בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ילדי הזמן": כאב שתי המולדות

ספרה של דבורה הכהן על עליית הנוער בשנים 1933-1948 החזיר את אלי עמיר לשנים כחניך בקיבוץ משמר העמק, שאותן תאר בספר "תרנגול כפרות"

5תגובות

ילדי הזמן: עליית הנוער 1933-1948

דבורה הכהן. הוצאת יד יצחק בן צבי ואוניברסיטת בן גוריון, 469 עמ', 78 שקלים

קריאת הספר המטלטל הזה החזירה אותי לשנים שבהן הייתי חניך עליית הנוער בקיבוץ משמר העמק, שאותן תיארתי בספרי "תרנגול כפרות" (עם עובד, 1983), ולשנים שבהן כיהנתי כמנהל כללי של עליית הנוער בימי העלייה מאתיופיה ועליית המיליון מחבר העמים. כאשר דבורה הכהן כותבת על קבוצות החניכים שהגיעו מגרמניה והיחס אליהם, מצאתי כי אין חדש תחת השמש, וכמו שרצו למחוק לנו את תרבותנו וזהותנו וליצור מאתנו יהודי חדש, כך עשו לנערים ולנערות מגרמניה.

בספר מובאות עדויות רבות של חניכים על "הכאב של שתי המולדות" שלאה גולדברג תיארה: שינוי השמות, הזהות, המפגש עם הצבר, האקלים, העבודה הפיסית הקשה, המסגרת הקיבוצית והניתוק מההורים מטעמים אידיאולוגיים שהיו מנת חלקם של חניכי עליית הנוער במיוחד באותה תקופה. אחד מהנערים מתאר בספר כיצד כל חברי הקיבוץ בעין חרוד ראו עצמם מחנכים שלו. בדרכו לחדר האוכל שרק את מנגינת הדנובה הכחולה של יוהאן שטראוס, ואחד החברים העיר לו כי "יש שירים עבריים יפים מאוד וכדאי שתלמד לשרוק אותם". כמה צעדים אחר כך העירה לו חברה שישנה את התסרוקת משביל באמצע לשביל בצד. סיפור שהחזיר אותי לימי במשמר העמק, להלם התרבותי שעברתי כאשר נוכחתי בחידון על מוסיקה קלאסית שערכו בני הקיבוץ, שלא לדבר על היותנו "ערבושים" דוברי שפת האויב ובני תרבותו.

לע"מ

היה זה בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת, ערב עליית הנאצים לשלטון, כאשר רחה פראייר, אשת רב מברלין, הגתה את הרעיון להציל ילדים ובני נוער ולהעלותם ארצה. רק לאחר מאבקים ממושכים, תלאות רבות, וחילוקי דעות קוטביים בארץ ומחוצה לה קמה לשכה לעליית הנוער. אז החל מאבק עיקש נוסף, הפעם בבריטים, להקצאת סרטיפיקטים לבני הנוער מגרמניה. שנים מעטות אחר כך התרחבו פעולות ההצלה לארצות נוספות באירופה ובמזרח התיכון וכך נוצקה המסגרת לפועלה בעשורים הבאים. מלשכה קטנה נהפכה עליית הנוער למחלקה מרכזית בסוכנות - ולאחראית על העלאתם, חינוכם, רווחתם ושילובם בארץ של ילדים ובני נוער מכל העולם.

הדמות המרשימה ביותר בהקמת עליית הנוער היא הנרייטה סאלד, מנהיגה יהודית ילידת בולטימור, ממייסדות ארגון הנשים "הדסה" והנשיאה הראשונה שלו, שעלתה לארץ ישראל ב-1920. היא נטלה על עצמה אחריות זו, בהיותה בת 73, ומיד החלה בהגשמת הרעיון ובעיצוב דרכה של עליית הנוער. האשה שלא נישאה ולא היו לה ילדים משלה ראתה עצמה אחראית על הנערים במקום הוריהם. היא העמידה את הילדים במרכז והיתה מעורבת בבחירת מוסדות החינוך, המגורים, המורים, המדריכים והעובדים הסוציאליים וגם קבעה את תכני הלימוד וההכשרה מקצועית וכל מה שנגע לחייהם, חינוכם ורווחתם.

כולם יודעים ומוקירים את התנועה הקיבוצית על פועלה למען עליית הנוער. מעטים יודעים שהבחירה בקיבוצים היתה מקרית ונבעה מתוך מצוקה. הם היו מקום זמין לעליית הנוער בתקופה שקופת הסוכנות היתה ריקה ולמוסדות אחרים חסרו פנימיות ובתים לשכן בהם את החניכים. גם מבחינת ההכשרה המקצועית, ההגנה והדאגה לשלומם ולבריאותם של בני הנוער היו הקיבוצים עדיפים. הנערים תרמו להגשמת ערכי התנועה הציונית והתנועה החלוצית בעבודת אדמה ומלאכת כפיים. ככל שעלתה יוקרתו של הקיבוץ כך עלתה יוקרתה של עליית הנוער שנהפכה לחלק מהישגיו המרשימים. רבים חשו רתיעה מהקיבוצים וביניהם הורי הילדים, אנשי עליית הנוער בגרמניה והנרייטה סאלד עצמה. להסתייגות תרם הדימוי של הקיבוץ החילוני-הסוציאליסטי, אך המציאות היתה חזקה מכל. אני התחנכתי, כאמור, בקיבוץ ולימים כשניהלתי את עליית הנוער הכרתי את כל מוסדות החינוך שלה ולעניות דעתי, הקיבוץ היה והנו המסגרת הטובה ביותר לנערי עליית הנוער, מבלי לגרוע חלילה מתרומתם האדירה של כפרי הנוער, הישיבות והאולפנות שקלטו עשרות אלפי עולים ונערים במצוקה אחרי הקמת המדינה.

הקיבוצים עיצבו את זהותנו כחניכי עליית הנוער, חשפו אותנו לתרבות הישראלית החדשה, חינכו אותנו "באור האידיאלים החברתיים, חלוציים להרמת קרן העבודה בכלל, לטיפוח הקשר לחקלאות ולכפר, וכן טיפוח יסודות העזרה ההדדית, האחריות הציבורית ויסודות השוויון, הרחבת האופק החברתי, הלאומי והסוציאלי, הכרת חיי האומה בתפוצותיה, בעיותיה ומפעל התקומה בארץ ישראל לעשותם בדמותם ובצלמם, חלוצים מגשימים, בוני הארץ, מפריחי שממותיה ומגניה". מניפסט מרשים של ערכים, אלא שהנרייטה סאלד, שחששה מאינדוקטרינציה של הקיבוץ, דרשה מעורבות ופיקוח בכל.

"ילדי הזמן", ספרה רחב היריעה של הפרופ' דבורה הכהן, חוקר את תולדותיה והתפתחותה של עליית הנוער בארץ ישראל מראשיתה ועד הקמת המדינה, עומד על הנסיבות שהביאו להקמתה, קביעת מעמדה, מידת עצמאותה, מצעה החינוכי והאידיאולוגי, הערכים והמטרות שהנחו אותה, האישים שעמדו בראשה וכמובן, תרומתה ומידת השפעתה של התנועה הקיבוצית, הקולטת העיקרית באותה תקופה.

המחברת מרחיבה את היריעה ועוסקת בתמורות הפוליטיות, הארגוניות, הכלכליות והמדיניות באירופה ובארץ ישראל שהשפיעו על התפתחותה של עליית הנוער ולא נרתעת מעיסוק במחלוקות אידיאולוגיות בין המחנות הפוליטיים, העימותים הערכיים בין המחנה הדתי לבין הכללי על עיצוב דרכה של עליית הנוער וכמובן, התחרות בין הזרמים השונים על "החלוקה" ואיזה נתח יקבל כל גוף.

מאבקים אלה נמשכו גם בעשורים האחרונים והיו גם מנת חלקנו בימי העלייה מאתיופיה וחבר העמים. יותר מ-300 אלף חניכים, עולים וישראלים במצוקה, קלטה עליית הנוער מאז ועד ימינו, בוגריה הגיעו לצמרות בכל תחום ותחום והם חלק מעמוד השדרה של החברה.

"ילדי הזמן" מתמקד בפעילותה של עליית הנוער בעיקר בארץ ישראל, חוקר על סמך תיעוד מקיף ודקדקני, לעתים מפורט מדי, כולל עיתונים ועלונים של ארגונים ומוסדות, ודן בסבך הקשיים, המאבקים וגיבוש הדרכים של מערכות הקליטה. הספר הנו מסמך יסודי, בעל ערך היסטורי, דרכו חשים את פעימות לבה של התקופה ואת תבונת מנהיגיה - מחיים וייצמן, דרך בן גוריון ועד לעסקנים זניחים שבחשו ללא לאות. בספר מובאות עדויות של חניכים, מכתבים קורעי לב ששלחו להוריהם, זיכרונות וספרים שכתבו הנערים. יש לזכור כי אנו עוסקים בעיקר בילדים שנותקו מהוריהם, הועלו בגפם וסבלו את ייסורי הניתוק מהבית והסביבה החברתית-תרבותית, והוטלו למציאות חדשה לחלוטין. כל ילד וסיפורו, סיפורים מרתקים וכואבים של עקירה והשתרשות, השלת זהות וגיבוש זהות חדשה.

ספרה של דבורה הכהן הוא סאגה רחבה של מאבק להצלה ולחיים, של קשיים אינספור להקים ולקיים מפעל חינוכי שיקומי מקורי ויחיד במינו שזכה לתהילה בארץ ובעולם ותולדותיו הם פרק חשוב במפעל ההצלה והתקומה.

אלי עמיר שימש כמנהל עליית הנוער. ספרו האחרון, "מה שנשאר", ראה אור בהוצאת עם עובד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו