתולדות הצילום, יש לדבר על אלו שהמצלמה כוונה לעברם. כפי שמראה ניני, המניעים המשיחיים אשר החשידו את עולי תימן ככאלה שעלו מהסיבות הלא נכונות, היו רק אחד הגורמים לעזיבתם את תימן. סיבות דומות לאלו שגרמו לחבורות הפרוטו-ציוניות של אמצע המאה ה-19 באירופה לחפש מענה לבעיה היהודית, הובילו לא מעט מיהודי תימן למסלול מקביל. ביניהם קשרים הולכים ומתהדקים עם קהילות אחרות ובכלל זה עם פרופגנדה ציונית מוקדמת, שמועות על אדמות שנרכשו בארץ הקודש על ידי שליחי הברון, הרעה במצב הכלכלי, התפוררות קהילתית, ובעיקר, כפי שמציין ניני, "מסע של גזירות דתיות שנתפשו בידי יהודי תימן כרדיפות". אז נכון שיהודי תימן לא יצרו התארגנות אידיאולוגית ופוליטית ברורה כמו זו של הציונים המוקדמים, אך הסיבות שדחפו אותם לצאת למסע המפרך, ולדבוק במקום החדש, היו דומות. זה לא עזר לקליטתם בירושלים, ודווקא הנוצרים במושבה האמריקאית הם שעזרו לתימנים בתחילת הדרך. נידוים מהמושבות, והיחס המבזה שזכו לו מהראיסים היהודים - דוחה במיוחד הוא סיפור גירושם מכנרת - שהביא אותם להקים שכונות ומושבים לבני עדתם.

במקביל לדחייה הפיסית, המעמדית, הכלכלית-תעסוקתית והתרבותית שהפגינו הציונים האשכנזים כלפי התימנים, התפתחה כלפיהם מה שאפשר לכנותו משיכה פונקציונאלית. בתערוכה ובקטלוג מצליח רז להמחיש את תנועת המלקחיים הזאת. על פניהם מפגינים התצלומים - רבים מהם נפלאים באיכותם - בבירור את האחרות החזותית של המצולמים: יש להם ולהן בגדים ותכשיטים שונים ומשונים, סגנון שונה של תספורת ושיער פנים, כליהם מסמלים מזרחיות וערביות, הם משהו אחר. הם האחר. במקביל הם - לפעמים באותו תצלום - פורמולות וסטריאוטיפים שהתקבעו בתודעה הישראלית בנוגע לתימנים. חייהם פשוטים וצנועים (בניגוד לחיים המתקדמים, ועדיף לומר מודרניים של אחיהם יוצאי אירופה); הם קשורים בעבותות למסורת ולדת (בניגוד לחילונים, המהפכנים הציונים); הם עוסקים במלאכות יד ואומנות (בניגוד לתעשייה ואמנות אירופית).

הם הם, וככאלו אינם אנחנו. או כפי שמנסח זאת רז: "נראה, כי שלילת הגלות של יהודי המזרח (באירופה) מתהפכת בהדפסים הפוזיטיביים, ה'שחורים', של תשלילי הצילום ‘הלבנים' ומהווה את הייצוג המדויק ביותר של גלות יהדות תימן. שכן המבט הצילומי האירופוצנטרי אינו דורש מהתימני להשתנות אלא דווקא להישאר כמו שהוא - בעל גינונים תנ"כיים, נאמן למסורתו, וכמה שיותר ‘יהודי-ערבי'".

אם בתחילת הדרך הערבים שימשו מודל לחיקוי - קשורים לקרקע, עקשנים ואמיצים בהגנה עליה, ונושאים על גופם את אותות הטבע והאקלים המקומי - בהמשך, כשהסכסוך תפס את מקום שיתופי הפעולה המוקדמים, נהפכו התימנים והתימניות לדוגמני הבית של הציונות. וכדוגמנים, מדגיש רז, הם נהפכו ל"סימנים ריקים ושקופים".

בתערוכה ובקטלוג הנלווה לה הם מככבים בתפקידים ובפעולות שיועדו להם, ושהפכו להיות מה שהם בעיני מרבית הציבור בארץ, עד ימינו אנו: כובסות ומנקות, יפהפייה אקזוטית, רוכל, מנקה רחובות, סבל, חכם ומורה, מחלקי עיתונים (של עיתון "הארץ"), חולבים עזים, לועסים גת ועוסקים במלאכות מסורתיות כגון צורפות ורקמה.

קו הסיום של הקטלוג הוא קום המדינה. מאז, מציין רז, נוספו לאוצר הדימויים המוגבל של התימני גם ייחוסו כאמן יוצר, והוא מונה בהקשר זה את להקת המחול "ענבל", ומוסיקאים החל בברכה צפירה, עבור בצמד העמרנים, ועד בועז שרעבי, יזהר כהן, עפרה חזה וכמובן, מרגלית צנעני. אבל כפי שמוכיח הליהוק בתוכניות טלוויזיה רבות, התימנים והתימניות נשארו נושאי הסימן הריק: חייכנים, מדליקים, אחלה. הקטלוג והתערוכה מנסים, בהצלחה, להציג עמדה מורכבת יותר. כפי שמציע ניני "יש להתבונן בתצלומים אלה לא כמשהו אקזוטי, לא במבט מתנשא. יש להתבונן בהם ארוכות ולדעת כי לא פעם המצולם הוא המאתגר את המתבונן בכוחו, בחוכמתו ובאורך רוחו... כן, הם ‘תימנים לא נחמדים'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו