בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נידונה לחיים": מה שלא נתנו לאמא לספר

המסע של אביהו רונן בעקבות אמו, ניצולת שואה ששמה קץ לחייה ביום השנה ה-15 למרד גטו ורשה, משלב בצורה יוצא דופן תחקיר קפדני וממואר אישי

10תגובות

נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר

אביהו רונן. הוצאות אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 630 עמ', 118 שקלים

רק שני חיילים ממלחמת העולם הראשונה חיים בינינו: פלורנס גרין הבריטית בת ה-110 ויוזף קובלסקי הפולני בן ה-111, וכבר מזמן אין איש שיכול להעיד עליה מכלי ראשון. 72 שנה מפרוץ מלחמת העולם השנייה, אנו הולכים ומתקרבים ליום שבו סיפור השואה יסופר רק מפי הבנים, הנכדים, ההיסטוריונים וכותבי הבדיון. התהליך כבר החל, וכדי שלא לבודד את השואה ולהקפיא אותה בשנות המאה הקודמת, יוצרים רבים מנסים להטיל את צלה אל ההווה. ראה "המפתח של שרה", סיפור בדוי שנראה אמיתי ובו נכרכות יחד ילדה אבודה בצרפת של וישי ועיתונאית חוקרת, לא יהודייה, בצרפת של ימינו. כך, השואה לא נשארת כלואה ביריעת הזמן הנוראה של 1939-1945 אלא אדוותיה והדהודיה נוגעים בשנים ובדורות הבאים.

הד"ר אביהו רונן הוא גם היסטוריון, וגם בן. בן שלא זכה להתבגר עם אמו, שנלקחה ממנו באפריל 1958 כשהיה בן תשע. ביום השנה הראשון למותה הוא קרא את ספרה, "יומן בגטו", אך רק בגיל 14 מתגלה לו שהיא לא מתה ממחלת לב, כפי שסופר לו ולשני אחיו, אלא תלתה את עצמה. מאוחר הרבה יותר הוא קולט שהיא בחרה לקפד את חייה ביום השנה ה-15 למרד גטו ורשה, ולהצטרף אל חבריה המתים. מסעו של רונן בעקבות אמו, חייקה קלינגר, הוא יוצא דופן מכמה וכמה בחינות: שילוב נדיר של ספר היסטוריה, תחקיר קפדני ומדוקדק וממואר אישי. לא לחינם זכה הספר במענק הוקרה לכתב-יד פורץ גבולות לשנת 2011 מטעם קרן יעקב בהט.

ארכיון בית הגטאות

רונן משתמש ביומניה וברשימותיה של אמו, שנכתבו בפולנית, מעמת ומאמת ומצליב עדויות, משווה בין הגרסאות השונות של כתיבתה, ובוחן את האמת ההיסטורית שלה, לנוכח מידע ופרשנויות שנאספו במשך השנים. את הפאזל של חייה ומותה הוא מגבה בראיונות שערך עם עדים שהכירו אותה. כדי לפשט את המעבר בין השכבות השונות, הוא מסמן אותן בתאריכים, וכך אנו משוטטים בין שנות ה-30 וה-40 באירופה - לב הספר - אל שנות ה-50 בישראל וניסיונותיה של חייקה למצוא טעם לחייה בקיבוץ; אל 1985, כשהחל את התחקיר עליה (הוא חשב להפוך זאת לנושא הדוקטורט שלו), ועד היום ממש, כאשר מקץ 25 שנות עבודה, השלים את ספרו. כמעט פרדוקס הוא, שרק בנים ובנות מעטים מכירים את הוריהם באופן העמוק שבו אביהו רונן מכיר כעת את אמו, אף ששנותיהם יחד היו מעטות וקצרות.

קשה שלא להתפעל מחייקה קלינגר. ילידת 1917 בבנדין שבפולין, בת למשפחה חסידית ענייה, אשר חנות המכולת של הוריה בקושי החזיקה את עצמה. בנעוריה גילתה חייקה את ההשכלה, החילוניות, ואת תנועת השומר הצעיר. היא הצטרפה להכשרה שהכינה עצמה להתיישבות בקיבוץ "גלאון", אך פלישת הגרמנים לפולין טירפדה את עלייתם, שנקבעה ל-5 בספטמבר 1939. חבל זגלמביה ובו הערים המרכזיות בנדין וסוסנוביץ היה עשיר במכרות ומפעלי תעשייה, ולכן סופח אל הרייך הגרמני. השמדת היהודים שם נדחתה בינתיים, כל עוד הביאו תועלת לתעשיית המלחמה הגרמנית. חייקה וחברי השומר הצעיר, כיתר תנועות הנוער, עסקו בפעולות חינוך וסעד בתוך המצב הבלתי אפשרי של רדיפות, התעללויות ורעב. השלטונות הגרמנים הורו על סגירת מוסדות החינוך, אך חייקה וחבריה הקימו בחשאי גנון ובית ספר שבו לימדו עברית ודאגו לילדים למזון ובגדים, כי "גדל דור חדש. ילדי רחוב... לא נרשה שיגדל דור של בורים". בחווה חקלאית שהקימו ליד העיר, "ערכנו ערבי זיכרון להרצל וביאליק... נמצאות אתנו שתי בחורות מן הארץ, שבאו לבקר הורים והמלחמה הפתיעה אותן כאן. הן שרות לנו משירי הארץ, הגליל, הכנרת. שירי המאבק. ולפתע מסתלקים ואינם העצב והגעגועים", רשמה ביומנה.

ביומן כתבה בפירוט רב על כל מה שהתרחש בעיר, במשפחה ובתנועה. בכשרון כתיבה ובעין בוחנת, ולא פחות מכך, מתוך השקפה מרקסיסטית וביקורת חברתית חריפה, תיארה את הגטו שהוקם ליהודי העיר, את השוק השחור, את היהודים שמרמים את אחיהם, את הילדים הקטנים, המחופשים לארים ועוסקים בהברחות ("הילדים התמצאו יפה בענייני מסחר. בלכתך ברחוב יכולת לשמוע מה מחיר דולר-זהב, דולר-נייר, לירה-שטרלינג... הילדים הולכים ונשחתים"). במיוחד הסתייגה מן היודנראט ומהעומד בראשו: אדם ושמו מוניק מרין, "לשעבר קלפן, הרפתקן ואיש מועדוני לילה, מן הנועזים המטילים יהבם על הקלף האחד. עתה קם לשתף פעולה עם הגרמנים", כך כותבת עליו חייקה, שהיתה מהמתנגדים הבולטים לשיתוף פעולה אתו. היא נחרדה כאשר היודנראט שלח למחנות המוות את ילדי בית היתומים, וכשבנים או בנות שביקשו להתחמק מגירוש בעצמם, היו "מביאים ומוסרים אב זקן או אם. ‘למה תסבול כל המשפחה', אמרו".

ירון קמינסקי

היא עצמה ניצלה אך בקושי מהסלקציות ההמוניות ורצח אלפי יהודי בנדין וסוסנוביץ. באוגוסט 1942, "נתעצמה השנאה כלפי המשטרה היהודית. עוד יבואו חשבון עמם", כתבה. "הם צברו עתה הון תועפות. בעד העברת מכתב למגורשים קיבלו תשלום. הם לא הבינו כל דיבור מלבד לשון הכסף. היו ביניהם שעזרו לנו, אך אלה מעטים. עתה נתגלה בכל הדרו פרצוף היודנראט. כבר ידענו כי יבצעו בעיניים עצומות כל פקודה של הגרמנים, ואין הם משמשים אלא מכשיר להולכת היהודים שולל; הם מרעילים יום יום את הציבור היהודי, מסיטים את עיניו מן הקץ הטראגי הצפוי לו, מקהים ומחלישים את כח ההתנגדות והמרי".

בעקבות זאת הצטרפה חייקה, שהיתה מיודדת מאוד עם מרדכי אנילביץ, למחתרת שהוקמה בזגלמביה. תוכנן מרד בו-זמני, בבנדין, ורשה, ביאליסטוק ווילנה. המטרה, בעיניה, היתה לחרוט את המרד על דפי ההיסטוריה. "אין אנו רוצים להגן על עצמנו, כי כבר לא נצליח להתגונן, אך למות בכבוד כאנשים. קיבלנו על עצמנו תפקיד חברתי - לא לתת לישון בשקט, לא להרשות לשגות באשליות, שלא ילכו, שלא יהרגו עם שלם. עלינו להביא את האמת הגלויה... אודות הרציחות ההמוניות של העם היהודי". היא עונתה בעינויים קשים בידי הגסטאפו כשנתפסה נושאת נשק: רק בנס נותרה בחיים, אך נשאה כל ימיה את הצלקות.

*

חייקה כתבה על ההתדרדרות המוסרית, לפי דעתה, שהיתה בתנועה בגלל התחושה של המוות המתקרב ("התחלנו לתת בכוס עינינו. אף בחיי המין התרנו לעצמנו היתרים"). היא תיארה הלשנות והסגרה בקהילה היהודית ובתנועות הציוניות בבנדין, וגם הזכירה שמות. מביש גם לקרוא כיצד רוב שליחי התנועות החלוציות שהגיעו מהארץ, מיהרו למלט את עצמם ולהשאיר את צאן מרעיתם לגורלם.

הקטעים הבעייתיים בספרה של חייקה, שלא תאמו את תמונת הסולידריות ואת הקו התנועתי, צונזרו בידי עורכי "ספרית פועלים" של השומר הצעיר כאשר ביקשה להוציא לאור את יומניה לאחר עלייתה. בוודאי לא סייעה לכך השקפתה הביקורתית על צמרת השומר הצעיר בארץ, כאשר היא וחבריה בפולין שיוועו לנשק, לכסף, ולסיוע מוסרי. חייקה היתה זו שמסרה את הבשורה המרה על נפילת מרדכי אנילביץ וחבריו, במכתב מוצפן ומצמרר שהגיע לארץ ישראל במאי 1943. "הנני לבקשך להודיע לסבא מאיר, כי ילדיו היקרים שעבדו אצל גברת ראשית - טוסיה, מרדכי, מירה, נסעו ליוסף קפלן. את מרדכי לא הכרת. הוא היה איש מוכשר בצורה יוצאת מן הכלל. הוא היה האבא של הגנה ואהב אותה כאשר עוד לא אהב איש את בתו. הסבא יכול להיות גאה על ילדיו".

זו היתה דרכה להודיע לסבא מאיר - הוא מאיר יערי - כי "ילדיו היקרים", כלומר ראשי המרד, נסעו אל המוות. על הריחוק בין ההנהגה בארץ לבין אנשי השומר הצעיר בפולין יכולה להעיד העובדה שרק אחרי בירורים רבים הוברר מיהו אותו מרדכי שבו מדובר.

עם מות רוב חבריה בפעולות התנגדות, הטבעת הלכה ונסגרה גם על חייקה קלינגר. במכתב בקיץ 1943 כתבה כי "סבורני שבזמן הקרוב תעבור כל משפחתנו לגור אצל אדון מוותצקי" (מוות). בשלב מסוים, ולמורת רוחה של חייקה, שסברה כי ההנהגה חייבת למות עם העם ולא לנטוש אותו, החליטו אחרוני החברים שנותרו כי היא "נידונה לחיים", כלומר, זו שצריכה להינצל בכל מחיר, כדי לספר את מה שאירע.

במרץ 1944 עלתה חייקה קלינגר, הראשונה מלוחמי הגטאות שהגיעה ארצה. "מצד הקיבוץ הארצי לא ראינו דאגה גדולה ליישוב היהודי בפולין. רצינו עזרה, נשק, אנשים. לא רצינו שתבכו אותנו", הטיחה בחברים בישיבת הוועד הפועל. מאיר יערי קיבל אותה בצינה. "אינני מקבל את הדבר כאילו הפקרנו את התנועה בחו"ל", אמר, ודחה את כל טענותיה.

חייקה, שמעולם לא פחדה ולא נתנה מחסום לפיה, החלה לדעוך. כואב לקרוא בספרו של רונן ולהיווכח כיצד האשה הדעתנית והנמרצת, מנהיגת המחתרת, זו שבגטו קראו לה "לה פסיונארה", על שם המנהיגה הקומוניסטית חוצבת הלהבות של מלחמת האזרחים בספרד, נאלמת דום ונדחקת לפינה. היומנים שהיו חשובים לה כל כך ראו אור רק בקיצורים ובצנזורה שסירסה אותם.

היא הקימה משפחה עם בניטו רוזנברג, ניצול שואה מסלובקיה. הם גרו בקיבוץ גלאון, ואחר כך בהעוגן, שם עבדה חייקה בעבודות מזדמנות, לפי סידור עבודה. היא, שבגטו עסקה בחינוך ילדים, רצתה להיות מורה או מטפלת, אך זה לא ניתן לה. אחרי שילדה את בנה השני, אביהו, החלה לחוש דיכאון. היא אושפזה. הריון ולידה שלישית הביאו למשבר נוסף, קשה יותר. בנה גילה כי "במהלך הטיפולים היה עליה לשחזר את עינוייה בידי הגסטאפו". כאשר דרשו ממנה להתאשפז שוב, סירבה, אך נכנעה. ערב הנסיעה באה להיפרד מבנה בבית הילדים. "אמא היתה לבושה במעיל ארוך, כמי שמוכנה לנסיעה. הם אמרו שאמא רוצה להגיד לי שלום לפני שתיסע". האב והבן הלכו לישון רגועים. בבוקר נמצאה תלויה על עץ. היה זה ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

"נידונה לחיים" הוא לא רק עדות אישית מצמררת שהושתקה, וניתוח היסטורי של התמונה הרחבה, אלא גם ספר משפחתי מאוד: החיים בצל התאבדות האם, שבתחילה דמותה הולכת ומיטשטשת, אך דווקא מרחק הזמן מחזיר אותה בבהירות רבה. רסיסי אישיותה פזורים אצל שלושת בניה, וגם אצל ילדיהם. "כל אחד מאתנו לחם בשתיים-שלוש מלחמות. אנחנו זכינו לנשק, להכשרה הצבאית שכה חסרה לה, שם בגטו. שלושתנו היינו למפקדים. אך מורשתה של אמא מעולם לא היתה מיליטריסטית; היא היתה מרדנית. במודע או שלא במודע, הלכנו אחריה", כותב רונן. הוא ואחיו ארנון סירבו לשרת בשטחים בתקופת האינתיפאדה, ושלושה מהנכדים הם סרבני גיוס. 50 שנה אחרי מותה, הם חשים סוף סוף התפייסות, ובאזכרה הם מחליטים שלא לשיר את שיר הפרטיזנים: "הרי אנחנו חיים כאן, ושוב איננו נזקקים ל'מצעדנו המרעים אנחנו פה'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו