טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לזמן מוגבל - מינוי לאתר ב-35 ש"ח לחודש  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מסעות עם אתון בחבל סוון": נוסע כדי לנסוע

12 יום, 250 ק"מ, 34 כפרים. רשמי המסע שערך רוברט לואיס סטיוונסון במחוז הצרפתי ההררי רצופים תובנות על טבע האדם, בהם שזור ידע היסטורי מרתק

תגובות

מסעות עם אתון בחבל סוון

רוברט לואיס סטיוונסון. תירגם מאנגלית: יוסי מילוא. הוצאת נהר ספרים, 163 עמ', 84 שקלים

שני חברים הגיעו בסוף 1876 אל כפר האמנים גרה סור-לואן, סמוך לברביזון, צרפת: הסופר הסקוטי הצעיר - והאלמוני עדיין - רוברט לואיס סטיוונסון, וידידו וולטר סימפסון. הם באו להצטרף אל חבריהם שהתקבצו שם באותה עת, חבורה בוהמיינית עליזה, ביניהם דודנו של לואיס, בוב. שבועות ספורים קודם לכן סיימו השניים מסע הרפתקני ארוך ומפותל בסירות קאנו בנהרות בלגיה וצפון צרפת. הם יצאו אליו, בין השאר, כדי לנסות ולשכך מעט את כאב הפרידה של לואיס מהאשה הראשונה שאהב, גרושה טרייה, שסירבה לקשור את חייה עם אדם רגשני-עד-היסטרי, שלא הרוויח מימיו פני אחד. כעבור כשנה עתיד המסע להבשיל לספרו הראשון, מסע לתוך הארץ, שיהיה רצוף בתיאורי נופים ומקומות ובפגישות עם אנשים. הוא יצדד בו בבריחה מהעולם העירוני השמרני אל מרחבים חדשים של "נוודות רוחנית".

כשפתח לואיס את דלת מועדון המלון שבו התכנסו חבריו, הריעו כולם לקראתו. במקום מרכזי בחדר, מוקפת גברים, הוא הבחין ב"יפהפייה האמריקאית", שבוב דודנו כבר הקדים ותיאר אותו באוזניה כ"גדול מכולם".

שמה היה פאני וואנדרגריפט אוסבורן, בתו של סוחר עצים מאינדיאנפוליס, פרודה מבעלה, ששהתה במקום עם בתה בת ה-19, בל, ועם בנה בן ה-8, סמיואל-לויד. נראה, שהאוכלוסייה הגברית המגוונת שפקדה את המקום לא הניחה לאם ולבתה זמן רב ללימודי אמנות, המטרה שלשמה באו לכאן. הן שקעו עד מהרה בהיכרויות, בשיחות ובמשחקי חיזור, אמנות שבה היתה לשתיהן מומחיות טבעית.

ממכתבי דודנו כבר ידע לואיס על ייחודה של "האשה הפראית מן המערב", אך נראה שבמקרה זה עלתה המציאות על כל דמיונותיו. הוא זכר במיוחד את עיניה הכהות, המציצות מעבר למסך תלתליה השחורים, את החושניות והפרובוקטיביות שהקרינה, את שנינותה, את קילוח הדיבור שלה ואת הסיגריה הנצחית המהבהבת בין שפתיה. בתלתליה של בת ה-38 נשזרו כבר לא מעט חוטי כסף, והיא היתה מבוגרת ממנו ב-11 שנים. למרות זאת, היא נראתה לו אז כנסיכה צעירה.

בהמשך, ישב והאזין לה שעות ארוכות, והסיפורים שנשרו מפיה על מסעות לא ייאמנו ביבשת אמריקה, על מכרות זהב נידחים בנוואדה, על ילדיה וגם על הגברים בחייה, הילכו עליו קסם. לא היה לו ספק, כי סופסוף פגש את "האשה המיתית מן החלומות". מותו ממחלה של בנה בן החמש, הארווי, זמן קצר קודם לכן, עוד הוסיף לדמותה הילה טראגית.

אין לדעת אם כבר שם הם נהפכו לנאהבים. עובדה היא, כי בטרם חזר לסקוטלנד הם בילו יחד שבוע ימים בפאריס. לא במקרה, זמן קצר אחרי שובו לאדינבורו, הוא פירסם בכתב עת מאמר בשם "על ההתאהבות", שדן במעבר הכאוב מבחרות לבגרות ובקושי הנפשי שבקבלת האהבה ועול הנישואים. בין השאר, סיפר בו על התוגה האופפת אותו כל פעם שידיד נוסף שלו נושא אשה ונשמט מחבורת ומאחוות הרווקים.

כבר בינואר 1877 דהר לואיס בחזרה לגרה סור-לואן, כדי להתאחד עם מי שחש שלעולם לא יוכל עוד לחיות בלעדיה. הם עברו לגור יחד, עם הבת והבן, ברובע הלטיני בפאריס.

"לואיס הוא האדם השנון ביותר שפגשתי בחיי", כתבה פאני לידידה. "הייתי רוצה רק שלא יפרוץ בבכי בצורה כה בלתי צפויה. זה כל כך מביך". התנהגותו ההיסטרית ורגשנות היתר שלו היו, אמנם, חלק מקסמו המוזר, אך גם עוררו בה רתיעה.

באביב 1877 הגיע סם, הבעל, לפאריס, כדי לברר היכן עומדים יחסיו עם אשתו. לואיס "גלה" אז מדירתם המשותפת והפירוד הכפוי היה עבורו מכה אנושה. מה התאכזב כשהתברר לו, אחרי שסם שב לארצות הברית, כי פאני לא עשתה דבר בעניין הגט. גירושים עלולים היו לגדוע את מטה לחמה. לואיס הציע באבירות שהוא ייקח על שכמו את פרנסתה ופרנסת הילדים, אבל שניהם ידעו שאין לו כל מקורות הכנסה משלו.

מה נדהם לואיס, בראשית 1878, כששמע מפי פאני שהחליטה לחזור לאמריקה, אל בעלה. אולי היה זה בעקבות מריבה מרה ביניהם, אולי בלחצו של סם. ידידיו באיים הבריטיים שמחו בסתר לבם. כולם תיעבו את פאני, שבה ראו אמריקאית ריקנית ומטורללת, שסיחררה את ראשו של חברם הטוב.

לואיס חש הלום, זנוח ונבגד. ואל המשבר הרגשי הצטרף גם משבר בריאותי. כשנסעו פאני וילדיה הוא מצא מפלט בעיירה הצרפתית ההררית מונסטייה, "הידועה בתחרה שלה, בשכרותם של תושביה ובפלגנות פוליטית שאין לה אח ורע", וכדי לצאת מן הקיפאון, אולי גם כדי שסבל חדש ישכיח ממנו את כאב הפרידה, הוא יצא לבדו למסע רגלי במחוז סוון, בדרום צרפת, בלוויית אתון.

*

רוברט לואיס סטיוונסון היה נין ונכד לשושלת של בוני מגדלורים אמידים באדינבורו, שבסקוטלנד. אביו ציפה שגם הוא יצטרף לעסק המשפחתי ולכן שלח אותו ללמוד הנדסה. מה אוכזב, כשבתום הלימודים הודיע לו בנו כי אינו רוצה להיות מהנדס וכי אין לו כל עניין בכניסה לעסקים; הוא החליט להיות סופר. אם לא די בכך, באותה תקופה הוא הבהיר לאב, האדוק בדתו, כי נטש את האמונה באלוהים.

האב ההמום הסביר לבנו הסורר, כי בכתיבת ספרים אין פרנסה, ואילץ אותו לשוב אל ספסלי האוניברסיטה, כדי להכשיר עצמו לפחות להיות עורך דין. גם בתחום זה כשל הבן. אחרי הרבה מאמצים הוא אמנם סיים את חוק לימודיו, אך הפעם הראשונה שהופיע בבית המשפט היתה גם האחרונה.

עד גיל 33 יהיה סטיוונסון תלוי לחלוטין בכספו של אביו. חרף האכזבות שהנחיל לו, התמיד האב בתמיכה נדיבה, שאליה הצטרפו הוצאות גבוהות נוספות שבשליחת הבן לאתרי מרפא שונים בסקוטלנד, בגרמניה, בצרפת ובשוויץ. מאז ילדותו היה לואיס חולני, שברירי ורזה להחריד, סבל מחולשה מתמדת וכל חיידק או וירוס שחלפו בסביבה היו מפילים אותו למשכב. החורפים הקרים של אדינבורו, שאותם כינה "הגיהינום המטאורולוגי", נהפכו לסיוט של חייו. לימים התברר, כי מגיל צעיר היה גם נגוע בשחפת.

מחצית מחייו הקצרים בילה במיטה, לא פעם בקרבה מסוכנת למוות. למרות כל אלה הוא היה אדם אופטימי, נדיב ואיש-רעים, מצפה תמיד לטוב ושוחר הרפתקאות. גם ברגעיו הקשים ביותר היה מוחו שופע רעיונות ותוכניות, ואחרי כל משבר בריאותי היה נתקף בקדחת יצירה. "הוא נראה אז כמי שמקפץ ומרקד על גבעות החיים ומבעבע משנינויות וממהתלות", כתב עליו ידיד.

*

את המסע במחוז הצרפתי ההררי סוון החליט סטיוונסון לעשות ברגל. לגביו זו היתה מעין צליינות חילונית ב"שממות העולם הזה", שהתקשרה לספר "התקדמות הצליין" של ג'ון בניאן, שהיה אז פופולרי מאוד. הוא יצא לדרך במחצית ספטמבר, כשהוא לוקח אתו מצנפת פרווה, מעיל ספנים אטום למים שישמש גם כאוהל, אקדח, מנורת כוהל קטנה, מחבת, פנס, נרות, אולר, נאד עור, שתי מערכות בגדים חמים, אפודה, ספרים אחדים, כמה חפיסות שוקולד, כמה קופסאות שימורים של נקניק בולוניה, ירך כבש, בקבוק יין בוז'ולה, בקבוק ריק לחלב, מטרף ביצים, מקטרת וטבק ולחם שחור ולבן, והפריט החשוב ביותר: שק שינה גדול, שעוצב ונתפר לפי הוראותיו, "מין גלילה או נקניקייה מוארכת, עשויה מאריג כרכרות ירוק אטום למים מבחוץ ומפרוות כבשים כחולה מבפנים". יש סבורים, אגב, שסטיוונסון הוא ממציאו הראשון של שק השינה.

את כל הכבודה הזאת העמיס על גבה של אתון קטנה, "משהו זול וקטן וחסין, בעלת עיניים טובות וסנטר אומר נחישות", שרכש במונסטייה תמורת 65 פרנק וכוס ברנדי. מאוד נגע ללבו, שכשבעליה נפרד ממנה הוא הזיל דמעה, "שציירה פס נקי על אחת מלחייו". לאתון קרא מודסטין, ויחסיו אתה במשך המסע עתידים היו לתפוס מקום של כבוד ברשימותיו ובספר שכתב בעקבותיו, לצד התבוננויותיו בנוף הפיסי והאנושי שראה בדרכו ולצד הגיגיו.

האתון גררה את רגליה, עצרה ללחך כל פיסת עשב בצדי הדרך, פלירטטה עם חמורים זכרים שהזדמנו בדרכה והשליכה מדי פעם את מטענה מן האוכף. איכרים מזדמנים לימדו אותו להתגבר על עיקשותה ועל אטיותה בעזרת הצלפות של זרד טרי, ומאוחר יותר - בחבטות של מלמד, הכרח בל יגונה, שסטיוונסון הרבה לעשות בו שימוש אך גם חש בעטיו תחושות אשמה.

12 יום ארך המסע, כשהוא גומא ברגליו כ-250 ק"מ, עולה בשבילי ההרים, יורד בבקעות וחולף דרך 34 כפרים ועיירות. לעתים ישן ואכל ארוחת דלה בפונדקים כפריים ולעתים התכנס ללינת-לילה, בשק השינה שלו, תחת כיפת השמים. בכל ערב כתב את רשמיו ביומן, שנהפך כעבור שנה לספרו השני. זהו רצף של התבוננויות רגישות, פיוטיות ומפורטות בנופים ההרריים, ביערות המחט והאשוח, במדרונות הטרשיים ובפסגות המושלגות, "בנוף הגולמי, כמו שברא אותו האל לראשונה", וכן בשדות מזרע, בכרמי יין ובבוסתני תפוחים ואגוזים, בבתי הכפריים ובשוכניהם. הוא סר בדרכו גם לכנסיות ולמנזרים וקשר שיחות עם אלה מקרב האנשים שנקרו בדרכו שהסכימו לשוחח עימו.

לא כולם הסכימו. היו שלעגו לו, היו שטרקו בפניו את הדלת בשעת לילה מאוחרת. היו שניסו לשדל אותו להמיר את דתו מפרוטסטנטית לקתולית והיו שהטעו אותו בדרכו בכוונה תחילה. הנוף האנושי שפגש היה ברובו עני, אטום, נבער ובלתי ידידותי בעליל. בפונדקים רבים "היה היין מהול במים רבים והברנדי מתועב ממש". לעתים היה החום בלתי נסבל ולעתים ניתך עליו גשם זלעפות או היכה בו הברד. הדרכים היו טובעניות, העליות קשות ומסולעות, ומודסטין עיקשת וסרבנית ובעלת העדפות משלה.

כל אלה לא הרתיעו אותו. "כל ימי חיפשתי הרפתקה, הרפתקה טהורה וחסרת פניות, כמו שחוו הנוסעים הגיבורים הראשונים", כתב. הוא לא יצא למסע כדי ליהנות. "אני לא נוסע כדי להגיע אל יעד כלשהו אלא כדי לנסוע. אני נוסע למען הנסיעה. העניין הוא להיות בתנועה, לחוש מקרוב בצורכי החיים ובתקלותיהם. לרדת ממיטת התענוגות של הציביליזציה ולחוש תחת רגלי את סלעי השחם של כדור הארץ ואת אבני הצור החדות המפוזרות עליהם". הנסיעה לשם נסיעה המשיכה להיות המוטו והמניע שלו כל חייו.

*

רשמי המסע רצופים הרהורים ותובנות, על טבע האדם, על האמונה, על יחסי אנוש ועל השפעת הטבע על הנפש. כל אלה שזורים בידע היסטורי עשיר ומרתק בנוגע לחבל הארץ ההוא, בייחוד בנוגע למלחמות העקובות מדם שניטשו שם בעבר בין הקתולים לבין הפרוטסטנטים.

עדר כבשים השב מן המרעה, עגלת שוורים עמוסה עצי הסקה, קריאת התרנגולים בבוקר, משעולי בקר בוציים, זמזום היתושים, שירת הקרפדות, פכפוך הנחלים, זמרת הציפורים, איוושת הרוח בצמרות, גבעה מוזהבת בקרני השמש וניסור החרקים - כל אלה שימשו מזון לנפש הנווד ולעטו, כמו גם פגישות עם כמרים, נזירים ואיכרים מחוספסים, ה"שותים ומגדפים", עם אב ובנו היורדים במשעול, עם צייד כהה עור, חייל או סוחר. הוא ציין לעצמו את הניגוד בין יפי הבריאה לבין הנבערות וצרות-האופק של הכפריים החיים בנופים אלה.

לואיס גם סקר בדקדקנות את הנשים שניקרו בדרכו. בכפר אחד נרתע מאיכרה גסת-רוח שפיה מלא גידופים, ובכפר אחר התפעל מיופיה של אשה מקומית והיצר על כך ש"דמות מופת שכזאת מופקרת למעריצים כפריים ולאורח מחשבה כפרי".

לעתים חש עצמו בלב הנוף ולעתים ראה את עצמו ואת אתונו כביכול ממעוף הציפור: "דרך ארוכה עולה בגבעות ויורדת בעמקים ושתי דמויות זעירות נעות בה עקב בצד אגודל". לעתים היה נואש ומדוכדך, שלא לומר רטוב וקפוא מקור, ולעתים היה מפויס עם עצמו ועם גורלו: "התכנסתי בתוך מעילי הרכוס והלכתי לי מתוך נעימות ואין בלבי דבר על איש בעולם".

האם עלתה בזיכרונו אותה אשה, שעריקתה הפתאומית היא שדחפה אותו לצאת למסע? ככל הכתוב - רק ברמז. לילה אחד, כשישן ביער ושאף לתוכו את הקולות ואת הריחות והתפעל מהיופי שסביבו, הוא חש לפתע שחסרה לו בת-לוויה, שתשב לצדו לאור הכוכבים. "לחיות תחת כיפת השמיים עם האשה שאתה אוהב: אלה החיים המושלמים והחופשיים ביותר מכל החיים האפשריים", כתב.

בסופו של המסלול שקבע לעצמו מראש, ב-3 באוקטובר, מכר סטיוונסון את האתון, על אוכפה ואבזריה, ב-35 פרנק, ויצא בדיליז'אנס לחזור אל הציביליזציה. רק בשבתו ליד הרכב העז להודות בפני עצמו עד כמה נקשר לבהמה העיקשת, וכמו בעליה הקודם גם עינו הגירה דמעה.

הספר "מסעות עם אתון בחבל סוון" יצא לאור ב-1879 עם איור פותח של וולטר קריין, שבו נראה לואיס, סיגריה עשנה בפיו, בתוך שק השינה, כשלידו האתון ובמרחק - רצף תמונות שבהן נראים הוא ואתונו על רקע הנוף הכפרי ההררי. לא היו בספר איורים נוספים. עתה זוכים גם קוראי העברית ביצירה זו, אבן-דרך בספרות המסעות, בעטו של מי שהוא לדעת רבים מגדולי הכותבים בשפה האנגלית. המתרגם, יוסי מילוא, הוסיף גם הערות, אחרית דבר ונקודות ציון בחיי המחבר. את הכריכה מעטר איורו של וולטר קריין.

*

רגע, האם שב סטיוונסון וראה את פאני, האהובה שנטשה?

מי שמטיל ספק בהמשכו של הרומן אינו יודע את נפש הסופר הסקוטי. לא איש אובססיבי כמוהו יוותר על אהבה גדולה. כל מה שסופר לעיל היה רק תחילתו של סיפור ארוך ומפותל. כשנה אחרי המסע עם האתון עלה סטיוונסון החולה על אוניית קיטור והגיע לניו יורק, מת-למחצה. חרף חולשתו, חצה ברכבות את יבשת אמריקה והגיע לקליפורניה, אל פאני, שהפנתה לו תחילה כתף קרה. הוא נטל סוס ועגלה ויצא אל הרי סנטה-לוצ'יה, כמעט מת בדרך ונאסף על ידי צייד דובים שחלף שם במקרה. בסופו של דבר, שב אל פאני, היא התגרשה מבעלה והשניים נישאו ב-1880, כשהחתן היה בן 29 והכלה בת 40. זאת רק אחרי שההורים הבטיחו לשניים תמיכה כספית נדיבה.

באנגליה, שאליה שבו כעבור זמן, המשיך סטיוונסון לזגזג בין בריאות מעורערת לבין קדחת יצירתית. פריצת הדרך הראשונה שלו אל קהל רחב היתה "אי המטמון", ספר לבני הנעורים שנחשב על ידי רבים, עד היום, לטוב ולמרתק שבספרי ההרפתקה שנכתבו אי פעם. זאת, למרות שלא מעטים ממרכיביו שאובים ממקורות אחרים.

הצלחה גדולה עוד יותר פקדה את "המקרה המוזר של דוקטור ג'קיל ומר הייד", תעלומה בלשית-פלילית-פסיכולוגית, מהראשונות בסוגה, שבה עסק סטיוונסון בנושא שעבר כחוט השני גם ביצירותיו האחרות: התחתית הכפולה של אישיותנו והמעמקים האפלים שמסתתרים מאחורי החזות המהוגנת והמכובדת של בני האדם. הספר זכה להצלחה חסרת תקדים, בייחוד באמריקה, תורגם לשפות רבות, נמכר במיליונים, הפך את סטיוונסון למותג בינלאומי והכניס לו גם כסף רב.

וכשהמזומנים בכיסו, והבטחות של עיתונים וכתבי-עת שאליהם התעתד לשלוח רשמי מסע בידיו, יכול היה סוף סוף להגשים את שקיקתו ל"נוודות רוחנית". בעת שהותו עם פאני ועם ילדיה באמריקה הוא שכר יאכטה עם צוות של חמישה אנשים, שבה הפליגו למסע הרפתקאות של אלפי מיילים, שנמשך שנה ויותר בין איי האוקיינוס השקט, ובו טבלו בנופים אקזוטיים ונפגשו עם מלכים ועם פשוטי עם. את רשמיו ממקומות נידחים, קסומים ולעתים נוראים אלה, הנציח סטיוונסון בכתביו, ביומניו ובמכתביו.

בסופו של דבר התיישב באי סמואה. על צלע הר, בלב שטח פראי ומיוער, בנה וילה וסביבה חווה, על שטח בן 1,250 דונם, שבתחומה רצרצו חמישה יובלים, ושלמרגלותיה נפרש נוף מרהיב של חוף הים ועיר הבירה, אפיה. לחווה קראו "ואילימה", שפירושה בשפת המקום חמישה (מקורות) מים. הוא ניהל שם אורח חיים אירופי, כתב, רב עם פאני, יצא למסעות נוספים ונהפך לדמות נערצת בכל הסביבה. גם כינוי ניתן לו, "טוסיטאלה", שמשמעו בשפת המקום "מספר הסיפורים'. הוא מת בוואילימה ב-3 בדצמבר 1894, ארבע שנים אחרי שהתיישב בה, ונקבר על ידי אוהביו המקומיים בראש הר וואאה. בן 44 היה במותו.

מעל קברו הקימה פאני מצבת בטון, ששני לוחות ברונזה נקבעו בצדיה. על האחד נחקקו בשפה המקומית דבריה של רות המואביה אל נעמי ("באשר תלכי אלך" וכו'), ועל השני שירו של סטיוונסון "רקוויאם", הלקוח מספרו "בצל היערות" והמסתיים במלים:

"שב המלח הביתה, שב מן הים

והציד שב הביתה מן הגבעה"

עם מותו עטף אבל כבד את האיים הבריטיים. גם אם היה סטיוונסון רחוק פיסית ממולדתו בשנים האחרונות, הוא היה תמיד קרוב לליבה. כותרתו הראשית של ה"לונדון אילוסטרייטד ניוז" באותו יום היתה: "הנסיך שלנו איננו!"

פאני חזרה לאמריקה, האריכה ימים עד גיל 74 וחלק ניכר מחייה מאז הוקדש לכתיבת זיכרונות על חייה המשותפים עם לואיס ולטיפול במורשתו ובנכסיו הגשמיים והרוחניים. החווילה שלהם בסמואה משמשת היום כמוזיאון ובית-זיכרון לסופר שקשר את גורלו באי הנידח. חבל סוון שבצרפת הנציח את זיכרו באופן שונה: מאות טיילים באים למקום בכל שנה, כדי לעבור - ברגל, ברכב, על גבי סוסים, חמורים או אתונות - את מסלול GR70, נתיב המסע הרגלי שעשה שם סטיוונסון הצעיר בלוויית אתונו מודסטין בסוף 1878.

רוברט לואיס סטיוונסון היה איש של ניגודים. ילד בנשמתו ובוגר באמנותו; אדם חולני, רופף ושביר, שנהפך לנווד נחוש ולהרפתקן גלובלי; פטריוט סקוטי, שהרחיק נדוד ממולדתו ובחר לאהוב אותה ולכתוב עליה מרחוק; איש-רעים, שבחר לחיות וליצור הרחק מחבריו; קנאי ללשון האנגלית, שאהב את הניב הכפרי העממי; פרפקציוניסט באמנותו אך מרושל וזרוק באורחות חייו; שקול, מסוגנן ונטול רגשנות בכתיבתו והיסטרי ואימפולסיבי בחיי היומיום; רומנטיקן שנמנע מכתיבה רומנטית; מי שעיצב ב"אי המטמון" את סטריאוטיפ הפיראט, מבלי שראה בעיניו אפילו פיראט אחד; קולוניאליסט בריטי, שהתאהב ב"ילידים"; ואוהב מטורף, שהתקשה לחיות עם האשה שאהב.

אף שהיה פעיל כסופר מקצועי 14 שנים בלבד, היבול היצירתי שלו היה מדהים. הוא שלח ידו כמעט בכל סוגות הכתיבה הספרותית. המכלול של כתביו, לרבות יומניו ומכתביו, מקיף 35 כרכים. יש טוענים, שרוברט לואיס סטיוונסון הוא גדול הכותבים בשפה האנגלית. הסופר והמדינאי היהודי-אנגלי ישראל זנגביל אמר עליו, שלמרות סבלו ומחלותיו הוא מעולם לא חדל להיות ילד. "היתה בו", אמר, "התכונה הילדית, המאפשרת לאדם לראות את העולם ואת שוכניו בעיניים משתאות".

Travels with a Donkey in Cevennes \ Robert Louis Stevenson



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(article) : true