בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"החזון איש": שמרן מחמיר או פרגמטיסט גמיש

ספרו של ד"ר בנימין בראון הוא החיבור הראשון המבקש להאיר את דמותו של רבי אברהם ישעיהו קרליץ, ממעצבי החברה החרדית, על יסוד מחקר ביקורתי

3תגובות

החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית

בנימין בראון. הוצאת מאגנס, 951 עמ', 128 שקלים

החזון איש - הלא הוא רבי אברהם ישעיהו קרליץ (1878-1953), המכונה כך על שם ספרו - נחשב למי שמילא תפקיד חשוב בעיצוב דמותה של החברה החרדית במחצית השנייה של המאה ה-20. אין תימה אפוא שדמות זו עומדת במרכזן של שש ביוגרפיות חרדיות. ספרו של ד"ר בנימין בראון, לעומת זאת, הוא החיבור המקיף הראשון המבקש להאיר את דמותו של החזון איש על יסוד מחקר ביקורתי. יתרה מזו, מדובר בחיבור מונומנטלי, הכולל ביוגרפיה של החזון איש, תיאור וניתוח של הגותו, מעקב אחר המעורבות שלו בחיי הציבור החרדי ודיון מעמיק במפעלו כפוסק הלכה.

שאלה המעוררת סקרנות היא כיצד הפך למדן ליטאי אנונימי ל"גדול הדור", היינו לבעל סמכות ראשונה במעלה כפוסק הלכה וכמנהיג ציבור בקרב החברה החרדית? בראון מבקש להתמודד עם שאלה זו באמצעות מתודה היסטורית, דבר המתבטא בחלוקת הביוגרפיה של החזון איש לתקופות ולתקופות-משנה. מדובר אפוא בתהליך הדרגתי, אלא שראשיתו של התהליך כלל לא העידה על סופו. עד מלאות לו 55 ישב החזון איש בליטא והסתגר בדל"ת אמות של הלכה. הוא לא נשא בשום משרה, לא היה מעורב בעסקי הציבור ומיעט לקשור קשרים גם עם גדולי הלמדנים בני דורו. את כל כוחותיו ועתותיו הוא השקיע בלימוד התורה, בעוד אשתו נושאת בעול הפרנסה. רק בשנים האחרונות לישיבתו בליטא, כאשר התגורר בווילנה, הוא התוודע לכמה מחשובי הרבנים, ובהם לרב חיים עוזר גרודז'נסקי, רבה של וילנה, שעמד על גדלותו כתלמיד חכם.

אמיל סלמן

המפנה בחייו של החזון איש חל עם עלייתו לארץ ישראל בשנת 1933. למען הסר ספק: החזון איש לא היה ציוני ויחסו למפעל הציוני היה מסויג, שלא לומר עוין. בשונה מחרדים לא מעטים, שהצהרת בלפור והתפתחות היישוב בארץ הלהיבו את רוחם ועוררו בהם ציפיות לגאולה, החזון איש לא מצא בכל אלה ביטוי ליד ההשגחה העליונה. עלייתו לארץ ישראל היתה אפוא בעלת אופי מסורתי מובהק והדבר הראשון שהעסיק אותו עם הגיעו לארץ היה התרת ספקות הלכתיים ביחס למצוות התלויות בארץ. עם זאת, סמוך לאחר בואו לארץ, חלה אצלו התעוררות נפשית שהתבטאה במעורבות ציבורית. תחילה פעל כפוסק הלכות עבור חקלאים מן היישובים של "פועלי אגודת ישראל". אלה נדרשו להדרכתו בשאלות כגון חליבה בשבת ושמירת מצוות השמיטה. בפסקי ההלכה שלו נטה החזון איש להחמיר. עם זאת, הוא גילה רגישות ביחס לקשיים שעמם התמודדו החקלאים החרדים והשתדל לבוא לקראתם. כעבור שנים אחדות, משיצאו לו מוניטין של פוסק עצמאי ובר סמכא, הפך החזון איש פוסק לרבים במגוון תחומים, אך למעמדו כמנהיג ציבור הגיע רק לאחר מלחמת העולם השנייה ובזיקה לתוצאותיה.

חורבן מרכזי התורה במזרח אירופה ומותם של אחדים מ"גדולי התורה", בין שנפטרו בדרך הטבע בין שנספו בשואה, יצרו חלל גדול בעולמה של החברה החרדית. בתוך החלל הזה החל החזון איש לפעול, תוך חתירה לשיקום מרכזי התורה שחרבו ובנייתם מחדש בארץ ישראל. יש עניין מיוחד בעובדה שהלמדן הליטאי, הפרוש והמסתגר, הפך באותן שנים גם למעין רבי חסידי, שהמונים צובאים על דלתות ביתו ומבקשים עצה והדרכה בענייני פרנסה, בריאות ושידוכים. כשהצטרפו כל אלה יחדיו הלך והתבצר מעמדו כ"גדול הדור" וכמי שאף העסקנים והפוליטיקאים של המגזר החרדי מבקשים את הדרכתו. על השאלה מדוע דווקא החזון איש, התשובה לכך פשוטה לכאורה, שכן הוא זכה למוניטין של גדול בתורה. לכך נוספה ההילה של איש צדיק, וזאת, בין השאר, בזכות מידותיו, אורח חייו הצנוע ונכונותו להידרש לכל הפונים אליו. ואולם, אף ששתי מעלות אלה הן בגדר תנאי הכרחי, אין בהן די.

בבקשו להסביר את התופעה שלפנינו נזקק בראון לעניין הכריזמה. לפיכך נשאלת השאלה, מה טיב הכריזמה שממנה נהנה החזון איש ומה מקורה? דומני שהתשובה לשאלה זו נעוצה בצירופם של שני מרכיבים. הראשון שבהם הוא האישיות של החזון איש. כפי שבראון חוזר ומראה, מדובר באישיות מורכבת: מחד גיסא, שמרן ומחמיר הנוטה לעתים אף לעמדות קיצוניות. מאידך גיסא, פרגמטיסט היודע לגלות גמישות ולהבחין בין מטרות הניתנות להשגה ובין אלה שאין טעם לחתור אליהן. מחד גיסא, למדן הנוטה לאליטיזם אינטלקטואלי, ומאידך גיסא, אדם המגלה חמלה והבנה ביחס לציבור הרחב. המרכיב השני שיש בו כדי להסביר את הכריזמה של החזון איש הוא השכנוע הפנימי העמוק בצדקת הדרך וההלימה המושלמת בין האידיאל הדתי שבשמו פעל ובין אורח חייו.

תיאולוגיה שלא מדעת

כפי שבראון מיטיב להבהיר, החזון איש לא היה הוגה דעות מקורי ושאלות תיאולוגיות לא עמדו בראש מעייניו. עם זאת, היתה לו השקפת עולם דתית סדורה, שאותה מכנה בראון בשם "תיאולוגיה שלא מדעת". הווה אומר, הנחות תיאולוגיות שאף אם אינן מפורשות, ובוודאי שאינן מוצגות על דרך שיטה, הן המפתח להבנת עולמו הפנימי ומפעלו הציבורי. ואכן, בראון מצליח לחלץ את השקפת העולם הדתית של החזון איש מתוך מגוון של טקסטים שלכאורה אינם אמורים לבטא אותה. מתברר, שבשלב מוקדם של חייו הושפע החזון איש מכתביו הפילוסופיים של הרמב"ם. ואולם היתה זו השפעה שטחית שהלכה והתפוגגה בחלוף השנים. הקבלה לא מילאה תפקיד של ממש בעולמו הדתי של החזון איש וממילא גם לא טבעה חותם של ממש על השקפת עולמו.

אם לא פילוסופיה ולא קבלה - שתי השיטות הרעיוניות שהשפיעו על המחשבה היהודית לאחר חז"ל - מה איפיין אפוא את השקפת עולמו של החזון איש? על כך משיב בראון - "האמונה התמימה". מדובר במגמה רעיונית, שהחלה להתפשט בקרב האורתודוקסיה במזרח אירופה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. משמעותה של "האמונה התמימה" היא קבלת עיקרי האמונה של חז"ל על פי פשוטם והימנעות מכל חקירה ותהייה בסוגיות תיאולוגיות. ברוח מגמה זו, השואה ותקומת מדינת ישראל לא נתפשו בעיני החזון איש כאירועים המעוררים לבטים תיאולוגיים והמחייבים התמודדות רעיונית שיטתית. המסקנה הדתית היחידה המתבקשת מן השואה היתה, לדידו, החובה להתאמץ ולשקם את מרכזי התורה שחרבו.

היבט נוסף בהשקפת עולמו של החזון איש, שאותו מתאר ומנתח בראון, הוא הפולמוס שלו עם תנועת המוסר. תנועת המוסר נוסדה בליטא על ידי רבי ישראל סלנטר באמצע המאה ה-19. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 העתיקו תלמידיו ותלמידי תלמידיו של סלנטר את המאמץ העיקרי לעבר הישיבות וייסדו את ישיבות המוסר, מוסדות שבהם ניסו לשלב את האתוס הלמדני של ישיבות ליטא עם הרעיונות והפרקטיקות של תנועת המוסר. מהלך זה עורר פולמוס חריף בקרב העילית הרבנית בליטא. אחדים מחשובי הרבנים תקפו את אנשי המוסר והאשימו אותם בביטול תורה, בזלזול בתלמידי חכמים שאינם נמנים על המחנה שלהם ובהמצאה של ערכי מוסר שאין להם אחיזה במסורת. במיוחד יצא הקצף על דרכה של ישיבת המוסר בנובהרדוק, שבלטה באופיה הרדיקאלי והביזארי. מן העימות הזה יצאה תנועת המוסר כשידה על העליונה. אחדים מראשי הישיבות הליטאיות, גם כאלה שמלכתחילה לא דגלו בדרכה של תנועת המוסר, הגיעו למסקנה שדרך זו היא אמצעי ההגנה היעיל ביותר נגד הזרמים החדשים ששטפו את הרחוב היהודי, היינו התנועה המהפכנית לגווניה, החילון והציונות, אשר סחפו רבים מן הצעירים הלומדים בישיבות.

בתקופה שבין שתי המלחמות התבססו ישיבות המוסר בפולין ונחשבו למרכיב לגיטימי של הממסד הישיבתי. אף על פי כן, החזון איש המשיך את הפולמוס של שלהי המאה ה-19 כאשר הקדיש פרקים אחדים בספרו היחיד בענייני אמונות ודעות לביקורת חריפה על תנועת המוסר. כקודמיו, טען אף הוא כי אנשי המוסר נכשלים בביטול תורה ובזלזול בתלמידי חכמים. חמור מכך, בעוד שזרמים חילוניים מאיימים על עולם התורה מבחוץ, גורמים אנשי המוסר לעירעורו מבית. ואולם, הטענה העקרונית של החזון איש בפולמוסו עם תנועת המוסר היתה, שההלכה היא זו שאמורה להכריע בין הראוי והפגום גם בתחום המוסר. כדי לאשש טענה זו הוא תיאר מקרים שבהם עלולה הכרעה המבוססת על אינטואיציה מוסרית להתנגש חזיתית עם דרישות ההלכה. כחלופה לדרכם של אנשי המוסר, שביקשו לדכא את היצר באמצעות תרגילים חינוכיים, הציע החזון איש להגביר את יסוד הקדושה שבאדם על ידי דקדוק בקיום המצוות והשקעת מאמץ בלימוד התורה. בראון צודק כמובן כשהוא קובע שהמחלוקת בין החזון איש ובין בעלי המוסר התנהלה "בתוך המשפחה". אחרי הכל, הנחות היסוד והמטרות של שני הצדדים היו זהות והם נחלקו רק באשר לאמצעים. עם זאת, מוסיף ומבהיר בראון, החזון איש התגלה בעניין זה כשמרן המבקש להגן על האתוס הלמדני הליטאי נגד החדשנות של תנועת המוסר. בראון אף מצביע על המרכיב האישיותי שהשפיע על עמדת החזון איש: האופטימיות שלו ואמונתו בטוב שבאדם הובילה אותו למסקנה, שבמקום לדכא את היצר עדיף לחזק את כוחות הקדושה.

למרות הביקורת החריפה שמתח החזון איש על תנועת המוסר, הוא לא נרתע מלשתף פעולה עם נאמניה כאשר החל לפעול לשיקום מוסדות התורה בארץ ישראל. לא זו בלבד, אלא שהוא פעל אז תוך שיתוף פעולה הדוק עם אנשי נובהרדוק, הזרם הרדיקאלי ביותר של תנועת המוסר. התנהלות זו מבליטה קו חשוב באישיותו: הפרגמטיזם. הגמישות הפרגמטית של החזון איש התבטאה גם במאמציו להביא לייסודן של ישיבות ליטאיות, למרות שהוא התנגד נחרצות לשיטת הלימוד ששלטה בהן.

פנתיאון של "גדולים"

בראון טוען בצדק, כי החזון איש הפך לסמל עוד בימי חייו, קל וחומר לאחר מותו. כאמור, עד כה נתחברו עליו שש ביוגרפיות חרדיות. לאמיתו של דבר, מדובר בחיבורים בעלי אופי הגיוגרפי-חינוכי, שהם חלק מתופעה רחבה יותר. בעשורים האחרונים נדפסו עשרות רבות של חיבורים על חייהם של מי שמכונים בעגה החרדית "גדולי ישראל". מדובר בניסיון מתמשך ליצור מעין פנתיאון של "גדולים" על ידי תיאור מיתולוגי של דמותם וחייהם. מהלך זה קשור עם רעיון שקנה לו אחיזה בציבור החרדי בדורות האחרונים והמתבטא במושג "דעת תורה". על פי רעיון זה, "גדולי ישראל", היינו תלמידי חכמים בולטים שזכו להכרת הציבור החרדי כגדולי תורה, מסוגלים ומוסמכים להנחות את הציבור בכל השאלות העומדות על הפרק, מבלי שהם נדרשים לבסס את הנחיותיהם על מקורות הלכתיים. יתרה מזו, להנחיות אלה יש תוקף מעין זה של מצוות התורה. המיתוס על "הגדולים" נועד אפוא להקנות תוקף לרעיון זה. החזון איש עצמו תרם לטיפוח הרעיון של "דעת תורה" ואין צריך לומר שבעיני הציבור החרדי הוא אכן נמנה עם המנהיגים שהוראותיהם בכל עניין ועניין הן בגדר "דעת תורה".

לא למותר לציין כי דיוקנם של "הגדולים", כפי שהוא מעוצב בספרות ההגיוגרפית החרדית, טבוע בחותם עמוק של אידיאליזציה וגלוריפיקציה. חיי "הגדולים" מופקעים ממציאות שיש בה פיתויים, לבטים, ספקות ומשגים. העיירה שבה נולדו, בית ההורים שבו גדלו והמחנכים שאליהם נחשפו, מוארים כולם באורם הזוהר של ערכי התורה והיראה. מאליו ברור כי "הגדולים" הם אנשים שמעולם לא נטמאו בנגע ההשכלה והציונות. אמנם מחברי הספרים המוקדשים לחזון איש מתמוגגים לנוכח השליטה שלו במדעים שונים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיוניו ההלכתיים. ואולם בשום מקום אין הם מתייחסים לשאלה כיצד זכה החזון איש לידע מדעי כה נפלא. ואין צריך לומר שאין בדבריהם כל רמז לכך שהחזון איש המליץ על לימוד מדעים, ולו גם לשם הבנת סוגיות הלכתיות, כפי שעשה בשעתו הגאון מווילנה. אדרבה, הספרות שבה אנו מדברים משופעת באמירות של "גדולים", הקובעים שעיסוק בהשכלה כללית הוא פסול מיסודו. זאת ועוד, משעה שהפכו ל"גדולים" הם התעלו למדרגת שרפים ומלאכי עליון.

לפיכך אנו, המחברים, העורכים והקוראים של הספרים על אודותיהם, איננו מסוגלים כלל לרדת לסוף דעתם ולהבין את שיקוליהם ומניעיהם. ועל אחת כמה וכמה שאין בכוחנו הדל לעמוד על מלוא גדלותם. ממילא לא נותר לנו אלא להתבטל בפניהם, ללמוד את קצות דרכיהם ולקבל ללא ערעור או הרהור את כל הוראותיהם.

להתבונן בדמותו של האיש, ולא במיתוס

אם החזון איש היה בעיני הציבור החרדי לסמל, אין תימה שאחד משיאי המיתוס שנרקם סביבו מתייחס לעימות שלו עם מי שנתפש כסמל לאיום על ההוויה החרדית, הלא הוא דוד בן גוריון, ראש הממשלה הציונית-חילונית. בחודש דצמבר 1952, בעצם הימים שבהם ניהל הציבור החרדי מאבק נחוש ב"גזירת" השירות הלאומי של נשים, הגיע בן גוריון לביתו הצנוע של החזון איש בבני ברק והציג למארחו את השאלה הבאה: "כיצד אנו, יהודים דתיים ולא-דתיים, נוכל לחיות יחד בארץ הזאת מבלי שנתפוצץ מבפנים?" בן גוריון לא זכה לתשובה של ממש על שאלתו. ואולם הספרות ההגיוגרפית החרדית עשתה מן הפגישה הזאת מטעמים. אף על פי שהפגישה התקיימה בשש עיניים (נכח בה גם יצחק נבון, ששימש אז מזכירו של בן גוריון), ידעו מקורות חרדיים לספר פרטי פרטים על עמידת הגבורה של החזון איש לנוכח הצורר הציוני. בין השאר, סופר שעם כניסת בן גוריון לחדר הסיר החזון איש את משקפיו כדי שלא להתבונן בפניו של רשע. זכותו של בראון שחילץ את דמותו ומפעלו של החזון איש מכבלי ההגיוגרפיה החרדית.

אי-פי

אין ספק שבראון מתייחס לגיבור ספרו בכבוד הראוי ובלא מעט אמפתיה. עם זאת, הוא רואה בו בשר ודם ואיננו נמנע מלחשוף גם נקודות תורפה במהלך חייו. אחד הסימנים להצלחתו של בראון הוא חריפות התגובה החרדית, שלא קיבלה את ספרו במאור פנים. דומה שיותר מכל התקשו המגיבים החרדים לסלוח לו על הקביעה שהחזון איש לא העלה על דעתו שכולם חייבים ללמוד תורה וכי הוא לא התנגד לכך שאלה שאינם לומדים ישרתו בצבא וישתלבו במערכות העבודה. לשון אחר, בניגוד להשקפה הרווחת בציבור החרדי, אין לייחס לחזון איש את התופעה של "חברת לומדים", כפי שהתפתחה בעשורים האחרונים. לפנינו תופעה מעניינת: לכאורה "הגדולים" הם אלה המעצבים והמובילים את האתוס החרדי. ואולם התנהלות החברה החרדית מושפעת מדינמיקה ומאילוצים ש"הגדולים" לא חזו מראש. לפיכך, תפקידו של המיתוס לעצב מחדש את דמות "הגדולים" כדי שיהלום את צורכי האתוס החרדי. ואוי לו לחוקר הביקורתי החושף את הפער בין המיתוס ובין דמות ה"גדולים" כפי שחיו ופעלו באמת. וכך כתב הרב אברהם ישעיהו ברגמן במאמר שנדפס ב"יתד נאמן" בתגובה על ספרו של בראון:

"... אנשים אלו הנ"ל (החוקרים הביקורתיים), שלא קראו ולא למדו ולא שימשו תלמידי חכמים מעולם, וחושבים שנגעו במלאך ד', והאמת שלא התקרבו אליו כלל... ולהם אני אומר: כי תבואו לרמוס חצרי, מי לכם, שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור, עשו היסטוריה מאנשי חולי ובארות נשברים ונחלי כזיב, ומקור מים חיים עזובו..."

כללו של דבר, ספרו של בנימין בראון על החזון איש הוא בגדר הישג מחקרי מרשים, המהווה ציון דרך חשוב בחקר החברה החרדית בישראל. כל המבקש להכיר ולהבין תופעות ותהליכים שהתרחשו במגזר החרדי, ואשר יש להם השלכות בולטות על החברה הישראלית בכללה, לא יוכל לפסוח על ספר זה.

הפרופ' עמנואל אטקס הוא היסטוריון העוסק בזרמים דתיים בקרב יהודי מזרח אירופה בעת החדשה. ספרו "בעל התניא - רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד" ראה לאחרונה אור בהוצאת מרכז שזר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו